אני צדקתי, אחרי הכול. ומזל טוב לילדים שלי.

העוגות שוות בגודלן, כמובן. רק הצילום לא:)

    הבוקר היה לנו בוקר קשה. כאילו בהזמנה. השכמתי בחמש וחצי בבוקר, כדי לאפות שתי עוגות יום הולדת, שתהיינה לי מוכנות כדי לסדר עליהן את דפי התמונות האכילות, שבחרו הילדים לעוגותיהם. אבל התחכמתי קצת. במתכון כתבו שלוש כוסות קמח רגיל. לי היה בבית רק קמח תופח וקמח שיפון, אז ערבבתי שתי כוסות קמח תופח וכוס קמח שיפון, ואת שאר המרכיבים כרגיל. הטעות השנייה שלי הייתה, ששפכתי את חומרי העוגה לתבניות האלומיניום הכי גדולות שיש. זו הייתה טעות כפולה. ראשית, כי דפי התמונה האכילים מודפסים בגודל A4, ושכחתי את זה. שנית, כי העוגה לא תופחת באופן מרשים וגבוה בכזו תבנית.

אם לא די בכך, הטלפון הנייד לא הוטען כהלכה, אז לא יכולתי להראות לילדים תכנית ילדים דרך הסטרימר בטלביזיה כמדי בוקר, והטלביזיה עצמה לא תקינה, ותקועה רק על שידורי הסטרימר מהטלפון הנייד, ובעודם משתוללים בבית, במקום לקום רגועים, כהרגלם, אני ניקיתי את המקרר, שיהיה מוכן לקלוט אליו את עוגות היום הולדת. וגם זה הוסיף על המהומה.

כתוצאה מכול זה, הילדים לא רצו חביתה או סלט או פרוסות מלון לארוחת הבוקר, זו המקדימה את ארוחת הבוקר בגן, ואקטימל או דניאלה לא היו לי. הם אכלו רק פרוסת אבטיח לבקשתם, ובדרך לגן חטפו רוגלע מן המכולת, ושבירת השיגרה, יחד עם הרעב, והסוכר, העלו את מפלס המתיחות. דניאל התעקש לא ללבוש אף אחד משני זוגות המכנסיים שבחרתי לו (כי מוטב לצמצם לו בחירה לשתי אופציות), ואחרי עימות בינינו לקחתי אותו אל מגירת המכנסיים, שיבחר לבדו.

"אתה תבחר," הוא אמר לי.

"אבל כבר בחרתי, את שני הזוגות האלה," השבתי לו.

"אבל המכנסיים האלה עושים לי סימנים (בחגורה) ואלה מגרדים," השיב לי.

אבל השעה הייתה כבר אחרי שמונה, בשמונה וחצי סוגרים את שער הגן, ומגבלת הזמן הזאת היא תמיד זרז לעימות. וכך היה. הוא התפרץ, ואז גם אני התפרצתי, ואמרתי לו, שאם לא יירגע לא אעשה לו מסיבת יום הולדת. זו אמירה קיצונית, שבאה ברגע של ריתחה, והוא מאוד נפגע ממני. הוא בכה, אני הבנתי שטעיתי טעות מרה וחיבקתי אותו, בתחילה כדי להרגיעו ואחרי כן כדי לפייסו.

בסופו של דבר הוא נרגע ולבש את המכנסיים שבחרתי לו, ואז הלכנו לגן. הוא רגוע אבל גם פגוע, ואני, ליבי שחור, בגלל מה שאמרתי לו.

לסדנת הבוקר שלי הגעתי אפור פנים. מיואש ומאוכזב מעצמי. השיעור העלה קצת את מפלס מצב הרוח שלי, בייחוד כשסיפרתי מה קרה לי הבוקר לתלמידיי, ואחד מהם חייך ואמר לי, אבל זוהי ההורות, ועוד יהיו לך רגעים כאלה, שבהם תרגיש שאתה לא יכול יותר.

"תישבע," אמרתי לו, "תישבע שזה באמת חלק מן ההורות, לא רק אצלי, אלא אצל כולם."

צחקנו והמשכנו בשיעור.

אבל אז, בהפסקה בין שני חלקי הסדנה, גיליתי תגובה איומה בבלוג שלי, לפוסט שכתבתי אתמול. לא אישרתי את התגובה לפרסום בבלוג. אבל היא הייתה רעל מזוקק. הנה לשונה:

עכשיו אתם מבינים למה היה לי כזה נאחס? לא די בזה שייסרתי את עצמי כהוגן הבוקר, קיבלתי את הרוע המזוקק הזה בבלוג שלי.

אין לי מושג איזה מין בן אדם יכול לשבת בשעה שתיים לפנות בוקר – זו הייתה השעה שבה נכתב הדבר הזה ונשלח לאתר שלי – ולכתוב דבר כול כך מרושע לאב. חשבתי, אולי זה איזה אב מן הגן, שסוגר איתי חשבון על משהו שלא ברור לי. אבל אז אמרתי לעצמי שאינני מעלה על הדעת, שאב אחד יכול לכתוב כך לאב אחר. אולי זה איש מלא קינאה? אולי זה סתם הומופוב, ששולל ממני את הורותי וקורא לי סבא. דבר אחד ודאי, זה אדם אלים ומרושע.

לאדם כזה אני יכול לאחל רק דבר אחד: שיתנסה ברבע ממה שאני מתנסה בו מדי יום ביומו, שישקיע רבע מכוחות הנפש שאני משקיע בילדיי, ואז נראה את יכולת ההכלה שלו, גיבור מקלדת.

אבל החולירע הזה בהחלט השפיע עלי. לכן התנצלתי בפני תלמידיי, הסברתי להם שהיה לי בוקר נורא, מבלי לשתף בתגובה הרעילה הזאת, וסיימתי את השיעור, שלא כמנהגי, 3/4 לפני הזמן. ואז, במקום לאכול את עצמי, פשוט נסעתי לגבעתיים, להביא משם את דפי העוגה.

את דפי העוגה הנפלאים האלה הזמנתי בחברה הקרויה presertshop. יש להם מאגר תמונות און ליין, והילדים יכולים לבחור בעצמם את התמונה לעוגה שלהם. אספתי אותם מקפה 'טאטי' בדרך השלום 53 בגבעתיים. זה הסדר נוח, והתוצאה, כפי שאתם רואים, נפלאה.

בדרך חזרה הביתה אספתי את הילדים, אכלנו צהריים באווירה טובה, והלכנו לנוח. אז גם החלטתי, שלמרות העומס המוטל עלי, להכין שתי עוגות עד מחר, נלך לשיעור השחייה השבועי שלנו כרגיל, עם סבא, כדי לשמור על סדר השבוע של הילדים.

היה שיעור נהדר. וכשחזרנו הביתה הכנתי את העוגות. מכיוון שיצאו שטוחות, והיה לי חבל עליהן, פשוט חתכתי אותן באמצע, שמתי אותן בתבנית קטנה מאלה שבהן אפיתי אותן, מרחתי שכבה נדיבה של ריבה ועליה שמתי את המשטח השני. על זה מרחתי קצפת, כדי להדביק באמצעותה את דף התמונה האכיל לעוגה, ואז קישטתי מסביב בעדשי שוקולד צבעוניים.

הילדים צפו בתהליך, משתאים. וכמו שאמא שלי הייתה עושה, הם קיבלו אפשרות ללקק את הקצפת מן המקצפה, ולזלול פירורים מן התבניות של עוגות השוקולד אחרי הוצאתן מתוכן.

"אבא, אני רוצה לעשות פאזל," אמר לי מיכאל, כשסיימתי עם העוגות. הוא הביא ביוזמתו אל השולחן פאזל, ודניאל התנדב לפזר את חלקיו. ישבנו שלושתנו והרכבנו שני פאזלים, ואני השתאיתי מתבונתו של מיכאל, שהרגיש צורך בפעילות רגועה, ויזם זאת בעבור כולנו.

אחרי כן גם ביקש להשלים בטושים את הציור של עוגת יום ההולדת, שהכנתי לכבודו אתמול, במהלך מפגש הריפוי בעיסוק של דניאל. שרון, המטפלת, ציירה עוגה לדניאל, דניאל צייר עוגה לי, שיום הולדתי חל עשרה ימים אחריהם (השנה זה יוצא בליל הסדר, תודה לאל, ולא ביום השואה:)), ואני ציירתי עוגה למיכאל.

את הערב הזה סיימנו בעשר, בשיחה במיטה, והליכה לשינה ברוגע. כשאסיים את הפוסט הזה אנפח בלונים ואתלה אותם ברחבי הבית, כדי שהילדים יקומו ליום של שמחה.

מחר אני מלמד בבוקר, בזמן שהילדים יחגגו בגן, ועם שובם הביתה תתחיל חופשת הפסח שלהם, בת 18 ימים, ועימה המשך ההכנות לארוחת הערב המשפחתית ולחגיגה בשבת. מזל שחברתי הטובה תמי התנדבה לאפות להם עוגת יום הולדת לשבת. זה מוריד ממני לפחות את הדאגה הזאת. את השתלמות האפייה שלי כנראה אצטרך לדחות ליום ההולדת הבא:)

*

     הכתרתי את הפוסט הזה בכותרת "אני צדקתי, אחרי הכול," כי היום בצהריים, כשבאתי לאסוף את הילדים מן הגן, שוחחתי עם אחראית המועדונית. סיפרתי לה שהתקשרו אלי מן העירייה, עם סירוב לקבל את הילדים לקייטנה. הייתה לי תחושה שיש לה ולסייעת שאיתה יד בעניין. היא לא הכחישה זאת. היא סיפרה לי שיש להן במועדונית שני ילדים עם בעיות התנהגות, שבשעות הגן אפילו מוצמדת אליהן סייעת מיוחדת.

אחראיות המועדונית לא עברו עם בניי את תהליך הוויסות והצמיחה שלהם במהלך השנה. הן פשוט זכרו את התפרצויות התסכול של דניאל מן השבועיים הראשונים לשנת הלימודים, כשהוא ומיכאל היו במועדונית, עד שהחלטתי להוציאם משם, כדי שיאכלו וישנו איתי בצהריים – ושתיהן חששו שיהיה להם קשה מדי עם כול זה, ולכן דיברו עם המפקחת שלהן.

"קודם כל יש שיפור משמעותי בהתנהגות של הילד," אמרתי לה. "חוץ מזה, ממילא אני מתכוון להשאירם בקייטנה כמו עכשיו, בגן, רק עד השעה 13.30. יותר מזה, אני יושב ועובד בבית הקפה שמעבר לכביש, או בבית שלנו, קרוב מאוד לכאן. טלפון אחד מכן, ואני מיד בא לקחת אותם בחזרה הביתה."

"אם כך," היא אמרה, "זה בסדר. נקבל אותם לקייטנה." והבטיחה לדבר על כך עם המפקחת.

אני מאוד מקווה שאכן כך יהיה. אבל אם לא, בהחלט אלחם על כך. לא אסכים שחששה של סייעת אחת יביא לדחיית ילדיי מקבוצת חבריהם בקייטנת הקיץ. הבעייה היא של הסייעת, ושל המערכת. אם הן זקוקות לתגבור, שיסדירו להן כזה. דחיית ילדיי מן הקייטנה מסמנת אותם, במערכת, כשהבעייה בעצם היא לאו דווקא איתם, אלא עם צירוף מקרים עם עוד שני ילדים בעייתיים, ודחייה כזו גם תחריב אותי מבחינה כלכלית.

הלוואי ולא אצטרך להיאבק על כך.

אבל לא אתן לזה להעכיר את מצב רוחי. מחר יום הולדתם הרביעי של בניי, שניהם ילדים נפלאים, כל אחד עם אישיות משלו ועם יכולות והישגים משלו. הילדים בורכו, ואני בורכתי בהם.

כבר הלילה קיבלו מכנסיים וחולצה כל אחד, משכנתנו אלקה, וחולצה כל אחד מחברתי מרסלה, שכדרכה דאגה לשלוח את החולצות בזמן, בדואר. ובמהלך הימים הקרובים מחכות להם עוד הרבה הפתעות נוספות.

אז אולי אני לא האבא הכי טוב בעולם, ואולי אני לא אב השנה. אבל, כמו שאמר ויניקוט. אני אב טוב מספיק. גם אם עוד יש לי שניים שלושה דברים ללמוד על הורות, וגם אם אני בגיל המתאים, בעיני אותו טהרן רע-לבב, שכתב לי, להיות סבא.

בעזרת השם עוד אזכה גם להיות סב לנכדיי.

שיהיה לכולכם/ן לילה טוב.