משהו טוב

הבוקר, אחרי שנפרדתי ממיכאל ומדניאל במעון וניגשתי עם העגלה לסככת העגלות נשמע קול נקישה על הארץ. הרכנתי ראשי והבטתי. זה היה חלק מן העגלה, חציו של בורג חובק, המייצב את אחת מרגליה.
העגלה התפרקה.
נהיה לי שחור בעיניים.
השעה הייתה שבע וחצי בבוקר של יום שישי. בתשע וחצי נפתחת הסדנה לכתיבה אצלי בבית, ובאמצע תכננתי עוד לקפוץ לשוק ולמכון הכושר. ומה אעשה עכשיו, הרי להספיק לתקן את העגלה לפני אחת בצהריים, כשהסדנה מסתיימת ב 12.30 אין לי סיכוי, ואיך אאסוף את הילדים מן המעון, ואיך אסתדר בלי עגלה כל סוף השבוע?
נכנסתי לאוטו. התחלתי לנסוע. כשכבר הייתי במרחק שני רחובות מן המעון שאלתי את עצמי מה בדיוק אני עושה, למה נסעתי לכיוון הבית מבלי לקחת איתי את העגלה, אולי אצליח לתקנה עד אחת בצהריים.
חזרתי על עקבותיי ולקחתי את העגלה איתי.
בסדנה שלי ישנו עודד, מהנדס ותיק ואיש יקר בפנסיה, בעל ידי זהב. הוא הרי כבר אמר לי, שישמח לעזור לי בעניינים טכניים,  וגם סידר את שער הכניסה לחצר. בעבורו זו מצווה.
הנה, עודד, מצוות היום שלך הגיעה, חשבתי בליבי.
אבל חששתי להסתמך על עודד, שמא לא יהיו בידיו הברגים הנכונים לתיקון, וגם לא רציתי להעסיקו בעניין טכני במקום בעניין שבשבילו הוא מגיע אלי, כתיבה.
לפני שפניתי בשוק הפשפשים לכיוון הטיילת, א6שאלתי מבעד לחלון כמה סוחרים שישבו בפתח חנות, האם יש כאן עסק לתיקון עגלות תינוק.
"פעם היה," שח לי אחד. "כבר אין."
"חפש אותו, אולי בירקון," הציע אחר.
מה פתאום הירקון, למה דווקא הירקון, זאת לא אמר לי. ולפיכך הבנתי שאמר דברים בעלמא.
המשכתי לנסוע, עצרתי בצד הדרך וחיפשתי בגוגל אחר מתקני עגלות בתל אביב. מצאתי שניים ביפו.
מספר הטלפון של האחד היה מנותק, אבל כתובתו, וכטנגוב 1 ביפו, הייתה קרובה למעון, אז החלטתי לנסוע לשם, אולי רק החליף את המספר. אבל פער הזמן בין הנסיעה לבין האיכון של לווין הניווט הטעה את תוכנת הג'י.פי.אס בטלפון החכם שלי, וחייב אותו לנסוע קצת עד קצה שדרות ירושלים, ואז לפנות פניית פרסה ולחזור בשדרה עד וכטנגוב.
הגעתי.
במספר 1 היה עסק להחלפת צמיגים.
המשכתי לנסוע עוד כמה מטרים ברחוב כדי שאוכל להסתובב בו, ואז ראיתי מימין לי סמטה ללא מוצא, ובה רק בית אחד, ומחוצה לו, ישוב על שרפרף ליד דלתו, בחור צעיר בג'ינס ובטריקו לבנה, שותה קפה.
"בוקר טוב," בירכתי אותו מבעד לחלון הפתוח, "אולי אתה יודע אם במספר 1 עוד יש עסק לתיקון עגלות?"
"לא יודע," אמר לי, "פעם היה. זה דלת שניה אחרי הצמיגים."
הודיתי לו והסתובבתי שוב לנסוע ברחוב, אבל אחרי עסק הצמיגים לא הייתה שום דלת, רק פנייה ימינה חזרה לשדרות ירושלים. גם הדלתות שעל השדרה היו שייכות לחנות הצמיגים.
נסעתי קצת הלאה, בשדרות ירושלים, בשעה שאסור בה לרכב פרטי לנסוע בשדרה. עניין טפשי כשלעצמו, כי השדרה היא עורק תחבורה עיקרי המחבר בין יפו לבין תל אביב.
עצרתי רגע בצד הדרך וחייגתי למתקן האחר. במספר הראשון לא הייתה תשובה, והועברתי למענה אלקטרונ. ניתקתי וחייגתי את המספר השני.
חיכיתי קצת, עד שענה לי קול גברי די נרגן. טוב, השעה הייתה 07.50 בבוקר.
שאעלתי אותו איפה העסק שלו, והוא שאל בשביל מה.
תמהתי. הרי הגעתי אליו דרך פרסום בדפי זהב, דרך האינטרנט.
"עגלת התאומים שלי התפרקה כרגע," אמרתי לו, "ואני רוצה לתקן אותה לפני השבת."
"אני בשדרות הר ציון 32," השיב, "בבית שלי. איפה אתה? אתה יכול לבוא עכשיו?"
"אני בשדרות ירושלים," אמרתי לו, "ואני יכול להגיע."
"אבל אני לא מטפל בזה במקום," מיהר להודיע.
"אני מבין," התאכזבתי. "אם ככה, חבר, תודה רבה."
סגרתי את הטלפון.
החלטתי לנסוע הביתה, לוותר על השוק וללכת לכושר, ואחרי כן לחכות לעודד מן הסדנה שלי, אולי הוא יוכל לעזור לי בתיקון העגלה.
מתוך מצוקה נזכרתי בעגלת התאומים הקודמת שלנו, שנתתי לזוג המצפה לתאומים. ניחמתי בי על נתינתה, רק משום שהייתה יכולה להציל אותי השבת. חשבתי רגע, ואז נכנסתי לפורום אבות גאים בפייסבוק, וכתבתי

"לזוג שנתתי לו עגלת תאומים,
העגלה שלנו התפרקה באופן בלתי צפוי הבוקר. כך שאם אינכם משתמשים בה כרגע אשמח לקבלה חזרה לסוף השבוע עד שאתקן את הנוכחית.
אילן, 0522-300098"

כשחזרתי ממכון הכושר עודד כבר היה כאן, ובידיים מיומנות הרכיב מחדש את ברגי העגלה והכשירה לשימוש. עם זאת, הזהירני כי היא רופפת, רואים שכבר התפרקה בעבר, כי הברגים שתיקן היו כבר תחליף לברגים המקוריים שלה, וסביר להניח שזה יקרה שוב.
אבל בינתיים היא עובדת, ויציבה.
הודיתי לו והתחלנו בסדנה.
פתאום צלצל הטלפון הנייד שלי.
"שלום אילן, מדבר אלעד. אני מהזוג שנתת לו את העגלה. קראתי את ההודעה שלך בפורום. אתה בבית?"
"כן," עניתי לו. "יש לי פה סדנת כתיבה."
"אז אני מתלבש ובדרך אליך עם העגלה," אמר.
"מה, אתם לא צריכים אותה?"
"האמת היא שבסוף חברה טובה נתנה לנו עגלה, והעגלה שנתת לנו היא ללא שימוש," אמר.
הודיתי לו ולריבונו של עולם.
כעבור פחות משעה ניצב בפתח ביתי עם עגלת התאומים שתרמתי להם בזמנו.
חזרתי בלב שקט לסדנה, ולשבת, בידיעה, שיש דבר כזה ערבות הדדית, ורעות, ושאני שמח שנתקלתי בזה שוב, בייחוד שזה בתוך קבוצת האבות הגאים, מן הקהילה שלי.
שבת שלום לכולם.