לפני יומיים סיפרתי כאן איך איבדתי את הצפון, והתחלתי לדבר עם בבואתי, ולחליפין עם ש"י עגנון, בעיצומו של יום. מה שלא סיפרתי לכם עדיין הוא, שכהרגלי אני תמיד קורא משהו, וכעת אני קורא ספרשל סופר אינדי אמריקני, המנתח את מצבה של תעשיית המו"לות בארה"ב, המו"לות המסורתית מול המו"לות העצמאית, הקרויה גם 'אינדי,' וממליץ לפחות על שילוב בין השתיים, אם לא על מעבר מוחלט למו"לות עצמאית, דיגיטלית או מודפסת.
אגב כך הוא גם חולק מעצותיו לסופרים, המבקשים להתקיים מכוח כתיבתם בלבד. מסתבר שזה אפשרי כיום, עם התמלוגים המתקבלים ממכירתם של ספרים דיגיטליים באמזון ובקריאייטספייס, אם עובדים נכון. כלומר, אם כותבים הרבה, מפרסמים הרבה ספרים טובים, הכתובים היטב, ערוכים כהלכה ומעוצבים לעילא ולעילא.
אחת העצות שלו, כזו שאני מכיר היטב ואף משיא אותה לתלמידיי, אבל תמיד גם זקוק להיזכר בה בעצמי, היא – לכתוב מדי יום יום, לא משנה באיזה נושא ובאיזה ז'אנר, העיקר לכתוב. ועצה נוספת – לנסות להסיג מדי יום, ולו במעט, את גבולות הכתיבה היומית שלך. אם אתה רגיל לכתוב 1000 מילה ביום (ארבעה עמודי מחברת), כתוב חמישה. אם אתה רגיל לכתוב רבע שעה ביום, כתוב עשרים דקות. ואם אתה משוכנע, שרק במצב של ערות אתה יכול לכתוב, כתוב גם על סף השינה.
וזה מה שעשיתי ביומיים האחרונים.
מכיוון שבערב החג בילינו אצל אחי וגיסתי, ופספסתי בשל כך שנת צהריים, שנחלפה בסדרת מדיטציות ונמנום חלקי בהחלט, הלכתי לישון מוקדם מכפי הרגיל, כבר באחת עשרה בלילה. כתוצאה מזה קמתי בחמש וחצי, בשש כבר ישבתי לכתוב דפי בוקר, ואז אמרתי לעצמי, שאם הילדים עוד ישנים, מוטב שאוציא את המחברת הצהובה (המובדלת מדפי הבוקר, המנוהלים במחברת לבנה) ואנסה לכתוב עוד משהו, ורצוי משהו המכוון אל הרומאן הבא-הבא שלי, כלומר זה שרק התחלתי בכתיבתו, לא זה הממתין לי למחר, כדי לעבור על גרסת העורכת שלו.
וכך עשיתי. כתבתי 1000 מילה לרומאן הבא-הבא, ושמחתי בזה.
מכיוון שקמתי מוקדם, גם עייפתי מוקדם. אז הלכתי לישון כבר באחת בצהריים, במקום בשתיים וחצי. ובשעה זו קמתי, במקום בארבע אחר הצהריים. אז הבנתי שהרווחתי עוד מקטע זמן, עד שהילדים יתעוררו. הוצאתי את המחברת הצהובה החוצה, עם כוס קפה, וישבתי וכתבתי עוד 1000 מילה, הפעם על דמותו של חבר טוב שלי, שלא ראיתי מזמן.
געגועיי אליו הביאו אותי לכתוב על אודותיו. אך ככל שהתקדמה כתיבתי הבנתי, שאני מגלה בו דמות לספר מתח, המתרחש בהווה. עכשיו, ככל הידוע לי אינני מתעניין בכתיבתי בהווה, אלא באמצעות שירה וסיפורים קצרים בלבד. ברומאנים שלי אני נהנה ומעדיף להפליג אל זמנים ומרחבים רחוקים. אבל הנה כאן נכתבה מתחת ידיי דמות, שאין לי ספק שמהותה ותולדותיה עשויים להעמיד ספר מתח טוב.
אבל רגע, נבהלתי, גם אם ארצה לנסות לכתוב את זה, מתי בדיוק אעשה כן? הרי מלבד הרומאן הבא-הבא יש לי עוד רומאן בכתובים, שממתין לפיתוחו, ועוד עלי לעבוד על הספר 'אבא קומתיים,' שיורכב מכול הפוסטים על הורות בבלוג הזה, ועוד ספר מאמרים, ועוד ספר מחזות ותסריטים וכמה ספרי ילדים, שממתינים לישועתם, ועוד ספר הדרכה מקצועי, ועוד ספר על כתיבה, ועוד ספר הדרכה בנושא נוסף, שהגיתי רק השבוע. מתי יהיה לי זמן לכתוב גם ספר מתח ישראלי טוב?
לא משנה, אמרתי לעצמי. קודם כול טוב שכתבת את הדמות הזאת. כעת, כשיהיה לך זמן, קפוץ לארכיון של אחד העיתונים לתחקיר. מקסימום תכין תיק חומר, שיהיה מוכן לך לרגע שתוכל ו/או תרצה לכתבו.
היום חזרה אותה התמונה על עצמה. התעוררתי מוקדם, ואחרי דפי הבוקר כתבתי 1000 מילה לרומאן הבא-הבא שלי. אחר הצהריים הוספתי עליהם 1000 מילה, של כתיבה טובה, עמוקה. ואז הבטתי בעצמי והבנתי שניצחתי את עצמי, שעברתי את גבולותיי. שהכפלתי את מנת הכתיבה היומית שלי מ 1000 ל 2000 מילה. ואם רק אצליח להמשיך לעשות כן, אוכל להכניס בהחלט עוד ספר למערך הכתיבה שלי.
הדבר הזה נהיה אפשרי יותר מפני שהילדים כבר הרבה יותר עצמאיים, וגם בוגרים. במהלך חופשת הפסח הארוכה שלנו, 18 ימים, הם בגרו מאוד. נהיו עצמאיים יותר, הרבה יותר קואופרטיביים, הן איתי והן זה עם זה, מאוד חברותיים לזולתם, ופשוט נחמדים, מקסימים.
אבל הדבר הזה, הספקי הכתיבה שלי, כרוך בשאלה נוספת, שמאוד מטרידה אותי בימים האלה. הצלחתי הרבה כמורה לכתיבה. אמנם, אני מודה לאל על כך, וגם לתלמידיי ולתלמידותיי, הישנים והחדשים, שנותנים בי את אמונם ויוצאים איתי, מדי סמסטר, למסע הכתיבה, וחלקם הארי אינו עוזב אותי אחרי מחזור אחד של סדנה, אלא ממשיך איתי הלאה, עד לסיומו של פרוייקט.
אבל לסמסטר הבא של שנת הלימודים התחייבתי לשמונה סדנאות. חמש באוניברסיטה הפתוחה, אחת לשירה בבית אריאלה ועוד שתיים בבית. זה אומר, שאלמד בימי א', ב,' ג' ו-ד' לפני הצהריים, וגם בימי א', ג' ו-ה' בערב. שאר הזמן מוקדש לבניי ולבדיקת עבודות, וזה משאיר לי אפס זמן לכתיבה.
אז אמנם, אני נוהג לעתים לכתוב יחד עם תלמידיי, במהלך כתיבתם את התרגילים שאני מטיל עליהם, בסדנאות שלי. אבל אני זקוק לזמן שקט כדי לכתוב ולעבוד בו, לפתח את כתיבתי ואפילו להקליד חומרים, שאני כותב בכתב יד. ויש מאות מחברות כאלה הממתינות לי להקלידן. וזה חומר, שאסור לי להוציא מתחת ידיי להקלדה אצל מישהו/י אחר/ת.
מתי בדיוק יהיה לי הזמן לכול זה? שלא לדבר על כול הספרים של תלמידיי, שמצפים אצלי לחוות דעת ו/או לעריכה.
הערב, ברוב ייאושי (היחסי, כמובן:)), הבטתי בבעלת הבית של 'הבוגרים,' ברחוב הרצל פינת רוטשילד, שעה שעבדה שם בעצמה, מאחורי הדלפק. אולי אשאל אותה כמה היא משלמת לשעה, אמרתי בלבי, אולי פשוט אתפטר מהוראת כתיבה ואעבור לעבוד כמוכרן בבורגרים, או כעובד משמרות בבית עסק אחר, בעבודה פשוטה, שלא מצריכה הרבה מאמץ נפשי או רגשי, תכניס לי איזה מינימום הכרחי של משכורת ותפנה אותי לכתיבה. אחרי ככלות הכול, זה מה שעשו סופרים רבים, שזכו בתהילת עולם. הם עבדו בעבודות אפורות, חדגוניות, שאפשרו להם לקיים את עצמם, ולשמר את הכוחות שלהם ליצירתם.
אבל אני אוהב ללמד, ואני לא ממש חושב שאולי להסתדר עם הישראלי הממוצע, בעמדי בעמדת מוכרן באיזה מקום. וחוץ מזה, אני בן אדם של שקט. אני זקוק לשקט מסביבי. שקט רב ככול האפשר. כזה שיאפשר לי לשמוע את הקולות בתוכי.
אין לי עדיין פתרונות לזה. דבר אחד ודאי לי. במהלך השנה הקרובה אצטרך לבנות מחדש את מערך ההכנסות וההוצאות שלי, ואת חלוקת המשאבים שלי, מבחינת זמן ואנרגיה נפשית, כדי לפנות כמה שיותר זמן לכתיבה שלי. מלבד הורותי, ובריאותי כמובן, הכתיבה היא מרכז עולמי והיא החשובה לי מכול. אפילו יותר מאהבה.
שאם תגיע, ואולי תגיע, אולי אפילו ישנם סימנים לזה, תצטרך להשתבץ עם כול השאר.
שיהיה לכם שבוע טוב ושיבה טובה לשיגרה.
נראה לי ששומר בחניון זה הג׳וב הכי שקט עם אפשרות כתיבה.