ילנה
זה כואב, אני אומר לה. אבל ילנה, שכנראה לא מבינה עברית, ממשיכה לפתל בכוח את האצבע בכף רגלי הימנית, מנסה לקצוץ ממנה שאריות עור בלתי נראות.
ידיה, האוחזות בקוצץ עור כסוף, עטויות בכסיות חד-פעמיות לבנות.
הכול כאן לבן. הקירות, המושב הרך, ההדום, שידת העץ הקטנה, שהיא מחזיקה בה את כליה.
את מכאיבה לי עם היד, אני אומר לה, והפעם מזיז את ידה. מרגע זה היא נזהרת יותר.
היא לא נראית מאושרת. פניה העגולים טרודים. רק כאשר פונה אליה חברתה, מן הכיור הסמוך, ומבקשת ממנה אצטון, היא צוחקת אליה, מבלי לענות לה. היא לא מבינה מה שאלה.
לכולן קוראים כאן ילנה. זה שמו של מכון היופי הזה, השם הרקום באותיות אדומות, באנגלית, על חזותיהן של העובדות. כולן לבושות באותו טריקו לבן חתום באדום, במכנס לבן ובנעלי ספורט לבנות, יושבות מתחת לאור הלוגן לבן ולמוסיקה לבנה, הרמונית, שקטה ונטולת שיאים, נעימה מדי, כמו קרם הפילינג שמרחה על סולייתי המחורצת מהליכה מאומצת, משנים של סבל, עד שנהיו כהות ומחורצות כשדה, שקליפתו יבשה ונסדקה בשמש.
הכול כאן לבן. בקבוקי התכשירים, אריחי הרצפה, מסגרת הפיתוחים המעטרת את מראת הקיר הגדולה, התלויה באלכסון על קיר צדדי, ולא משקפת דבר מלבד עצמה.
לכולן קוראים כאן ילנה. גם ללקוחות.
גבר נכנס ושואל אם יש מקום לפדיקור. כן, ילנה, עונה לו פקידת הקבלה.
הוא לבוש בטריקו לבנה, וסיבים של שיבה בשערו. עובדת הקבלה פורשת מגבת לבנה על הדום, מרססת אותה בקרם לבן ומזמינה אותו במחוות יד קלילה לשבת על הכיסא הרך ולשים את רגליו היחפות באגן הלבן, המלא במים חמימים עם קצף עליהם.
גבותיו סמיכות, סנטרו כפול ופניו אבוסים. בעור פניו פתוחות נקבוביות של שומן. הוא צריך קוסמטיקאית, ילנה.
הכול כאן לבן. רק פקידת הקבלה לבושה בשחור. היא לא רוסית או אתיופית, כמו שאר הבנות כאן. היא הודית. היא עוברת בין הלקוחות ומחלקת להם כוסות מים שקופות.
אני עוצם את עיניי ונרדם. ילנה משייפת את כפות רגליי במקלף עור, כמו היו תפוח אדמה מחוספס, ואחרי כן עוברת עליהן במלטשה חשמלית מדגדגת. משייפת לי את העור שכבה אחר שכבה.
על פיה ואפה היא חובשת מסכה חד-פעמית לבנה וסרט לבן, מעוטר בריבועי כסף קטנים, מרים את שערה כלפי מעלה.
היא אישה דשנה, ילנה. לא גבוהה, מלאה, חמוקיה שופעים. היא אישה יסודית. מרוכזת מאוד במה שהיא עושה, ולא מדברת עברית.
היא עובדת במקום עבודה שכולו צבוע לבן, יושבת על הדום לבן מול אגן מים לבן ובו מים קצופים. רק כשהיא מתכוננת ללכת הביתה היא מחליפה בגדים ונכנסת חזרה לעולם הצבעים. היא מגלה את שערה, הגזור בקווים עגולים חלק, והוא קצר וצבוע בצבעי ארגמן. לצווארה נוספת שרשרת זהב, ועגילי זהב עגולים נתלים בתנוכיה.
אז היא גם חוזרת לדבר בעברית. מסתבר שיש לה עברית משובחת, אבל בעבודתה, במכון הקוסמטיקה, היא מגמגמת עברית במבטא רוסי בולט.
בחוץ לא קוראים לה ילנה. גם פקידת הקבלה, ששערה ארוך, חלק ושחור, וציפורניה צבועים בלכה ורודה, אינה הודית. אבל במכון היופי הזה כל דבר מקבל משמעות נוספת, אחרת וחד פעמית.
זהו, היא מכריזה. גמרנו.
תודה רבה לך, אני אומר לה, משכל את רגלי על ברכי ועובר בעיניי, ואז בידי, על כפתי. עשית עבודה טובה.
אני ניגש לפקידת הקבלה.
איך היה, היא שואלת.
היא הכי טובה מכל מי שהייתי אצלן כאן, אני אומר. הייתי משאיר לה טיפ, אבל באתי הנה רק עם שובר המתנה שקיבלתי, לפדיקור רפואי.
מלא מבוכה אני מחטט בכיסי מכנסיי, אבל שולה מהם רק שישה שקלים.
יש כספומט בחוץ, ילנה, אומרת ההודית.
אני משיב שאני גר קרוב אליהן, ובהזדמנות אביא לה טיפ.
אני שב אל ילנה ומתנצל. הייתי שמח להשאיר לך טיפ, אבל פשוט אין לי כסף, אני אומר, ואז שב ומשבח אותה, כדי לשמחה. אבל היא מחייכת אלי חיוך חמצמץ וסרה ממני, מלאת אכזבה.
אני יוצא ממכון היופי כמרחף. כפותיי לא כואבות לי, כמו בפעמים הקודמות שעשיתי פדיקור. רק נעימות זורמת מהן במעלה רגלי.
כעבור כמה שעות אני מגיע באקראי אל השוק, וקונה לי בו זוג סנדלים חדשים.
ראיתם איזה סנדלים חדשים אבא ילנה קנה, אני מרים את רגליי באוויר ומראה אותם לילדיי.
