בין גלות לגאולה, או – טרילוגיה מכווצת המאמר שלא נכתב על ספרי, "כשהמתים חזרו" (כינרת זמורה, 2012).

עד אמצע שנות השמונים היו מוספי הספרות בעיתונות היומית במות לטיפוח היצירה המקורית, בפרסומה לראשונה, ובמאמרי ביקורת, המנסים לבחון יצירות לפי תהליכים וזרמים בתרבות ובספרות העברית. בימים אלה לא היה ספרי האחרון עובר בלא התייחסות, לבד מביקורת מבטלת אחת וביקורת אחרת אחרי קריאה מוצהרת בחציו בלבד. אבל אלה אינן שנות השמונים, פרופ' גרשון שקד כבר אינו בין החיים, פרופ' דן מירון ממעט בכתיבת מאמרים מקיפים כבעבר, אמנון נבות חדל מזמן מקריאת התגר שלו על ביקורת הספרות, וגם מוספי הספרות שינו פניהם והפכו מכלים ליצירת ספרות ולטיפוחה לבמות של סקירה ודיווח על תעשיית הספרים. וההבדל הוא תהומי.
כיוון שספרי לא זכה, לטעמי, להתייחסות הביקורתית שהוא ראוי לה, החלטתי לכתוב בעצמי מאמר על הספר, ובו לספר מעט על תהליכי היווצרותו ועל התכוונותו, ובמקביל גם להתחיל בפרסום פרקים רבים שלא נכללו בו, מטעמים שיפורטו להלן.

כל כרך וגיבורו

הספר "כשהמתים חזרו" נחלק בצורה ברורה ביותר לשלושה כרכים, ובתוכם לחלקים ולפרקים, הממוספרים בכל כרך מחדש. באורח זה ביקש עורכו, פרופ' יגאל שוורץ, בהסכמתי, לסמן כי מדובר בשלושה כרכים שהצטרפו יחדו, וגם להמעיט מעט מן האימה שעלולה הייתה לאחוז בקורא, למול עוביו של הספר.
הכרך הראשון עיקרו מסכת חייהם של שלמה ושרה פלדמן, סבא וסבתא רבא שלי, ובניהם. זהו החלק ההיסטורי והריאלי ביותר של הספר. הוא מספר על חייהם של שלמה ושרה, פושט עורות מן העיירה נובוסליץ, בין שתי מלחמות העולם ובמהלכן. אך כבר בכרך זה מתגנבת ומתערבבת בתוך המציאות ההיסטורית מציאותו של עולם הסוד. זאת, הן בקללת היער, ששרה מאמינה כי נפלה על ראשם בשל פגיעת בעלה בחי, בעיסוקו, ובגינה מתים בניהם, והן בשל הישנות הופעות מוזרות של השבתאות בספר, במקום ובזמן שלכאורה כבר לא הייתה אמורה להתגלות בהם. הגם שיש לזה הסבר היסטורי, הידיעה כי שבתי צבי היה אסור בשלב מסוים בחייו בבית האסורים בישוב קרוב, הישנותה מקץ מאות שנים מאז התאסלמותו ומותו בניכר היא מטרידה.
הכרך השני מתרכז בבנם הרביעי של שלמה ושרה, מיכאל, שנעלם להוריו בין שתי מלחמות העולם אחרי מות שלושת אחיו הגדולים ממנו. מיכאל איבד את זכרונו, ועם שובו לעיירה אחרי המלחמה מצא כי עולמו אבד. ביתו חרב והפך לעיי אפר, משפחתו נעלמה. אז הוא נשבע על האפר, כי יקים לו צאצאים, ובבוא יומו יבקש שישרפו את גופתו ויפזרו את אפרו על אחד מקברות המשפחה. אחרי כן הוא נוסע לחפש אחר אחיו בפרו, לא מוצאם שם בשל נקמה הקשורה בחוט עלילה מן הכרך הראשון, ומתיישב בקהילה היהודית בעיר איקיטוס, בקצה האמזונס. כאן הוא מוליד את בנו, מאבד את אשתו, מגלה כי בנו נועד להיות שמאן וכי הוא הומוסקסואל, ובסוף חייו גם מטיל עליו את מימוש צוואתו. בכך זה מזוגות המציאות הריאלית והפנטזיה יחדו, הן מפני שזוהי דרך החיים באמזונס, והן משום שמבחינה ספרותית, זהו חלק המחבר בין הצד ההיסטורי של הכרך הראשון לצד הפנטסטי של הכרך השלישי.
הכרך השלישי מספר את סיפורו של סולומון, בנו של מיכאל, הקרוי על שם סבו שלמה. הוא נהיה מרצה להיסטוריה של פרו באוניברסיטת לימה, ובמהלך ניסיונו למלא אחר צוואת אביו מגיע אל עיר המתים בגליל, מקום שאינו קיים במציאות. והוא ישוב שנוסד, כביכול, על ידי צאצאי השבתאים, מסביב לקברה של בת משה, בציפייה למשיח. סלומון מגיע לעיר המתים מפני ששתי דודותיו גרות בה. הוא מפזר את אפר אביו על קברי המשפחה בחצרן, ומבלי יודעין מחולל את תחיית המתים. בתחילה תחיית מתים משפחתית, אך במהרה זו הולכת ומתפשטת ונהיית תחיית המתים ממש. מתוך כך מתברר כי סולומון הוא משיח ישראל, יש בו גלגול של משיח בן יוסף ומשיח בן דוד יחדו. אך הופעתו כמשיח חילוני, הומו, מעוררת מהומת אלוהים, המסלימה עד רציחתו בידי חרדים – ושובו מן המתים לכינון אחרית הימים.
כיוון שהספר הזה הוא טרילוגיה שהתכווצה, לכל כרך הגיבור שלו, ובכל כרך עובר הגיבור תהליך של שינוי, כדרכם של רומאנים. כל כרך נכתב, נערך ועוצב כך, שתתקיים בו קשת עלילה וקשת גיבור פנימית, כך שניתן יהיה לקוראו בנפרד, אך גם כחלק מקשת עלילתית ותמטית גדולה יותר, זו המאגדת את כל כרכי הספר הזה לאחד. היא נגלית בנאומו של סולומון בכנסת. עיקרה הוא הטענה, שאחרית הימים אינה יכולה להגיע כל עוד מחזיקים אמוני ישראל באמונתם בפירוד במקום באחדות, הבאה לידי ביטוי יותר מכל בשאלה מיהו יהודי ובהאדרת צאצאי האנוסים וצאצאי היהודים באיקיטוס מן העם היהודי. רק עם ביטול הרבנות הראשית ושינוי חוקי הגיור, טוען סולומון בנאומו בכנסת, יתאפשר מימושו המלא של חזון אחרית הימים.
לכך יש הסבר לא רק דתי אלא היסטורי. עם ישראל סבל משתי גלויות, ואחרי כן מפרעות ומשמדות ומגירוש ספרד ומפוגרומים, שהפיצוהו בכל רחבי תבל. מחקרים שונים שנתפרסמו בשנים האחרונות מראים, כי ניתן למצוא את עקבות עם ישראל בשורש התרבות וההיסטוריה של יפן, הודו וסין, פקיסטן ואפגניסטן, ואחרי גלות ספרד ותפוצת האנוסים – גם בכל חלקי העולם החדש, מברזיל ועד האמזונס. בכל המקומות הללו יושבים כיום צאצאי יהודים המבקשים להיות מוכרים כיהודים ולעלות ארצה מכוח חוק השבות. ברוב המקרים הרבנות הראשית היא זו המונעת מהם את שיבתם לציון. על ידי כך הפכה הרבנות הראשית והפכו שלומי אמוני ישראל, השומרים כביכול על גחלת היהדות, למחריביה. הם אינם מאפשרים את קיבוץ ישראל מכל הגלויות – מה שהיה משנה לגמרי את המציאות הדמוגרפית בת זמננו – ואת תקומת ישראל במולדתו.

ספרות ישראלית – ספרות יהודית

הספר "כשהמתים חזרו" הוא, אם כן, בריה מוזרה בספרות העברית בת זמננו. מצד נושאו וסגנונו הוא משייך את כותבו, כמו ספרו הקודם, "מעשה בטבעת," שהפך לרב-מכר, לזרם הספרות היהודית הנכתבת כיום על ידי צעירי הסופרים האמריקנים היהודים, ובהם מייקל שייבון, נתן אנגלנדר, נח גורדון ואחרים. מצד השתייכותו הז'אנרית הוא משלב כמה ז'אנרים – סאגה משפחתית, סיפור מסעות וגם רומאן פסיכולוגי. כל זאת, כדי להיות, בעת ובעונה אחת, הן ספר על גאולתו האישית של הכותב – בהולידו בנים למרות היותו הומוסקסואל – והן על גאולתו הקולקטיבית של עם ישראל. שני מישורי הגאולה האלה נפגשים בשאלה, האם בניו של הכותב, שנולדו בפונדקאות, יוכרו כיהודים, או, כמו צאצאי עם ישראל שנפוצו בכל הגלויות, לא יוכרו ככאלה ויהיו כנידחים.
את הדברים האלה, שכל קורא בר-דעת יכול היה להסיק מן הכתובים, לא כתב איש מן המבקרים את הספר. יוני לבנה, בביקורתו ב"ידיעות אחרונות," פטר את הספר כמעשה קלוקל, שחבל שאיש מן העורכים שקראו בו לא עצרני ממנו מקודם לכן. עדנה אברמסון, בבלוג שלה "הרפובליקה הספרותית," מצהירה במפורש כי עייפה מן הקריאה בספר אחרי כמחציתו, ולכן היא כותבת ביקורת על מחציתו, ומי שאין הדבר ראוי בעיניו מוזמן לקרוא מחצית הביקורת. זהו מעשה של נרפות וחוסר יושר. אם כה עייפה מן הקריאה בו מוטב היה לו הייתה מניחה את הספר לנפשו ולא כותבת עליו כלל, מאשר כותבת מבלי להתבונן בכולו לעומק. המבקר היחיד שהתייחס למכלול הספר, ואף הביעה ביקורתו עליו, היה ירון אביטוב, במאמר שפרסם במוסף התרבות של העיתון "מקור ראשון". וכך כתב:

"אילו עסק הרומן של שיינפלד רק בסאגה האפית של המשפחה באירופה, ואולי גם בחלקים מהסאגה בדרום אמריקה, הייתי מסתכן ואומר שמדובר באחת הסאגות המשפחתיות המקיפות והמהנות ביותר שקראתי בשנים האחרונות בספרות העברית. אבל שיינפלד רצה לתפוס מרובה. הסאגה לא סיפקה אותו, והוא כיוון מלכתחילה גבוה יותר – למשיח. משלב מסוים הרומן מטיל את מלוא כובד משקלו על המשיח, בעוד שמיטבו הוא הסאגה ולא בהכרח סוגיית המשיח. הרומן כתוב במספר סגנונות ואינו אחיד ברמתו. הפרקים המתרחשים באירופה כתובים היטב, ואילו הפרקים על דרום אמריקה הם בחלקם פולקלוריסטיים ונמרחים מדי והעלילה בהם מתחילה לאבד קצת גובה. הרומן ממשיך לאבד גובה, לטעמי, בחלק המתרחש בישראל. כמה מהפרקים האלה אינם מעובדים מספיק טוב, סובלים מארכנות. נראה שדיאטה לא הייתה מזיקה לרומן עב הכרס הזה. גם כמה מהסצנות העוסקות במשיח ההומוסקסואל בן האלמוות ובהתלבטותו התכופה באשר לזהותו המינית נשמעות לעתים מאולצות מדי בקונטקסט של רומן כזה, והיו עשויות לשכנע הרבה יותר בקונטקסט אחר, שבו האג'נדה של שיינפלד הייתה זורמת בטבעיות. לעתים לא מספיק נהיר מה בעצם שיינפלד רוצה לומר לקוראיו. האם זו פנטסיה על שובו של המשיח, כפי שטוענת העטיפה? האם הוא שם את דמותו של המשיח ללעג סאטירי, או שמא הוא מעצב דמות של משיח אוונגרדי ומנסה להוכיח שמשיח יכול להיות כל אדם, גם גוי למחצה או הומוסקסואל, ואינו חייב להיות קדוש או גדול בתורה? עניין נוסף שלא שכנע אותי לחלוטין הוא המשלב השפתי של סלומון. כיצד ייתכן שפרואני, שרוב חייו היה רחוק מהיהדות ולא גדל על העברית, מצליח לדבר בעברית תקנית לגמרי ללא שיבושי לשון?

ירון אביטוב הוא סופר ועיתונאי ומתרגם החי בדרום אמריקה מזה שנים רבות, ואני מצוי עימו בקשרי גומלין. אינני יכול להתווכח איתו על השוני שהוא מוצא בין חלקו הראשון של הספר לחלקיו המתרחשים בדרום אמריקה. זוהי זכותו, זהו טעמו. אני יכול לציין, כי המעברים בין משלבי לשון בכל אחד מספריי, ודאי שבספר הזה, אינם תמימים ונעשו אחר מחשבה רבה. טיב הלשון שנקטתי בה בכל חלק מבקשת להקרין את טבעו של העולם שהיא מתארת אל הקורא. ולא, אין זו, כפי שכתבה עדנה אברמסון בביקורתה החלקית –

גם שיינפלד, שעשה זאת טוב יותר ב"מעשה בטבעת", מבקש לקחת את הקורא לטיול בזמן אל אירופה הישנה ודרום אמריקה הסוערת, אך מאמץ לעצמו קול עגנוני מובהק שאולי תואם את אווירת השטעטל אך מעורר אי-נחת בחיקוי שבו. שימו לב לפסקה הבאה, למשל: "ייטי היתה לנערה. גופה התפתח ויופייה ניכר בה. עד שירח אחד לא רק יופייה ניכר בה, אלא גם דמיה. ראתה שרה שבתה מגירה את דמיה, נטלה אותה אל קרן זווית, תחבה בתחתוניה סמרטוט והלכה לבדוק מתי זמן הנשים במקווה". הסגנון הזה משתנה עם הזמן, כשהעלילה מתקדמת מעבר למלחמת העולם השנייה, אך הוא הפריע לי מאוד בחלקו הראשון של הספר. נכון, צריך להפריד בין המחבר (שיינפלד) לקול המספר ברומאן, והרי המחבר יכול להתגלם באיזה קול שיבחר לעצמו ואפילו רצוי שיגוון ויחדש – אבל העובדה שהידיים ידי שיינפלד והקול קול עגנון הייתה חשופה מדי מבחינתי בקריאה והשאירה טעם "פורימי" קצת של התחפשות ושל השתדלות יתר. את הרומאן הזה, למרות המקום והזמן שבו הוא מתרחש, אפשר הרי היה לכתוב גם ללא אימוץ הסממנים הלשוניים של התקופה, והיעדר המאמץ המכוון אולי היה תורם לו דווקא. ב"מעשה בטבעת" הוא עשה זאת בצורה מעודנת ומתונה הרבה יותר – והתוצאה מוצלחת.
קריאת הספרים המרובה של עדנה אברמסון, המשתקפת מן הבלוג הספרותי שלה, שבו נדפסים מאמרים על הספרים שהיא קוראת, עשרות רבות מדי חודש, כנראה לא היטיבה עם ידיעת העברית שלה. אף על פי שהיא עורכת במקצועה, היא מזהה את השפה שנקטתי בה שימוש בחלקו הראשון של הספר כ'עגנונית,' ועל סמך זה רואה בספר מה שהיא רואה. אלא שכינוי לשוני כ'עגנונית' הוא כינוי עגום, המצביעה יותר מכל על אי יכולתה של עדנה אברמסון לאבחן מקורות יניקה לשוניים דומים, אצל סופרים שונים. נכון לומר, שכמו עגנון בשעתו, גם אני קורא ספרי קודש לרוב, ובהם ספרי חסידות וקבלה, הלכה ואגדה. כל אחד מספריי מבוסס על קריאתי בספרות קודש.
לשון הכתיבה שלי מסופגת בניחוחה של הלשון הזאת במתכוון. כמו אצל עגנון, חיים באר ומעט מאוד סופרים אחרים, התופסים עצמם כסופרים יהודיים. בזה אין התחפשות. להפך, יש בזה משום נקיטת עמדה ספרותית ולשונית ברורה – אינני סופר ישראלי אלא סופר יהודי. אינני משייך את ספריי "מעשה בטבעת" ו"כשהמתים חזרו" למה שמתרחש כעת בספרות הישראלית, והכתיבה על ישראל כיום כפשוטה אינה מענייני כלל. כאשר אני מבקש להתייחס למציאות הישראלית כיום אני עושה כן רק על ידי הרחקה אל מאה אחרת, אל זמנים אחרים, ובחינתה בתוך ולאור פרשה היסטורית יהודית.
זאת, משום שכסופר, אין לי עניין לעסוק בבדיה הפריכה הקרויה ישראל, שנולדה מן החורבן הנורא של השואה ומן הקרע ההכרחי אך המגונה של הציונות מן היהדות – ומיוצגת בספרותה בלשון עברית רזה, נקייה מאמונה ומזכרי קודש. גדלתי בישראל הזאת, של החולצה הכחולה והשרוך האדום, ערבי השירה בציבור וריקודי העם, אידיאל החלוץ ודמותו הגברית של הצבר המתולתל, האץ אלי קרב ושב לזרועות אהובתו השוקקת, ולמן נעוריי ידעתי שאני גדל בתוך בדיה פריכה, וכי נפשי כמהה להתחבר לעומקיה של היהדות, אותה יהדות שנשרפה באושוויץ, ולהבדיל – הופרדה מן הלאומיות כמוקצית מחמס מיאוס, בידי אבות הציונות.
הלוואי וזכיתי שאחר היה כותב מאמר כזה על ספרי, ולא אני. כיוון שלא זכיתי, כתבתיו בעצמי.

מצב השוק – והשפעתו על היצירה הבודדת

ועכשיו הסבר, מדוע היה הספר הזה לטרילוגיה מכווצת.
התחלתי את כתיבתו בהוצאת "כתר," שבה הוצאתי את רב-המכר "מעשה בטבעת." משעה שראה "מעשה בטבעת" אור היו חילופי עורכים ומנכ"ל בהוצאה, ומי שבאו אחריהם לא האמינו בספר "כשהמתים חזרו." כיוון שכך, חיפשנו ומצאנו עורכים חיצוניים מוסכמים שיערכוהו, ואלה פסקו, כפי שחשבתי מלכתחילה, כי כתבתי טרילוגיה. או אז סירבה "כתר" לקבל אפשרות כזו, בשל מצבם של שוק הספרים ושל תעשיית המו"לות. יתר על כן, דחקו בי לצמצם ולקצר בספר עוד ועוד, גם על ידי איחוד דמויות של בני משפחתי, מה שלא יכולתי לעשות כלל, מפני שאז הייתי מכחיד אותם מן הזיכרון, ובזה עושה כמעשה הנאצים ימ"ש.
במהלך שנות עבודתי על הרומאן הזה כתבתי אלפי דפים, והרבה פרקים טובים. אבל הלחץ מצד בית ההוצאה לצמצם את הספר הביא אותי לקצרו עוד ועוד, ובעצם לקבל עלי, בכאב לב נורא, את גזר הדין המו"לי, לפיו עלי לצמצם טרילוגיה שלמה לספר עב-כרס אחד.
בסופו של דבר לא יכולתי להתמודד עם הלחצים מצד "כתר," בית שאהבתי מאוד, ועזבתי ל"כינרת זמורה," שם מצאתי את נעה מנהיים ואת יגאל שוורץ, שהאמינו בספרי ועודדו אותי להשלימו.
הדחק שדחקו בי, לצמצם טרילוגיה לספר אחד, המשיך להטריד את מנוחתי. יש הרבה מדי פרקים מעניינים מכל אחד מחלקי הספר הזה, שנותרו בחוץ. לכן החלטתי לעשות מה שעשה, כמדומני, רק א.ב.יהושע, בעבר. לפרסם גרסת מחבר.
בשבועות ובחודשים הבאים אפרסם בדף הבית שלי בפייסבוק, בקבוצות הקשורות בי ובספרי וגם באתר האינטרנט שלי, פרקים שלא נכללו בספר, ובצידם גם פרקים מיומן הכתיבה של הספר, שיבהירו עד כמה העיסוק במשיחיות ובמיסטיקה יהודית בעבורי אינו הפלגה משיחית או שיגיון ספרותי גרידא.
אני מקווה שמאמר זה, והפרקים שיבואו בעקבותיו, יביאו את הספר לעיון ולדיון מחודש בפני הקוראים, ולפחות יענגו את אותן בריות רבות חסד, שהן מקוראיי וקוראותיי הקבועות.

0 Comments

Leave a reply

האימייל לא יוצג באתר.

CONTACT US

We're not around right now. But you can send us an email and we'll get back to you, asap.

Sending

Designed by Daniel Klein
©2017 Ilan Sheinfeld, Shufra Publishing

או

Log in with your credentials

או    

Forgot your details?