ניסים קטנים, ניסים גדולים.

על הספר הבא שלי אני עובד כבר  שלוש שנים. התחלתי אותו מחלום שפקד אותי אי שם, בשנת 2011. כהרגלי, מיד קמתי וכתבתי אותו. האמת היא, שלא היה לי הרבה מה לכתוב. ראיתי בו פנים, פניה המלוכלכים של אישה באמצע שנותיה, ראשה עטוף בסמרטוטים ובפיה שן חסרה. אבל מיד עם כתיבת המראה הזה ידעתי לאן היא שייכת, נכנסתי לגוגל והתחלתי לחקור.

השנה הייתה שנת אלפיים ואחת, שנה קודם שנולדו לי בניי. זו הייתה השנה שהחלטתי בה לצאת למסע ההורות. כך שמטבע הדברים, דעתי הייתה נתונה לא רק לספר הבא שלי, אלא גם ובעיקר לשינוי שאני עומד לחולל בחיי.

בתוך חודשי ההיריון, זמן קצר לפני שעליתי על מטוס וטסתי לדלהי, לקראת לידת בניי, צלצלתי לסוכנת הנסיעות שלי וביקשתי ממנה בדחיפות כרטיסים ליעד אחר, לגמרי אחר. בקצה העולם. לא אספר מהו כדי לא להסגיר את נושא ספרי.

את תמיהתה יכולתי לשמוע מבעד לשפופרת הטלפון. "עוד מעט תצטרך לטוס להודו, ללידה, ועכשיו נזכרת שעליך לנסוע ליעד כל כך אחר!?"

"אין לי ברירה," אמרתי לה, "אני מוכרח לנסוע לעשות תחקיר."

את הנימוק הזה כבר שמעה ממני אינספור פעמים בעבר, ותמיד בנסיבות שלא הלמו את הנסיעה. פעם אחת, כשהייתי חייב הון תועפות, וכדי לצאת לבואנוס איירס הייתי צריך להחתים ערבים על חובי, שיערבו לו עד שובי. פעם אחרת, כאשר תוך כדי הכנת נסיעה זוגית לשבוע לבודפשט צלצלתי אליה, וביקשתי ממנה טיסת המשך, ממש ביום שובי מבודפשט, לאמזונס. וכעת הנסיעה הזאת.

נסעתי, תחקרתי, כתבתי, חזרתי.

בשלוש השנים שחלפו מאז הייתי עסוק בגידול הילדים. אבל בו בזמן גם השתדלתי לכתוב בכול זמן פנוי משהו בשביל הספר הבא שלי.

כתבתי הרבה. שכתבתי הרבה. אבל מה שיצא מתחת ידיי היה רומן היסטורי מדי. עם טון אחר מזה שאני מורגל בו. וזה לא מצא חן בעיניי.

בחודשים האחרונים הסתובבתי מלא תסכול. ידעתי שעלי לכתוב את כול הסיפור הזה מחדש, כמספר סיפורים יהודי. אבל עד כמה שניסיתי, לא מצאתי מניין להתחיל. בו-בזמן, ערכתי הרבה ספרים, הוצאתי לאור כמה ספרים, פתחתי עוד ועוד סדנאות כתיבה, לשם הפרנסה, והייתי שקוע רוב רובי בגידול הילדים.

היום בבוקר אירע הנס. תוך כדי דיווש על הסטפר במכון הכושר שלי, וקריאה בספר על כתיבה, שכבר קראתי בו לא פעם בעבר, פתאום התחלתי שומע את עצמי מספר לי את סיפור לידתו של הגיבור שלי. והוא היה שונה ממה שתיארתי לעצמי מקודם לכן.

מיהרתי למלתחות, הוצאתי מן התיק שלי עט ומחברת, שאני מקפיד לשאת עמי לכול מקום, ושרבטתי כמה שורות. כול כך התלהבתי ממה שכתבתי, שלקחתי איתי את העט והמחברת לאולם הכושר, ותוך כדי עשיית תרגילי משקלות לרגליים כתבתי עוד קצת, ואחרי כן עוד קצת.

יהודה נכנס לאולם הכושר.

"אני לא אומר לך בוקר טוב, כי אני רואה שאתה כותב," אמר לי.

הרמתי אליו את עיניי מן המחברת, בעודי מרים משקלות ברגליי.

"כן, זה נכון," אמרתי – ושיקעתי עיניי שוב במחברת.

כשהגעתי הביתה הרמתי את מכונת הכתיבה הגדולה על שולחן האוכל במטבח, שמתי לידה חבילת דפים לבנים, והתחלתי כותב.

כתבתי חמשה עמודים של פרק פתיחה חדש לגמרי, שונה לחלוטין בטון שלו מכול מה שכתבתי בשלוש השנים האלה. חמישה עמודים של מספר סיפורים יהודי.

ואז, למרות שידעתי מה אכתוב אחרי כן, הסטתי את מכונת הכתיבה ממני, וקמתי לבשל.

לפני יומיים הביא לי אבא שלי משלוח ירקות נהדרים מאחי, שקיבלם מחברו הטוב, חקלאי בערבה. שני חצילים ענקיים, עגבניות מסוגים שונים, פלפלים אדומים מוארכים ועוד. "אם לא קשה לך," אמר אבא, "אשמח אם תעשה רצועות פלפל כבוש."

אז עמדתי במטבח, הכנתי לאבא שלי רצועות פלפל קלוי וכבוש בשום ובחומץ, אחרי כן קליתי חציל אחד ועשיתי ממנו סלט חצילים רומני, עם גמבה ושום, ואת החציל השני חתכתי לקוביות, המלחתי אותן ובישלתי געבעטש נהדר, עם קוביות חציל ותפוחי אדמה, קישואים וגזרים, בצל ועגבניות טריות.

כשסיימתי גם הכנתי עוגת גבינה ללא סוכר וללא אפייה. כבר מזמן השתוקקתי לעוגת גבינה ביתית. עכשיו הכנתי לי אחת.

תוך כדי כך גם העמדתי שתי מכונות כביסה ותליתי אחת מהן.

באחת וחצי אכלתי והלכתי לנוח. בשלוש עמדתי לטגן לביבות לכבוד נר ראשון של חנוכה, ובשלוש וחצי כבר נסעתי להביא את הילדים מן המעון הביתה. אבא שלי הגיע, רחצתי את הילדים, הדלקנו יחד נר ראשון של חנוכה, ואני יצאתי מן הבית לסדנת הכתיבה שלי בכפר הירוק, שמח בניסים שאירעו לי היום. נס הכתיבה, נס הדלקת נר ראשון בחברת בניי ואבי, ואחרי כן גם כמה ניסים קטנים של כתיבה יחד עם תלמידיי, בשעת הסדנה שלי.

בלילה, כששבתי עייף מן הסדנה, זללתי שתי לביבות ושתי פרוסות עוגת גבינה. וארא כי טוב, ואשמח ללבי. יש לי חג, יש לי נס, ויש לי שמחה בלב.

עכשיו חסר רק אהוב אחד, שיאהב לביבות תפוחי אדמה ויידע להעריך טעמן, שנעשו מתוך אהבה.

לילה טוב.