לחצוב את הכאב ליופי

את ספרה החדש של יעל דיין, "מנגד" (הוצאת מודן, 2014), רכשתי לעצמי בחנות הספרים כמתנה לחג. התחשק לי לקרוא משהו שלא לצורכי עבודה, וכאשר נפלו עיניי על ספרה ידעתי שאקרא בו. אחרי הכול, אני מכיר את יעל מזה שנים, מעריך אותה מאוד וגם אסיר תודה לה על פועלה בכלל, ועל הדברים שעשתה למען הקהילה הלהט"ב בפרט, וכאבתי את סיום תפקידה כנבחרת ציבור. מאז עזבה את תפקידיה הציבוריים לא פעם חשבתי להתקשר אליה, אבל היו מי שאמרו לי, כי בשל מחלתה הדיבור קשה עליה, ולכן מוטב שלא אתקשר ואקשה עליה לשווא. כעת, משקראתי את ספרה, אני מבין, כי מחד גיסא צדקו מי שהמליצו לי לא להתקשר עמה, ומאידך גיסא, ייתכן שכל דורשי הטובה האלה דווקא החריפו את בדידותה.

פתחתי בנימה אישית, משום שספרה של יעל הוא ספר אישי וחשוף במידה. בכל הקשור לחייה שלה, להצלחותיה וכישלונותיה, למידת ידיעתה ואי ידיעתה את העולם, לאהבת היופי שלה ולהתמודדותה עם מורשת אביה ומחלת בעלה ודעיכת אחיה, היא נוגעת בדברים בלא כחל ושרק, וגם בלא יראה. היא מותירה סודות עלומים מן העין כאשר נוגע הדבר בנפשות שאינן מבני ובנות משפחתה הקרובים, אך עושה כן ביודעין, לא מתוך רצון לכזב או לכסות על האמת. ודבר זה נאמר בשבחה. מעטים הם הסופרים, המסוגלים לגעת בכאב וביופי, בסבלם כבני אדם וברגעי האושר המעטים שמזמנים חייהם, באותה מידה של פליאה ויראה, דיוק וחמלה, כמוה. יכולת הדיוק שלה מגעת עד כדי משפט, שכתבה כתיאור לימות השבעה על בעלה: "כל יום, עד שעת לילה, שבה נפרדים הניחומים מן האבל, הקולות מתפוגגים ושקט לא קרוא משתלט." או, במקום ובהקשר אחרים: "אני שמחה על מה שהיה, ועל מה שהייתי, ועל מה שקלטתי, כמו קרביה של מצלמה שנשמר בה סרט דהוי שריחו מתפוגג ואין אליו ערגה, אבל נעים לרפד בו את התאים המתנוונים."

הספר כולו מוצב, כבר למן משפטיו הראשונים, כסוג של חשבון נפש. אך אין זה וידוי או כרוניקה של אירועי חיים, גם לא טקס פומבי של הלקאה עצמית. זהו סוג של ממואר פיוטי, הכתוב קטעים-קטעים, ועיקרו, כפי שכתוב היטב כל כך בשורות הפותחות שלו: "את רואה את הפער המכמיר בין מה שהיית רוצה ובין מה שאת יכולה. לעשות,להשיג, לתת, לקבל. את יודעת שהפער הזה אינו במובן מאליו – בשעון הביולוגי, בבגידת הגוף, בראייה הנחלשת, בעייפות בירכיים או בפיקת הברך, אלא במשהו עמוק יותר. את בוחנת את הפער הזה בעין קפדנית כי את לבד. כי אין לך מול מי לבטא במילים או במגע את הרחמים העצמיים."

אך הרחמים העצמיים מעטים כאן. לעומת זאת, הספר מביא התבוננות מפוקחת של אדם במלאות חייו על חייו, על עליותיהם ומורדותיהם, על טבע החיים ועל מהות האדם, וגם על החברה הישראלית והתמורות שעברה מאז היווסדה.

ובתוך כל אלה, המון יופי. למשל, תיאורים כמו זה, המגלים את אהבתה ובקיאותה הרבה של יעל בגינון, וגם את התבוננותה המיוחדת והמדוקדקת בעולם הנגלים: "סתיו, מזג האוויר נפלא, צווחות הדררות קורעות את העננים המתרבים וגוברות על ציוני הבוקר של הצופיות. הסיגלון השיל את פארות פרחיו הסגולים ונשאר במלוא עלוותו הירוקה. התבלינים באדנית הפכו לשיחים נושאים פרחים וזרעים לפני גוויעתם עם בוא הגשמים החזקים, כשיבואו.

שיחי הלבנדר נשפכים כאלומות ברוח ולצידם הפרחים הצהובים הענקיים של ההיביסקוס והאלמנדה. אני אוספת שאריות מעשר שנים של עבודה ומחפשת ידיים ולב שיחפנו את עיזבוני ויטפחו ויעצימו את כל מה ומי שזקוק ליד מלטפת ולאוזן קשובה ולתמיכה ולחיזוק ולפעמים לגערה, או לקריאה לסדר."

כך, בשתי פסקאות, היא עוברת מאדניות הצמחים שהיא מטפחת בביתה – אל נשמות בני האדם שטיפחה במהלך חייה ופעילותה הציבורית.

וזה, כנראה, גם סוד קסמה של יעל דיין כאדם – ההתבוננות האינטלקטואלית, החדה והמפוכחת, במציאות הפוליטית והחברתית, המשולבת ברגישות מופלאה לטבע בכלל ולאדם בפרט; כתיבתה הלירית, מרעידת הלב, יחד עם יכולת ההיגד הנחרץ שלה.

אהבתי מאוד את הספר הזה, וכדרכם של ספרים טובים, החודרים ללב קוראם, הוא גם הטיל אותי לתוך מחשבות על חיי ועל עצמי. מה כבר הספקתי לעשות בחיי, מה עוד נותר לי לפעול בהם, על מה אצטרך, בסופו של דבר לוותר, ומה כדאי שעוד אאמץ את כוחותיי אליו. הדבר הכי חשוב שקיבלתי מן הספר הזה, הוא הפיכחון, הידיעה שהחיים הם בני חלוף, שלעולם איננו מגיעים לממש את כל מה שרצינו לעצמנו ולאהובינו, וכי הדרגה הכי גבוהה של אושר שנוכל להגיע אליה היא כנראה קבלת עצמנו וחיינו כפי שהם, על ההצלחות וההחמצות המרכיבים אותם, בידיעה שאנו מותירים אחרינו, מי בפועל, דרך הורות, ומי באופן מושאל, דרך פעילותו בעולם, מי שימשיכו את דרכם אחרינו. לא את דרכנו, כי אם את דרכם.