הערב דניאל התקשה להירדם, בגלל דלקת עיניים. למעשה היא התחילה להציק לו לפני שלושה ימים. חברתי מרסלה אומרת שזו תגובה אלרגית לאבק שנישא כאן ברוח, באובך האביב.
שלשום הוא התקשה לישון, ונרדם בידי אבא שלי. אתמול זה קרה לי. אתמול כבר זיהו הגננות שמדובר בדלקת עיניים ושלחו אותנו לרופאה – והביתה. נוכל לחזור לשם רק עם פתק מן הרופאה.
אז היום הם היו בבוקר עם סבא, שבא לשמור עליהם כשאני יצאתי לסידורים, ואחרי כן איתי, וכך יהיה גם מחר ובסוף השבוע, בתקווה שדלקת העיניים תסתיים.
בכל אופן, אחרי שבכה כעשרים דקות, הבנתי שהוא בוכה לא מפני שהוא מעייף את עצמו לקראת שינה, אלא מפני שהעיניים מציקות לו. אז נטלתי את דניאל בידיי, הרמתי אותו ממיטתו ולקחתי אותו לחדר שלי. נשכבתי איתו במיטה, כיסיתי אותו בפוך, והגבלתי אותו במרווח בין שני הכרים הגדולים שלי, כדי שלא ייצא לזחילה על פני המיטה.
עד שיירדם שיחקנו קצת. דניאל ומיכאל שניהם אוהבים לדחוף את הידיים שלהם לפה שלי ושאעשה כאילו אני נושך אותם. אז עשיתי את זה, ואמרתי לו "המ…המ…המ…," מה שהצחיק אותו, ואז הוא שוב ניסה למרוט את משקפיי מעל אפי, והתעקש, עד שהסרתי אותן הצידה, ושבתי וחיבקתי אותו, בתקווה שיירדם.
הוא נשכב על גוו, עוצם עיניים, אבל מזיז את ידיו ואת רגליו. עוד לא ממש ישן. ואז אמרתי לו כמה פעמים, בקול, שאני אוהב אותו, שהוא ילד נהדר ומקסים, שוב ושוב. והוא עצם את עיניו וחייך.
באותו רגע פתאום קלטתי, שזה הבן שלי. שהפעוט הקטן הזה, שכפות רגליו החמות נוגעות ברגליי, הוא שלי, הוא בני. ואמרתי לו, שאני עוד בכלל לא קולט שהוא הבן שלי, ושאני מודה לו על הרגע הזה, יחד במיטה, שבו אני יכול להיות איתו ולקלוט שהוא הבן שלי.
והוא הקשיב לי, וצחק.
רק לרגעים מעטים, כמו הערב, או כמו אמש, כשמיכאל התקשה להירדם, ואני הרדמתי אותו בחיקי, בישיבה בסלון, בחושך, והוא ליטף בידיו הקטנות את שריר הזרוע שלי, ואחרי כן את שער החזה שלי, כלומד את הגוף הגברי, רק ברגעים כאלה אני קולט שהם כאן, שהם שלי ושהם בני. רק ברגעים כאלה אני מרגיש את האושר, את המלאות.
ברגעים אחרים זה קשה מאוד.
ובעיקר מעשי מאוד.
שכבתי לצד דניאל במיטה וחשבתי על זה.
אני מאוד מעשי בחיי, וגם בהתנהלותי בשגרת הבית, כמובן גם איתם. אני מקפיד על סדר יום וסדר שבוע, על סדרת המטלות היומיות שלי כלפיהם וכלפי הבית והחיות והעולם. אני עסוק בלהיות עסוק. בלבצע. אבל כמה זמן ביום אני פשוט נוכח שם, איתם?
כן, בכל יום ישנם רגעים כאלה. למשל, כשאני יושב איתם על המזרן, ומדקלם להם, מדי ערב, את הספרון "פרפר נחמד," או מרכיב כל אחד מהם בתורו על ברכיי, שר לו "רוץ בן סוסי" ומניע אותו מכאן לכאן, ואחרי כן, כאשר האחד מוחה על דהירת השני, אני מעלה את שניהם על ברכיי ועושה איתם רכבת, "טו טו טו" וכו'.
אבל הכל מעשים.
לספר לילד סיפור, לרקוד או לנוע איתו, וכמובן להאכיל, לחתל ולרחוץ אותו, להיענות לבכיו, לראות מה מציק לו, לטייל איתו בחוץ, הכל טוב ויפה. אבא לדוגמה, למופת, כמו שכמה מכם/ן עיטרתם אותי.
אבל כמה זמן ביום אני פשוט נוכח כאן איתם?
ואז הבנתי שמעט מדי.
שזו בכלל לא תכונה גברית. שזו תכונה לא מובנת מאליה לגברים, אבל מובנת מאוד לנשים.
שאישה יכולה לשרות עם הילד שלה במשך זמן מסוים, מבלי להרגיש, כמוני, שאם אני שוכב במיטה ליד הבן שלי, כשהוא נרדם, ופשוט נמצא שם לידו, זה בזבוז זמן, שיכולתי לעשות בו משהו.
כמו לכתוב פוסט, להקליד חומר, לקדם איזה פרויקט.
אז נשארתי שם עוד קצת. עצמתי עיניים, נשמתי עמוק, נמנמתי בעצם.
נמנמתי ליד בני הישן.
וכעבור חצי שעה, בשמונה בערב, כשכבר ישן שינה עמוקה, השחלתי את ידיי מתחת לגופו, הרמתי אותו בזהירות ונטלתי אותו למיטתו.
ואז שבתי לכאן.
אני חושב שלמדתי הערב משהו. משהו שנשים יודעות וגברים לא.
להיות מסוגל להישאר ברגע הזה, של אהבה, ולהתרחב בו.
לא לרוץ למלא איזו משימה. פשוט להיות.
כן, כולם רואים:)
אילן, אם אני מגיבה כאן, צופים בזה רק אלה שנכנסים לאתר שלך או כל קוראיך בפייסבוק? תודה סיגל