הבוקר, אחרי ארבע וחצי שעות שינה בלבד – כי התעכבתי עד אחת וחצי בלילה עם הטבלטים של הילדים, לנסות להטעין בהם משחקים כדי שיהיו מוכנים להם לבוקר – ידעתי מה עלי לעשות. הכנתי להם את הטבלטים החדשים, מחוברים לחוטי ההטענה שלהם, ופתוחים בדפי המשחק, על השולחן במטבח. כך, חשבתי לעצמי, נסיים את הדרמה של אמש. אבא סלח על ההשתוללות, אבא אוהב.
ואכן, ברגע שמיכאל פקח את עיניו הוא אמר "אבא, אני רוצה את הטבלט."
"אז קום, הוא מחכה לך על השולחן," חייכתי אליו ונשקתי לו.
כמובן שכתיבת דפי הבוקר שלי התאחרה הבוקר. מרגע קימתם, הייתי מחויב להיות עימם עוד איזה זמן, להראות להם איך מפעילים את הטבלט ואילו משחקים כבר מצויים עליו, וגם הטענתי להם משחקים נוספים. השאר, אמרתי לעצמי בלבי, הוא עניין של ניסוי וטעייה מצידם. ואז גם העליתי בלבי את המחשבה הנוספת – למצוא נער או נערה שיסכימו לבוא, להוריד להם משחקים מתאימים לגילם וגם ללמדם לשחק בהם. כי את הדברים האלה אני ממש לא יודע. וללמוד בעצמי איך לשחק במשחקי המחשב הללו זה מעבר לכוחי ולרצוני.
האמת היא שתמיד הייתי ככה. מאז ילדותי יש לי כשל מובנה – אי יכולת לקרוא הוראות הפעלה של משהו, כל דבר, ממכשיר חשמלי ועד למשחק מחשב, ו'תרגומן' למעשים. אני נתקע באמצע, בדרך כלל בהתקף היסטריה קל. או קשה. אז אמנם, לימדתי את עצמי לקרוא ספרי הוראות הפעלה. אבל במהלך העברת ההוראות הללו לכדי פעולה אני בדרך כלל מסתבך.
זה מה שעומד מאחורי חיפושיי אחר נער או נערה שישחקו עם מיכאל ודניאל. ההודאה שלי בקושי המובנה הזה, והרצון לעקפו. וגם עוד משהו – אם אמצא נער/ה שיוכלו לשחק עם הילדים, אולי גם יוכלו להפעיל אותם בכלל. כבר ברור לי, שלא מתאים שאנשים מבוגרים ישמרו על הילדים שעות ארוכות מדי שבוע. הם צריכים לרוץ, להתרוצץ, להוציא אנרגיה. ואת זה יוכלו לעשות עם אדם צעיר, שמקסימום ילווה על ידיי, על ידי אבא שלי או אילנה, שישגיחו על כול המתרחש.
את הבוקר הזה הקדשתי לעצמי. מזה כמעט חודשיים שרופאת המשפחה שלי ב'מכבי' מפצירה בי לבוא אליה, כדי לשוחח על התרופות שאני לוקח ועל בריאותי. ואני אומר לה שוב ושוב, שאינני יכול לפוגשה, כי אין לי סידור לילדים. הבוקר, מקץ שבוע שאני בלי כדורים להורדת כולסטרול מסוג אחד, ודי מפקשש את נטילת הסוג השני, וסובל מכאבי שרירים קשים בגלל הסטטינים, החלטתי שזהו. אני הולך אליה, ומוריד את מינון הסטטינים שאני לוקח.
וכך היה.
לקח לי זמן לשכנע אותה, אבל בסוף הסכימה להפחית לי את המינון בחצי, ולראות איך זה ישפיע הן על רמות הכולסטרול בדמי והן על כאבי השרירים.
משם נסעתי לפגישה האישית שלי עם המטפלת שלנו. זו הייתה פגישה חזקה. הרשיתי לעצמי להתפרק בה. אפילו לבכות. וזה דבר מאוד נדיר אצלי. אבל כן, יש רגעים שההורות מביאה אותנו כולנו, וגם אותי, לידי בכי, בכי של כאב, בכי של רצון שלילדים שלי יהיה הכי טוב בעולם, ושלא תמיד אני בטוח בזה, בכי על כך שאני מוצא את עצמי לרגעים חסר אונים למולם. והבכי הזה היה חשוב ומשחרר, וגם בישר, בעבורי, תפנית בטיפול ההורי.
אני חושף את הדברים האלה כדי שתדעו שאתם לא לבד. שההורות היא עסק מורכב. ממלא ברגשות אשם, ברגשות סותרים, בשמחה ובכאב. ושזה מותר, שזה אפילו אנושי והכרחי.
בין לבין ניהלתי שיחה חשובה ומחכימה עם עורכי הדין של האגודה לזכויות הדייר, וניסיתי להשיג את בעל הבית שלי. קבענו שניפגש הבוקר. אבל הוא לא ענה לי כל היום לטלפון וגם לא להודעות ה-אס.אם.אס ששלחתי לו. רק עם ערב שלח לי הודעה שהיה בירושלים ושכח את הטלפון בבית. שיהיה בריא. מבחינתי הפסדתי יום במרוץ למימוש החלום שלי. עכשיו אני מחכה שיודיע לי אם יוכל להיפגש מחר. אבל הרווחתי יום אחד שבו טיפלתי בעצמי, וגם חשבתי שוב על כול העניין ונועצתי עם עוד עורך דין, שנתן בפניי גישה מתירנית מעט יותר מקודמו, ועם זאת זהירה ומחכימה ומלמדת.
בינתיים קיבלתי היום הודעה משמחת. בגולן יש לי קהל רב. למעשה, כבר מבקשים שם לא רק סדרת הרצאות, אלא אולי גם שתי סדנאות כתיבה. ומבקשים גם לדעת באילו ימים אני יכול להתחיל ובאיזה תאריך בספטמבר.
שזה מדהים, כי זה אומר שאמצא ממה להתפרנס בגולן. אבל האלו, עוד לא דיברתי עם בעל הבית, אני עוד לא יודע אם ומתי אני משכיר ו/או מוכר את הדירה שלי ולאן אני עובר – לגשור בגולן או לתובל בגליל. אללה יוסטור.
מה שבטוח זה דבר אחד, כמו שאחי החכם יאיר אמר לי אמש. "את השלב הכי קשה כבר עברת. החלטת על שינוי אסטרטגי. כול השאר זה קטנות."
עכשיו ערב. אני כותב במהלך זמן הכתיבה של תלמידיי בסדנה שלי. הילדים אצל אבא, אני בכיתה, כותב את הפוסט היומי שלי מוקדם מן הרגיל, כדי לפנות לעצמי זמן שקט בערב. למי, למה, אין לי מושג. אולי למדיטציה, אולי סתם לרביצה מול הטלביזיה או קריאה מאוחרת. משהו שאנשים רגילים עושים.
החופש הגדול הוא חוויה קשה לכל ההורים. הוא קשה יותר להורים לתאומים, על אחת כמה וכמה להורה מבוגר ויחיד עם תאומים. זה זמן טוב מאוד לשינוי, ולכן אני מקפיד עם הילדים על טיפול, אבל זה גם זמן שמחייב אותי לשמור על עצמי, לטפל בעצמי ולנוח קצת. זו התוכנית שלי ללילה הזה.
שיהיה לכם ערב טוב.
