כללי

מיתות וימי הולדת

ביום ההולדת של מיכאל ודניאל, כמה דקות לפני שאספתי אותם מן המעון הביתה, קיבלתי הודעת אס.אם.אס קצרה. "אמי נפטרה. שרה ברמור. ההלוויה בשתים עשרה בקרית שאול האזרחית." ההודעה הייתה מליה סלע, בתה.
הייתי כל כך טרוד בהורדת העגלה מן המכונית ליד המעון ובהבאתם הביתה להמשך חגיגות יום ההולדת, שלגמרי הדחקתי את זה.
רק מקץ כמה ימים קיבלתי עוד אי-מייל, מתוכו הבנתי שההלוויה לא התקיימה כלל באותו יום שישי, אלא בשבוע שלאחר מכן, ושפספסתי אותה. לבסוף גם לשבעה לא הגעתי.
ככה זה כשמגדלים לבד שני ילדים.
אבל נורא הצטערתי.
כי שרה ברמור הייתה הספרנית של בית הספר התיכון שלמדתי בו. ואני חב לה את ראשית כתיבתי. כתבתי על כך באריכות בספרי "בית ספר למשוררים," ולכן אביא כאן רק את תמצית הדברים. אבלכשהייתיבכיתה השביעית הבנתי שאני הולך להיות משורר וסופר. אז באתי לספרנית בית הספר, שרהברמור, ושאלתי אותה, בתמימותי הגדולה, אם יש לה איזה ספר, המסביר איך נהיים משוררים.
תחת אשר תצחק,הוציאה שרה ממדף מאובק בחדר הפרטי שלה, חדר צפונותיה, עותק מעבודת הדוקטורט של פרופ' דב לנדאו, "יסודות הריתמוס בשירה העברית החדשה," ונתנה לי אותה לקריאה.
ישבתי בבית, בגיל שש עשרה, ותרגלתי את כל צורות המשקל, החרוז והבית בשירההעברית לדורותיה.
זה היקנה לי את מירב הידע הטכני שלי על שירה, ובזכותו לימדתיאחרי כן באוניברסיטה את הנושא הזה לאחרים.
מעולם לא שכחתי את דמותה, אישה קטנה, עגולת גוף וסמוקת פנים, תמיד חייכנית, שתי עיניים ערניות ומלאות שמחה מתרוצצות בפניה, ולעולם לא אשכח את החסד שהשפיעה עלי, בראשית עמידתי על כתיבתי.
שרה נולדה בפולין ב – 01/01/1928. עלתה לארץ ב – 1948. הייתה ממקימי שבט הצופים בנווה מגן, רמת השרון, ונפטרה בב' באייר תשע"ג 12/04/2013. בת 85 הייתה במותה.
*

יש לי, היה לי, ידיד נפש אחד, יהודה אלקנה שמו, שמדי יום הולדת שלי היה זוכר להתקשר, ואין זה משנה כלל היכן היה בעולם באותה עת, לברך אותי ליום הולדתי, ולשוחח איתי קצת על השנה שחלפה ועל השנים שתבואנה בעקבותיה.
התרגלתי.
כך יצא, שאתמול חיכיתי יותר מכל דבר אחר לשיחת הטלפון השנתית ממנו.
כיוון שלא הגיעה נמלאתי דאגה.
הרי לפני שנה בערך צלצל אלי, סיפר לי שהוא בארץ, שאבחנו אצלו סרטן בדרגה מתקדמת, שאין לו כוונות להתחיל בטיפולים, אלא להניח לזה לסיים את חייו.
התקשרתי לביתו. אשתו ענתה לי.
"שלום יהודית, מדבר אילן שיינפלד, אפשר לדבר עם יהודה?" שאלתי.
"זה יהיה קצת קשה," ענתה לי.
"מצבו כל כך לא טוב?"
"אילן, יהודה איננו. אינך יודע? הוא נפטר לפני שבעה חודשים."
הייתי בהלם.
יהודה נפטר ב 21.9.12, ואני לא ידעתי כלל.
איש לא הודיע לי על כך, ואני לא ראיתי מודעת אבל, ודאי שגם לא הגעתי ללוויה. אפילו להיפרד ממנו כיאות לא יכולתי. ומי בכלל חושב על פרידה ממנו, כשאתמול עוד חיכיתי לשיחת הטלפון ממנו, שלא הגיעה כלל.
הייתה לי איתו מערכת יחסים מוזרה, מורכבת.
הייתה תקופה שעמדתי להפוך לתלמידו. בסופו של דבר בחרתי שלא לעשות כן, ולא לחזור ללמוד באוניברסיטה. לכתוב עוד ספר במקום לעשות דוקטורט.
אבל באותה תקופה אכלנו יחד בכמה מסעדות טובות, שוחחנו ארוכות ועמוקות, והפכנו חברים.
שמחתי בו, התייעצתי בו לא פעם בנקודות מפנה בחיי.
טוב היה לי, שישנו יהודה בעולם. שאני יכול לשתף אדם כה גדול ומבריק, חכם וחם לב, בענייני.
והנה הוא איננו. ואני אפילו שלום לא אמרתי לו.
שמחתי שלפחות ראה את תמונת ילדיי. מן ההזמנה לברית ראה אותה. הרי שלחתי לו ולאשתו הזמנה זו, ואף על פי שלא הגיעו לשמחה, כי היו אז בחו"ל, לפחות זכה לראות את ילדיי ולשמוח בהם, ולו ממרחק.

יהודה אלקנה, מספרת הוויקיפדיה, נולד ביוגוסלביה בשנת 1934. ב-1944, בהיותו בן עשר, נכלא עם משפחתו במחנה הריכוז אושוויץ, שבו שהה כשנה. בשנת 1948 עלה לישראל. אלקנה למד פיזיקה, מתמטיקה, ביולוגיה והיסטוריה של המדע. בעבודת הדוקטור שלו, שנערכה באוניברסיטת הרווארד, עסק בעלייתו של מושג האנרגיה בפיזיקה. בשנת 1968 התקבל למשרת מרצה באוניברסיטת הרווארד.

בין השנים 1969–1973 היה מרצה ויו"ר המחלקה להיסטוריה ולפילוסופיה של המדע באוניברסיטה העברית בירושלים, ובמקביל ניהל את מכון ון ליר בירושלים, עד שנת 1993. בשנת 1979 אצר את התערוכה "איינשטיין תרל"ט-תשל"ט" שהתקיימה בבית הספרים הלאומי.

בין 1981–1983 עסק עם עמיתו עמוס פונקנשטיין בהקמת המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן באוניברסיטת תל אביב, ומ-1983 ועד 1991 היה מנהל המכון.

בין השנים 1981–1991 ערך את כתב העת "Science in Context".

בשנים 1995–1999 כיהן כפרופסור לפילוסופיה של המדע במכון הטכנולוגי של ציריך, בשנים 1999–2009 היה נשיא ורקטור האוניברסיטה המרכז אירופית בבודפשט.
אלקנה כיהן כחבר באקדמיה הבינלאומית להיסטוריה של המדע, חבר המכון למחקר מתקדם בברלין, חבר בוועדה המדעית של ה-Collegium Helveticum, חבר וסגן יו"ר הוועדה המייעצת של ה-Collegium Budapest וחבר בחבר-הנאמנים של קרן קרנגי לקידום ההוראה.

איזה מין עולם מזופת זה, שבו ימי הולדת מתקשרים במיתות, ובו אין שרה ברמור, ואין יהודה אלקנה. ואין עוד כמה אנשים יקרים, שהלכו כבר.
מזל שעוד ישנם אתם.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

תגובה אחת

  1. הערב, כמו שקורה כל כמה שבועות, ישבתי והרהרתי קצת בסבתא שלי. ואז כמה דמעות ירדו. והחלטתי לשים את שמה בגוגל, סתם ככה, ונתקלתי במה שכתבת עליה. תודה. למרות שעברו כמעט שנתיים כבר, הכאב לא מקהה, הוא רק בא לעיתים רחוקות יותר. אבל מה טוב לדעת שיש עוד אנשים שכותבים את גדולתה. שלך, שני, נכדה של שרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Call Now Button