גיל שנתיים האיוםהורותהורים וילדיםחד הוריחד הוריותכללי

גיל שנתיים האיום באמת

עופר חברי, שכבר חווה שנתיים לפניי כל דבר עם בנו מתן, הבטיח לי שביום הולדת שלוש ואחריו הדברים נראים כבר שונים לחלוטין. חשבתי על זה כרגע, בעודי כותב את הכותרת הזאת, "גיל שנתיים האיום באמת," כמין איזה איתות של תקווה, שתכף זה ייגמר, גיל ההתבגרות הראשון של מיכאל ודניאל, ואחרי כן, עד גיל 12-13 בערך, יהיה לי אולי קל יותר במובנים מסוימים, ומאתגר וקשה במישורים אחרים.
הבוקר התחיל דווקא בניצחון. מיכאל קם ראשון, התיישב על הישבנון ביוזמתו, עשה מה שעשה ואפילו ביקש מגבון לח וניגב לעצמו את אחוריו. אבל כאשר שיבחתי אותו, ואז נטלתי מידו את המגבון, השלכתי אותו לאסלה והדחתי את האסלה במים, פרץ בבכי. שאלתי אותו למה הוא בוכה.

"אני רוצה מגבון מלוכלך," אמר לי.

"אבל המגבון המלוכלך זה פויה, זה קקי," אמרתי לו. "אתה רוצה מגבון חדש?"

"לא, אני רוצה מגבון מלוכלך," בכה את לבו.

הסברתי לו שבקקי יש ג'וקים קטנים שנקראים חיידקים ומעבירים מחלות, ושצריך לזרוק את המגבון המלוכלך. זה לא הועיל. הילד פשוט השתטח על הרצפה ובכה.

כאשר הלבשתי אותם והנעלתי אותם בנעליהם, ניסה מיד להוריד את נעליו וגרביו מעל רגליו.

"אל תוריד סנדלים, מיכאל," אמרתי לו, "עוד נורא קר בחוץ, ויהיה לך קר."

זה כמובן לא הועיל לי. ברגע שהושבתי אותם בכיסאותיהם במכונית, רגע אחרי שמיכאל שלח אותי בחזרה הביתה, להביא לו בקבוק אוכל חדש, כי לא הסכים לאכול מן הבקבוק המסוים שבו הכנתי לו את המטרנה, הוא חלץ את נעליו והפשיט את גרביו, והשליך אותם בתוך ומחוץ למכונית.

"אין בעיה מיכאל," אמרתי לו, "הורדת נעלים וגרביים, בבקשה." נתתי לו את הבקבוק החדש, ועמדתי מחוץ למכונית, טעון משעה של בכי היסטרי, מעשן כדי להירגע לפני שאקח אותם לגן.

"אבא, קר לי," בכה מיכאל במכונית.

"אמרתי לך שאם תוריד נעליים יהיה לך קר," השבתי לו, הנחתי לסיגריה וקרבתי אליו, לגרוב לו שוב את הגרביים ולנעול את מנעליו.

רק אז נרגע, התיישבתי במכונית והתחלנו לנסוע.

כעבור מאה מטרים, בדרך יפו, אמר מיכאל –

"אבא, אני רוצה תפוח אדמה."

הכוונה היא לבורקס תפוחי אדמה, שאני עוצר ורוכש להם מדי פעם במאפיה קטנה בשדרות ירושלים. אבל כל יחידה עולה 3 שקלים, הם בדרך כלל רק נוגסים בה ומותירים אותה אחריהם, או מאריכים באכילתה זמן רב, יודעים שאני נמנע מלהיכנס איתם לגן עם דברי מזון בידיים, כדי לא לעורר את קנאתם של ילדים אחרים. זאת, אלא אם כן קנינו די והותר כדי לחלק ממנו לאחרים.

"לא, מיכאל, השעה כבר מאוחרת," השבתי לו, "תכף מגישים ארוחת בוקר בגן."

"רוצה תפוח אדמה!"

"היום אין תפוח אדמה. היום תאכל ארוחת בוקר בגן."

טוב, הוא המשיך עוד כמה פעמים ואז החליף טרוניה. כשפנינו מדרך יפו לשדרות ירושלים הצביע על הרחוב המקביל, זה הממשיך מדרך יפו לכיוון השעון, ואמר "אני רוצה לשם." הוא הרי יודע ששם נמצאת מאפיית 'אבולעפיה,' שם אני קונה להם, לעתים נדירות, פיצה-פיתה, למרות מחירה המופרז (15 ש"ח ליחידה, ממש עושק).

"לא, מיכאל, עכשיו נוסעים לגן."

כשהגענו לגן החניתי את הרכב למולו, נטלתי את מיכאל בידיים והחזקתי בידו של דניאל. כך נכנסנו אל הגן. הגננת כבר הייתה עסוקה בטאטוא החצר והזמינה את הילדים להצטרף אליה. דניאל מיד נרתם למשימה. הוא בכלל קם במצב רוח טוב הבוקר. מיכאל לעומת זאת לא רצה להתנתק מזרועותיי, והיה זקוק, כמו מדי בוקר, אבל הבוקר הזה באופן חריג, לחיבוק של אב.

חיבקתי אותו חזק בחיקי.

"מיכאל," אמרתי לו, "תדע לך שאני מאוד אוהב אותך. אבא מאוד אוהב אותך, וגם כשאנחנו לא מסכימים על משהו, עדיין אני אוהב אותך. ותמיד תזכור את זה." ואז נשקתי לו המון נשיקות, הורדתי אותו מידיי ושלחתי אותו לעזור לגננת בטאטוא החצר.

והוא רץ ברצון למלאכתו. הילד הזה אוהב מאוד לנקות, לסדר.

יצאתי החוצה מן הגן מחויך ומלא סיפוק. הרגשתי שעשיתי הבוקר את הדברים בצורה הכי נכונה שיש. הצבתי לו גבולות, אבל גם אמרתי לו, ונתתי לו להרגיש, שאני אוהב אותו, ושאהבתי אליו ואליהם נמצאת מעבר לכול חילוקי דעות או ספק.

בדיוק כמו האהבה של אבא שלי אלינו. כך בדיוק חשבתי, כשהתיישבתי במכונית, התנעתי אותה ונסעתי משם ליום עמלי.

*

     כשיצאתי מן השיעור ב'אסכולות,' מסדנת הכתיבה שלי, היו הדיווחים הראשונים על פיגוע הדקירה בתחנת רכבת ההגנה בתל אביב. כל הדרך הביתה הקשבתי לדיווחים ברדיו, מוצף בחרדה מפני מה שיקרה לחייל הדקור, ומה שעוד עלול לקרות ולהתחולל בימים הקרובים בארץ, ובעיר תל אביב.

חשבתי על כך, שילדיי מתחנכים בגן יהודי ערבי, ופיללתי בלבי, ששום סוג של אלימות לעולם לא תגיע אליהם, שם, בגן.

אבל האמת היא, שלרגע פלחה אותי המחשבה, שכול מה שאני צריך לעשות הוא פשוט לנסוע לשם ולקחת אותם הביתה. שרק איתי, בבית, הם יהיו בטוחים מכול רע.

ואז הבטתי בעצמי, בחרדתי, הלכתי הביתה, אכלתי ונשכבתי לנוח קצת בצהריים.

מי ייתן והחייל הזה ייצא מסכנת החיים שהוא שרוי בה. מי ייתן והשקט ישוב לארץ. מי ייתן ויהיה בה שלום. אמן.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Call Now Button