כללי

חשיפה. איזה פחד.

בשבע השנים שאני מלמד בהן כתיבה, נתקלתי כבר למן השיעור הראשון בבני-אדם שהחשיפה של עולמם קשה להם. מאז ועד עתה אני משתדל לספק להם כלים כדי להקל על היראה מפני החשיפה. החוק הראשון, אני אומר להם, הוא לא להראות את מה שכתבתם לאיש. לא לבן או לבת הזוג, לא לבני המשפחה, גם לא לחברים קרובים אחרים. שימרו את הדברים שאתם כותבים כעת לעצמכם. חלקו אותם רק עם חברי וחברות הסדנה. הם, שמתבקשים על ידי להימנע מכל ביקורת על חבריהם, יודעים איך להגיב לכם על כתביכם – באופן שיפרה אתכם ויעודד אתכם להמשיך לכתוב.

עוד דבר, אני אומר להם, זכרו שכל מה שאתם כותבים במהלך הסדנה הוא טיוטה, גרסה ראשונה למשהו שעוד עתיד להתפתח מתוך תוכו, מתוך עצמו, במהלך השכתוב שיבוא אחרי שהטקסט יצטנן. כך שאין טעם לפתח לגביו חרדת חשיפה. הברכה מצויה בדבר הסמוי מן העין. מוטב לשמור על מה שאתם כותבים ביניכם לבין עצמכם/ן.

מי שעדיין מתקשה להתמודד עם שאלת החשיפה אני מלמדו עוד דבר, הקרוי 'הרחקת עדות.' אם קשה לך לכתוב על דבר קשה שחווית, אל תכתוב אותו בגוף ראשון. כתוב אותו בגוף שלישי. יתר על כן, תן אותו 'במתנה' לאיזו דמות אחרת, הרחוקה ממך בפרטים הביוגרפיים שלה. בגילה, במוצאה, במקום מגוריה, בעיסוקה, אולי אפילו במינה.

ואז אני מפנה אותם אל ספרו הנפלא של הפסיכותרפיסט שלדון ב.קופ, יהודי אמריקני בודהיסט, "אם תפגוש את הבודהא בדרך, הרוג אותו." בספרו עתיר ההתייחסויות למיתוסים, לאגדות וגם לסיפורים חסידיים, מדבר שלדון ב.קופ על היחסים בין המטפל למטופל, ובין השאר הוא מסביר מדוע החשיפה ההדדית ביניהם היא כה הכרחית לא רק להצלחת התהליך הטיפולי, אלא גם לשלום נפשו של המטפל.

הערב תקפו אותי מחשבות על החרדה מחשיפה. נזכרתי בתלמידה שלי, שבסמסטר הקודם אפילו לא נרשמה לאתר שלי, שאליו מעלים תלמידיי את עבודותיהם השבועיות, לפורום סגור מפני העולם, ורק הם יכולים לקוראן בו ולהעיר עליהן הערות. במהלך הסמסטר נתנה לי כמה משיריה וסיפוריה לקרוא, ואחרי התמהמהות רבה הגעתי לקרוא בהם ומצאתי אישה מוכשרת בצורה יוצאת דופן. אמרתי לה זאת במסגרת המפגש הבא בכיתה וגם באופן אישי, וזירזתי בה להירשם לאתר, להעלות אליו מעבודותיה ולהיחשף לעבודותיהם של חבריה וחברותיה לקורס. שאם לא כן, הריהי מחמיצה את תהליך הצמיחה הנפלא הכרוך בעבודה הקבוצתית.

לצערי, היא בחרה שלא לעשות כן. כעבור זמן, באחת הפגישות הראשונות של הסמסטר השני, כאשר אמרתי, כמעט כבדרך-אגב, שכל מי שמספר משהו לאדם כותב צריך לקחת בחשבון, שימצא אחרי כן את סיפורו בכתובים, התרגשה מאוד, והבהירה, כי אחד המעצורים הגדולים שלה בכתיבה הוא ההכרח לחשוב על הזולת, לא לכתוב על אנשים בשמותיהם, מחשש שמא תפגע בהם.

כעבור זמן לא רב הודיעה על פרישתה מן הסדנה.

הערב חשבתי עליה בלבי, ועמה – על הפחד מחשיפה. פתאום פלחה אותי ההכרה, כי הפחד מחשיפה מקפל מאחריו דברים שונים לחלוטין. הפחד אינו מאקט החשיפה כשלעצמו, אלא מתוצאותיו. אדם הפוחד מחשיפה מבוהל, בעצם, מפני האפשרות ליתן לאחרים גישה אל עולמו הפנימי ואל סגנונו. אל עולמו הפנימי, מחשש שמא מה שימצאו בו לא יערב לחיכם, ייתפס על ידיהם כבלתי ראוי או כמגונה, ואז יביא לדחייתו על ידיהם; ואילו אל סגנונו, מחשש שמא סגנונו קלוקל, או ירוד יחסית לסגנון כתיבתם של אחרים.

הפחד מחשיפה עומד בסתירה גמורה לעצם פנייתו של אדם לסדנת כתיבה. הלא הכתיבה היא קודם כל קריאת שמות לדברים. אנחנו באים ללמוד כתיבה, כדי לדעת איך לספר סיפור, איך לקרוא במילים לדברים שאנו חווים ומרגישים, מדמיינים או מקווים להם, כל הדברים המרכיבים את עולמנו הפנימי. יתר על כן, הכתיבה לעולם תלויה בפרסומה ובעין ובלב ובתודעה של קוראיה. טקסט ללא קוראים אינו חי, אינו קיים. הוא רק צבר אותיות על נייר או על צג, כפי שכבר כתבתי השבוע בפוסט אחר. רק כאשר מישהו קורא בו, הוא מכניס בו חיים, מתרגם, לעולם בצורה סובייקטיבית, את רצף הסימנים הללו, הקרוי לשון, הקרוי טקסט, דרך המנסרה הפנימית שלו, תודעתו, למשהו בעל משמעות, ואז גם חש כלפיו תיעוב או אהדה, כעס או הערכה רבה, ועוד כיוצא באלה.

כאשר אדם מגיע לסדנת כתיבה הוא עושה כן, מפני שהוא רוצה לספר את סיפורו. למעשה, כל אדם רוצה לספר את סיפורו, אך רק מעטים מוכנים להסתכן ולעשות כן. אלה המסתכנים ומספרים את סיפורם בפני העולם מגלים, כי הם מקבלים בתמורה את הדבר שהם מייחלים לו יותר מכל – אהבה. אבל לעתים, בד בבד איתה הם נפגשים גם באי-הבנה, בדעה קדומה ואפילו בשנאה.

אלה שאינם מסוגלים לעמוד בחשיפת סיפורם בפני העולם מהווים למעשה המכשול הגדול ביותר העומד בפני עצמם, ואיש אינו יכול למוססו מלבד הם עצמם. מנחה הקבוצה וחבריה יכולים לנסות לעודד את האדם לפתוח את סגור לבו ולספר את סיפורו. אך אם אין האדם מסוגל או בשל לעשות כן, בסופו של דבר הוא נושר מן הקבוצה וחדל מכתיבה.

באשר לי, אני כמובן ממליץ בפני כל אדם לספר את סיפורו. זהו, בעיניי, התנאי הראשון למתן אהבה ולקבלתה. אתה מספר את סיפורך למישהו, ומישהו מקשיב לך. זה הבסיס לכל תקשורת אנושית ולכל מערכת יחסים, תהא אשר תהא אחריתה.

ועוד על הקשיים והזכות הגדולה החבויים במלאכת הכתיבה, בפוסטים בעתיד.

לילה טוב.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אולי יעניין אותך
Close
Call Now Button