המשפטים הכי טובים שלי יוצאים לי על הסטפר במכון הכושר. זו הסיבה שאני מקפיד לעלות עליו מדי יום, רגע אחרי שאני מביא את הילדים לגן, שנמצא ממש מול מכון הכושר שלי. אני עולה על המכשיר, בדרך כלל עם ספר על כתיבה או ספר הקשור לחומרי התחקיר שלי, מדווש ומעלעל. ככה אני עושה שלוש פעמים בשבוע. אימון ארובי מתון עם קריאה בו-זמנית. בשלושה בקרים אחרים אני רץ.
השבוע קיבלתי כמה מתנות כאלה. המתנה הראשונה הייתה בחור שהתבוננתי בו. הוא מושך את תשומת לבי כבר מזה כמה שנים. תמיד תהיתי בן כמה החתיך הזה. ופנטזתי עליו, עד שיום אחד פגשתי אותו עם בתו הקטנה בגן השעשועים של רחוב הכובשים, והבנתי שהוא סטרייט, נשוי ואב לילדה.
והנה ראיתיו שוב השבוע, ומיד הבנתי שעלי לכתוב עליו שיר. אז ירדתי מן הסטפר, ניגשתי למלתחה, הוצאתי מתיק הכושר שלי את המחברת הצהובה ועט הפיילוט, שנמצאים תמיד איתי, התיישבתי על ספסל בפינה, כתבתי עליו שיר ואז חזרתי לדווש.
אני עומד ומדווש ולפתע צדה עיני עוד בחור. אחד שעבר מהפך גמור במראהו ובאורחותיו, בשנה האחרונה, במכון הכושר. אז הבנתי שגם עליו אני רוצה לכתוב. וכתבתי גם עליו שיר.
כשהגיע הבחור השלישי הבטתי בעצמי ואמרתי, אוקיי אילן, משהו קורה פה. אתה כנראה מתחיל ספר שירים חדש, נוסף על שלושת הספרים החדשים שאתה מתעתד להוציא כעת. לספר הזה יקראו 'גברים,' לפחות כשם עבודה, והוא יורכב מסדרת פורטרטים שיריים של גברים שאתה רואה.
במהלך אותו יום נוספו עוד שני שירים לספר המתרקם הזה.
עבר יום. בבוקר שבתי למכון הכושר. שוחחתי במלתחה עם גבר דתי באמצע שנותיו. לפתע נכנס פנימה יהודה, ניצול שואה בן למעלה משמונים, מבודפשט. יהודה איבד את אמונתו בשם, בתוך הזוועות שחזה בהם. מעניין, אמרתי לעצמי, בהביטי בשני הגברים האלה זה מול זה, האחד מתלבש אחרי אימון והאחר מתפשט לקראתו. יראת שמיים וטינת שמיים.
אה, הנה משפט להתחיל איתו את הכתיבה הבוקר, שמחתי. ומיד שמתי פעמיי אל בית הקפה, וישבתי וכתבתי בו חזרה אל תוך הרומאן הבא שלי, שמתרחש במאה השש עשרה, שוב בדרום אמריקה, ועיקרו נוגע באמונה.
אתמול בבוקר, על הסטפר, הגיע משפט נוסף. "אני מאמין בכוחה של האמונה." המשפט הזה הוציא ממני, כמעט מיד, דיאלוג מובנה ושלם על מהותה של האמונה ועל ההבדל בין האמונה הנוצרית לבין האמונה היהודית.
היום היה לי יום עמוס. לימדתי בבוקר, לימדתי בערב. בין לבין טיפלתי בילדים. לא הספקתי לכתוב דבר מלבד דפי הבוקר, שזה עניין יומיומי הכרחי אצלי. אז כשנתתי לתלמידיי בסדנת הערב את תרגיל הכתיבה שלהם יצאתי עם המחברת והעט החוצה. הייתי מלא טירדה. הילדים שיגעו אותי הערב בדרישתם למשהו מתוק, אחרי שאתמול זרקתי את כול הממתקים מן הבית.
הטירדה הזאת לא הרפתה ממני גם אחרי שכבר הייתי בכפר הירוק, בתוך השיעור. אז התחלתי כותב עליה, ואז עברתי לתאר את ספסל האבן הקר שישבתי עליו בחוץ, כדי לכתוב, ומשם עברתי לדבר על בשורה, וחיש מהר מצאתי את עצמי שוב עם הגיבור שלי, אי שם במאה השש עשרה, מתייסר במחשבותיו על אמונת אבותיו.
כששבתי לכיתה דיברתי על כך עם תלמידיי. סיפרתי להם כול מה שסיפרתי לכם כרגע, והרחבתי על תהליך הכתיבה. כתבו עם מה שיש לכם, אמרתי להם. התחילו עם המשפט הראשון שנכנס לכם למוח, או עם ההרגשה שבה אתם נתונים ברגע הכתיבה. התחילו עם המקום שאתם נמצאים בו. השאר כבר יבוא מאליו.
כשישבתי בערב בחוץ וכתבתי, כתבתי גם כמה דברי חיזוק לעצמי. כתבתי שהיקום אוהב אותי ורוצה ביצירה שלי, שהיא נוגעת בבני אדם רבים, ושהיא נושאת בשורה. למעשה, השורות האלה בדיוק היו אלה שהעבירו אותי מכתיבה ביני לבין עצמי – לכתיבה על הגיבור שלי, שאף הוא בטוח בזה שהוא נושא בשורה. רק ארבע מאות שנה מקודם לכן, בהיותו רדוף על שום אמונתו.
כשסיימתי את השיעור ניגשתי להתבונן בדף הקמפיין שלי למימון המונים באתר מימונה. לשמחתי הגדולה, היום התווספו כבר 11 תורמים חדשים לקמפיין, והקפיצו אותו קדימה. עם מעט מאמץ ודחיפה יש סיכוי שאגיע לחצי הסכום הדרוש לי, ועם עוד עזרה מכם/ן, בהפצת הקמפיין, אולי אפילו אזכה להשיג את מלוא סכום הכסף הדרוש לי לשם הגשמתו – הוצאה לאור של שלושה ספרי שירה חדשים בו-זמנית, כדי לסגור בהם פער של כמעט חמש עשרה שנים, בהן לא הוצאתי לאור ספר שירים חדש.
הנה כתובת הקמפיין. אשמח אם תעזרו לי. ואם אתם רוצים ויכולים לשתף את הפוסט הזה בעמודיכם ברשתות החברתיות, ובקבוצות השונות שאתם/ן חברים/ות בהן, אשמח עוד יותר. הקמפיין תיכף נגמר, ולכן הפצתו ברבים כעת היא קריטית להצלחתו.
https://www.mimoona.co.il/Projects/3280
העזרה שלכם נמדדת לא רק בכסף, אלא בחיזוק האמונה שלי. ממש כמו שיחה מרגשת, שהייתה לי לפני כמה דקות עם מישהו מעברי, שביקש להישאר בעילום שם, אבל הבטיח לי עזרה במימוש החלום הזה. והוא כול כך הדהים אותי, עד שכול מה שיכולתי היה להודות בלבי לאלוהים, ששמע את תפילתי, ושלח לי עוד מלאך כדי לעזור לי.
היו אתם המלאכים שלי. היכנסו לדף הקמפיין ותירמו משהו למימושו. אל תתביישו לתרום רק עשרה או חמישה עשר שקלים, אם זה מה שמתאים לכם. כול שקל נחשב. נותרו עוד חמישה ימים בלבד עד לסיום הקמפיין, וחשוב לי לגייס כמה שיותר כסף מסכום היעד, כדי להביא את חלומי למימוש. וגם כדי להראות ברבים, שיש שכר לאמונה באמונה, שיש טעם בדברים שכתבתי ביני לביני הערב – שהיקום מעוניין ביצירתי, ותומך בה, ועוזר לי במימושה.
*
ועכשיו לעניין אחר לגמרי – בעוד חודש פחות יום, ב 12.4.16, יחול יום הולדתם הרביעי של מיכאל ושל דניאל. הם יחגגו פעם אחת בגן, ופעם אחת בארוחה משפחתית. אבל עלי להכין להם גם מסיבת יום הולדת אליה יוזמנו חבריהם וחבריי. ואין לי מושג מה לעשות בה.
מכיוון שיהיה כבר אפריל, רגע לפני הפסח, חשבתי לקיים אותה בגן משחקים קרוב. אבל מה להכין שם? האם להכין פעילות או לתת לילדים להשתובב? אם אחת מן הגן הציע לי שנחגוג יחד עם בנה. "אני אצייר תפאורה," הציעה לי, "אתה תספר סיפור שמתרחש בתוכה, ואז אכין להם פעילויות קשורות בנושא." זה נשמע לי נחמד, אבל אני לא בטוח עד כמה הילדים ישתפו פעולה עם זה, וגם – אינני בטוח שנכון לחגוג למיכאל ולדניאל יום הולדת עם עוד חבר מן הגן. זה חבר שהם אוהבים מאוד, אבל אני חושש שמא ירגישו שתשומת הלב אינה ממוקדת בהם.
ובזה אני באמת זקוק לעצה דחופה – האם לעשות יחד עם החבר מן הגן או לחוד? ומה לעשות איתם ועם חבריהם ביום ההולדת? אלה ילדים בני ארבע. 'חפש את המטמון' זה משהו לגיל מבוגר יותר, קוסם זה יקר ולילדים גדולים יותר, ויש לנו קוסם לעתיד במשפחה (איתן). אבל מה אני עושה עם גדוד של ילדים בני ארבע במסיבת יום הולדת? אם יש לכם/ן רעיונות, אשמח.
לילה טוב,
אילן.
