אוי, מאמע.

היה רגע מסוים בבוקר הזה, שזה בדיוק מה שחשבתי, מה שנהגה בתוכי, מה ששמעתי מדי פעם בוקע כאנחה מעומק חזה של אמי, "אוי, מאמע."
אוי מאמע, רק עכשיו הבנתי את הטיב, המשמעות והעומק של האנחה הזאת שלך, "אוי, מאמע," ברגעים שכבר לא יכולת יותר, שרצית לנוח, מנוחה עמוקה, שראית שחור בעיניים מרוב עבודה, כמו שקרה לי הבוקר הזה.
וחשבתי עליך, אוי, מאמע. כמה קשה עבדת מיום ליום, כל היום, כדי לקיים אותנו. צדיקה שכמותך.

הבוקר הזה התחיל דווקא טוב. אמש שלוש חברות מן הסדנה שלי בחיפה הודיעו שלא תגענה. כל אחת מסיבותיה. הרביעית אמורה הייתה להיות בחופשה. הבטתי בעצמי, אמרתי לעצמי שאני לא מקיים מפגש סדנה עם חצי קבוצה, זה יוצא קצר מדי, אין טעם לעלות בשביל זה לחיפה.
צלצלתי לאבא שלי, אמרתי לו שלא יגיע הנה הלילה, ויהנה משינה במיטתו, והחלטתי להקדיש את היום החופשי שהתפנה לי לכתיבה, ליצירה, לעבודה על עטיפות הספרים הקרובים שאני עומד להוציא לאור ולבדיקת עבודות.
נרדמתי בעשר. התעוררתי באחת עשרה, כשדניאל קם ודרש, כדרכו, לבוא לישון איתי במיטתי.
אחרי כן התעוררתי ברבע לארבע לפנות בוקר, ערני לחלוטין, ורעב.
עשיתי לי כוס תה, שתיתי אותו עם פרוסת עוגה, ואז אמרתי לעצמי שמוטב שאחזור לישון עוד קצת, לפני שהילדים יקומו.
ישנתי עוד 25 דקות. זהו.
התעוררתי, עשיתי לי קפה, יצאתי החוצה לכתוב דפי בוקר. תכננתי בהם את הבוקר הזה בפרוטרוט. מה אעשה בו, מה אספיק.
הספקתי לעשות הגהות לחמישה עשר מתוך שלושים עמודים שהדפסתי, של חומר לרומאן הבא שלי, ואחרי כן להתקלח לפני שהילדים התעוררו, והכנתי לכולנו חביתה ופרוסת לחם עם חומוס. דניאל אכל בתיאבון. מיכאל שיחק באוכל, הכניס אותו לפיו, לעס קצת, אבל אחרי כן ירק את הרוב החוצה.
עשיתי לו בקבוק.
הוא לא רצה לאכול. דניאל זלל את הבקבוק במקומו.
אז הרמתי את מיכאל מן הכסא והעברתי אותו לשידה, להלבישו.
הוא תפס במשקפיי. החזרתי אותם לאפי ואמרתי לו שלא יעשה את זה. הוא עשה זאת שוב. ושוב. עד שבסוף אמרתי לו די וזהו.
ואז הוא התחיל לבכות.
הוא בכה כל משך ההלבשה, וגם אחרי שהכנסתי אותו לעגלת התאומים, כהכנה ליציאה למעון.
הוא בכה גם כשהלבשתי את דניאל, שסתם התפתל לי על השידה ולא נתן לי לחתלו ולהלבישו, אלא במאבק.
בסוף נזכרתי בעוגיות הילדים שאני מחזיק במקרר. נתתי לכל אחד עוגיה ביד וזה הרגיע אותם.
נסענו למעון.

כשחזרתי הביתה אמרתי לעצמי שאלך לכושר. ואחרי כן אולי אשב קצת בבית הקפה, רק כדי להרגיש את החופש.
וכך עשיתי. וביושבי שם קראתי עוד חלק מכתב-היד של ספרו החדש של חברי, מיטשל, שעורך אותי ואני עורך אותו כל השנים האלה, וסימנתי לי כל מיני דברים שאהבתי יותר או פחות.
מקץ שעה חזרתי הביתה, והתכוונתי כבר לשבת לעבוד. אבל נזכרתי שאין לי ארוחת ערב מוכנה לילדים.
כלומר יש. יש עדיין את בשר הבקר שעשיתי על האש שלשום. אבל אני לא אתן להם בשר משלשום, ואני גם לא רוצה שיאכלו הרבה מדי בשר בקר.
אז הפשרתי חזה עוף לשניצלים.
בינתיים החלטתי לבשל נזיד ירקות, שתהיה לנו תוספת לארוחת הערב, אז חתכתי קישואים, גזרים, כרוב, סלק ובצל, אידיתי אותם בקצת שמן ואז במים ובתבלינים, וכיוון שהבשר עוד לא הפשיר העמדתי מכונת כביסה, ואז ראיתי את המגירה הפעורה בשידת ההחתלה, מרוב בלגן, והחלטתי לסדר שם.
סידרתי.
וסידרתי.
ובאותה הזדמנות גם ניקיתי את שידת ההחתלה, ומיינתי גרביים, ואכסנתי אותן בארון החורף.
ואז נזכרתי בשקית הבגדים הנפלאה שאורנה הביאה לנו, ועוד לא הספקתי לפתוח. אז מיינתי אותה, הכול בגדי קיץ מתאימים לקיץ הקרוב. תענוג. תודה.
בסוף יצא שמיינתי את כל בגדי הקיץ והחורף שוב, מרוב בלגן שנהיה שם, בעקבות אי סדירותו של האביב, ומשראיתי כמה הרבה בגדי חורף יש לי שם, החלטתי להעבירם לארון הבגדים לאכסון לחורף הבא.
אבל בארון הבגדים כבר היו בגדי חורף, מבולגנים, שוב, בשל פריצת האביב ושיבת החורף אחר כך.
אז הוצאתי ומיינתי וקיפלתי גם את הבגדים בצד אחד של הארון.
וכיוון שהמקום לא הספיק לי, הבנתי כי עלי למיין עוד שלושה מדפים בצידו האחר.
וכשהתפנה שם מקום, החלטתי שאם אני כבר מעביר לשם בגדי חורף, אוסיף עליהם גם את שני המדפים של המעילים והסווטשירטים, שתופסים סתם מקום במדפי הספרים של פעם, בחדר הילדים.
ובאותה הזדמנות גם מיינתי מה אני יכול כבר למסור.
כשסיימתי עם זה הלכתי להכין שניצלים, לטגנם ולהספיגם בנייר סופג ולהכניסם למקרר, ובאותה הזדמנות גם הספגתי את המים שנקוו מתחת למגירות הירקות אחרי התיקון שהיה השבוע, ואז שמעתי שהמכונה כבר סיימה, אז כבר תליתי כביסה ושמתי עוד מכונה. חבל לא לנצל את השמש.
אחרי שהכול עבר, אמרתי לעצמי שאתיישב קצת לנוח בחדר שלי. אולי אבדוק כמה עבודות או אכתוב משהו. אבל בחדר היה כל כך חם, שהייתי חייב להפעיל את המזגן.
אבל איפה השלט של המזגן, לעזאזאל.
אני זוכר שמיכאל שיחק בו אתמול, הגליש אותו בידיו הקטנות על הרצפה.
חיפשתי אותו בכל הבית ולא מצאתיו.
בשלב הזה כבר כמעט פרצתי בבכי. מעייפות, מתשישות, מיאוש.
מה אני בסך הכול רוצה, לשבת קצת בלי חולצה מתחת למזגן.
אבל כבר למדתי שבכי זה לא הקטע שלי בחיים, זה בזבוז אנרגיה. אז המשכתי לחפש, עד שמצאתי את השלט תחוב בין המזרן לבין סורגי העץ במיטתו של בני הקטן.
וזהו.
עכשיו תיכף אחת בצהריים.
אני גמור מעייפות ומת מרעב.
אין לי כוח לכלום.
אוכל ואלך לנוח.
בעזרת השם אבדוק עבודות כשאקום, או בלילה, אחרי שהילדים כבר ישנו.
באמצע עוד יש ערב שלם לפנינו. ומה נעשה בו? אולי נקפוץ לרופאה, לבדוק את השיעול המטריד של מיכאל ומה מצב דלקת האוזניים של דניאל. אולי נלך אחרי כן לפארק החדש ברחוב קריית ספר, לפגוש את נעה עם הילד. אולי סתם נשב בחצר.
אוי, מאמע, לא ידעתי כמה שזה יהיה מלא, ועשיר, וקשה, וכואב.

תוך כדי היום הזה חשבתי על איתן, שהוא ובן זוגו הגיעו ארצה לפני שבוע עם בתם. בפוסט שסיפר על השבוע הראשון שלהם בארץ כתב, 'אני אראה להם מה זה אמא.'
כל הבוקר ליווה אותי ההיגד הזה.
'אני אראה להם מה זה אמא.'
דיברתי איתך בלבי, איתן. אמרתי לך, שמוטב שתוותר מהר על המשאלה הזאת, להראות 'להם' מה זאת אמא, כי זו משאלה תובענית, שתחייב אותך לעבוד עד כלות הנשמה.
ובכלל, אין לך מה להראות דבר לאף אחד.
מה שחשוב הוא שאתה תדע, שאתה עושה מדי יום את המיטב למען בתך, כמוני למען בניי.
אבל אגב כך, אגב דיבור התוכחה הפנימי שלי איתך, עבדתי כמו אמא.
וחשבתי על מתן של עופר וערן, שקורא לעופר 'אמא,' ורציתי שגם מיכאל ודניאל יקראו לי מדי פעם 'אמא.'
בייחוד כשאני מסדר את הבית ומנקה ומבשל עד צאת הנשמה.