הייתי עיוור, ומאוד הצטערתי על כך שלא אוכל עוד לראות את יפי העולם. מסביבי העולם חגג בשלל צבעים, ואילו אני היה לי לגשש בידיי כסומא בארובה, מנסה לשמוע את המוסיקה שיש לכל היצורים בעולם, להשיג את ריחם ואת טעמם.
אבל עיניי לא היו לי.
הבוסית שלי, מנהלת האוניברסיטה הפתוחה, נכנסה בדלת וגררה אחריה עבודת אמנות גדולה, ציור שמן על קנבס, שהיו בו ארבע דמויות מלבדי. כולן היו מצוירות ומלאות חיות מאין כמוהן. אני כרעתי על ארבע, ולא היו לי עיניים. במקום שהיו אמורות להיות בו הותיר הצייר חורים מלאים במשיחות צבע נפחיות, שלא הושלמו עדיין. ניכר היה בהן שרצה לציין את גלגלי העין, אך לא היה סיפק בידו לעשות כן, והוא הותירני קרוע עיניים.
בציור היו מילים שאמרתי, ועודן נאמרות מפי, אבל בעודן נאמרות הן מבעבעות מתוך הציור ונמוגות בו.
זעקתי על הבוסית שלי ועל העוזרת שלה.
"המילים, המילים בורחות לי!"
הן חשו אלי בבהילות, נדהמות לא מן המילים הנמוגות מן הציור שהביאה, אלא מזה שיכולתי לראותן.
"אתה רואה!" קראה הבוסית שלי בשמחה.
"אני רואה רק אמנות פיגורטיבית," אמרתי לה. הסטתי את עיני מן התמונה על הקיר, זחלתי עד אל משקוף הדלת, התקפלתי תחתיו כעובר, ובכיתי.
"מה יש," רכנה אלי מנהלת האוניברסיטה הפתוחה, "מה קרה?"
"אני בוכה על העבודות של אלדר פרבר וארם גרשוני שעוד לא ראיתי," אמרתי לה. "איך אראה אותן אם אין לי עיניים!?"
"מה יש לך לבכות," תמהה, "הרי אתה רואה, תוכל לראותן."
"לא, את לא מבינה!?" בכיתי, "כשאני מבכה אותן, את עצמי אני מבכה."
04.30 לפנות בוקר
