לפני חודש בערך הסתיימה עוד סדנת כתיבה בהנחייתי, בבי"ס אסכולות של האוניברסיטה הפתוחה בתל אביב. במפגש הסיום, שכמו תמיד הוא מפגש טעימות – טעימות מטקסטים שעוד לא פגשנו איש של רעהו ושל רעותו, וטעימות ממעשי-ידיו/ה של כול אחד ואחת ממשתתפי/ות הסדנה, הביאה אחת התלמידות, נעמי שמה, שכול הסמסטר הייתה די שקטה, טקסט קצר ומרגש על סבתה. היא סיפרה בו, שבה בחרה סבתה כדי ללמד אותה את המתכונים של תבשיליה העיראקיים.
הודיתי לה על הטקסט המרגש, ואמרתי לה שאשמח אם פעם נוכל לבשל יחד, כדי שאלמד איך עושים קובה אורז ותבית, ה'חמין' של יהדות עיראק. היא ענתה לי, "בשמחה, ודרך אגב, אתה מכיר את ההורים שלי."
הבטתי בה מופתע.
"ההורים שלך? מי הם?"
"קרן ומנשה."
"איזה קרן ומנשה?"
"קרן מור."
התמוטטתי על הכיסא הכי קרוב למקום עומדי.
"את הבת של קרן!?" קראתי. היא חייכה. "וחיכית עד סוף הסמסטר כדי לומר לי את זה!? השתגעת!?" האמת היא שממש התפלצתי.
כול הנוכחים והנוכחות בחדר הביטו בי מופתעים.
"אתם לא מבינים, קרן הייתה חניכה שלי בקן הנוער העובד והלומד ברמת השרון, מכיתה ג' עד כיתה י"ג," הסברתי להם. "מה שלום סבתא שלך, זהבה?" שאלתי אותה.
"בסדר גמור."
"מסרי לאימא ולסבתא דרישת שלום חמה ממני," ביקשתי ממנה. "סבתא שלך היא האם היחידה שעמדה לצידי, כשהורי הקבוצה התנפלו עלי, אחרי שהעברתי לחניכים פעולה על גלגול נשמות וסיאנסים."
התחלתי להדריך בקן הנוער העובד ברמת השרון כשהייתי בכיתה ט'. השנה הייתה 1973-4. קיבלתי לידיי את קבוצת 'נשרים.' הדרכתי בה יחד עם נופר אנוך, שנפטרה מסרטן אלים בתוך שנה. אחרי כן הדרכתי את הקבוצה יחד עם עוזי כץ, ובמשך כמה שנים טובות עשינו נפלאות יחד. בסופו של דבר עוזי עבר להדריך קבוצה אחרת, ואני נותרתי עם החניכים עד גיוסי לצבא וגם אחרי כן. התקשיתי להיפרד מהם. היו ביניהם רבים וטובים, ובהם גם קרן מור, אלוף בן, שהיום הוא עורך "הארץ", יוני סער, מנכ"ל 'פרומרקט,' וכיום שכני בנווה צדק, עדית כץ, ראש המסלול לייעוץ חינוכי באונ' בן גוריון, הצלם ואיש הקולנוע יורם עברי, אחיו של חברי הטוב גיל עברי ז"ל, שלומית ליקה, עורכת תוכן וכיום עורכת ספרותית עצמאית, ועוד רבים/ות וטובים/ות, שהגיעו להישגים יפים.
אבל לפגוש את הבת של קרן, ולגלות שאני מלמד כתיבה את הבת של החניכה שלי בתנועה, זה היה לי לא רק מרגש. זה גם הבהיר לי כמה שנים עברו מאז, וגם, שהעובדה שאני, בגיל חמישים ושש, מגדל תאומים בני ארבע, לא עוצרת את הזמן מלכת. היא פשוט מקנה לי את האשלייה שאני בן 20-30.
התחושה הזאת חזרה אלי הערב, כאשר גיליתי פתאום בפיד הפייסבוק שלי פוסט קצר ומרגש מאת תמיר גילת, אף הוא חניכי לשעבר, מאותה קבוצה. לא היינו בקשר מאז. ידעתי שהוא עורך דין מצליח. לא היה לי מושג שחלה בסרטן, שהשתתף בניסוי רפואי שהציל את חייו, ושהפך להיות יו"ר הקרן לחקר הסרטן בישראל.
את הכתבה עליו תוכלו לראות כאן. הוא נראה בדיוק כמו שהיה בגיל 16. רק עם גוף של ספורטאי ופחות שיער. התרגשתי כל כך למקרא דבריו ועם הצפייה בכתבה, שנמלאתי בגאווה על כך, שאף הוא היה בין חניכיי אז, אי שם בשנות השבעים של המאה הקודמת.
מאז עברו שנים. עסקתי בדברים שונים. בעריכה ספרותית במוסף הספרות של 'על המשמר,' בכתיבה עיתונאית, ביחסי ציבור ובייסוד בית קפה. מזה ארבע עשרה שנים אני מלמד כתיבה, מקודם בתוכנית לכתיבה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, בספרייה הציבורית של טבריה, בבית הסופר, וכעת במסגרת בתי הספר 'חשיפה' ו'אסכולות' של האוניברסיטה הפתוחה. מתחת ידיי עברו מאז מאות תלמידים. עשרות מהם כבר הוציאו לאור ספרים מפרי עטם, רבים אחרים משלימים כעת כתבי-יד. איש מהם אינו יודע, שאהבת ההוראה שלי החלה לפני שנים רבות מאוד, בהיותי מדריך בקן הנוער העובד ברמת השרון, ואחרי כן רכז הקן, ואחרי כן מייסד הקן במגדל העמק, יחד עם חברי יואב צור, ואחרי כן רכז הקן בנוף ים.
פעם, כך אני מקווה, עוד אזכה לקיים כנס של כל תלמידי הכתיבה שלי. אני חולם על כנס כזה, עם תערוכת הספרים וכתבי היד של כולם. אולי בשנה הבאה, במלאת 15 שנים לעבודתי בתחום זה.
אבל מבחינתי, אני עוד באמצע חיי. שלא יהיה שום ספק בכך. יש לי שני בנים ללוותם שנים רבות קדימה, ואני מקווה שגם עוד כמה מאות תלמידים ותלמידות לכתיבה.
ובינתיים, השבוע עלי למצוא סופית מסגרת של קייטנה לבניי למהלך הקיץ. אם חשבתם שזה כבר הסתדר, טעיתם. כך גם אני. אך על כך אספר רק בסיום השבוע הזה, אחרי שאדע מה קורה לנו בנושא זה מול הגורמים השונים שאני פועל למולם, ומסבים לי, בניגוד לחניכיי ולתלמידיי, הרבה צער, סבל ועוגמת נפש. לא ייאמן באיזו אטימות, צביעות ורוע אני נתקל. ומתאפק שלא לכתוב על כך, ולא להגיב.
שתהיה לכם שבת ברוכה.
