"אבא, יש לי הודעה!" מחה היום מיכאל, כשסירבתי לתת לו לשחק במכשיר הטלפון שלי. אמרתי לו, שהטלפון הוא לא משחק, ועמדתי על שלי. אז הוא בכה שהוא רוצה בקבוק, וכשנתתי לו בקבוק הוא בכה שהוא רוצה לנעול סנדלים, שהורדתי מרגליו כי בעט בהם בדניאל, שעה ששכבו על הספסל בסלון ואכלו בקבוק, וכשהנעלתי אותו בהם מחדש בכה על משהו אחר, עד שלבסוף נרדם.
הדיבור של מיכאל ושל דניאל התפתח בחודש האחרון, חודש החופש הגדול ואחריו, בקפיצה נחשונית. דניאל כבר ממש מדבר, משפטים שלמים ומחוברים. הוא יכול לומר לי "כואבת לי הבטן" או "אבא, אני חולה," ו"קר לי," וגם "אני רוצה צלחת" או "אני רוצה לצאת לכיכר." מיכאל ממהר אחריו ומדבר אף הוא, ומיום ליום דיבורו נעשה כבר ברור. מקודם קרא לענת 'טאטי,' היום הוא כבר אומר את שמה המלא.
השבועיים האלה היו לא קלים לאיש מאיתנו. כזכור, ממש לפני החופש הגדול וגם מלחמת עזה נפלו חתיכות גדולות של טיח מן התקרה בסלון ביתנו, כתוצאה מדליפת מים בדירת השכנים. מכיוון שזה קרה ערב החופש הגדול והמלחמה, חיכיתי עם השיפוץ עד לסיום החופש והאזעקות, וכל משך הזמן הזה המשיכו לנשור על ראשינו אבק וקליפות טיח. וזו הייתה חוויה מאוד לא נעימה. אבל ברגע ששמעתי מן הבחור האחראי על אחזקת הדירה למעלה שהוא פנוי לעבודה, סיכמתי איתו שיבוא לתקן את התקרה, ובאותה הזדמנות גם יסייד את הבית ויצבע את הדלתות והחלונות. ביני לביני החלטתי כבר מזמן להחליף את סדר החדרים בבית – לתת לילדים את חדר השינה שלי, ולהעביר את חדר השינה-עבודה שלי למרכז הבית. כך, אמרתי לעצמי, יהיה להם חדר עם חלון החוצה, ועם דלת המפרידה בינו לבין שאר הבית, ואני אמנם אחיה בחדר מעבר, אבל גם אחזיר לעצמי את רצף הספריות שלי, את פינת העבודה הישנה שלי – ואת היכולת לעבוד בלילות.
לפני שבועיים התחלתי לאסוף ארגזים בדרום העיר. כל יום, כמה פעמים ביום, מאות ארגזים. ומדי יום גם ארזתי משהו. בסופו של תהליך היה עלי לארוז את הבית כולו, את כל מה שיש בו, על אלפי הספרים, בתוך קופסאות. בשיא האריזה, כשהייתי צריך לערום שני 'איים' של ריהוט וקופסאות במרכז כל חדר בבית, כדי שניתן יהיה לסייד את הקירות מסביבו, ביקשתי כאן עזרה. ואכן, 12 חברים וחברות באו לסייע לי, ואינני מזכיר אותם בשמותיהם רק מחשש שמא אשכח מישהו/י ואפגע בו/ה.
לולא עזרתם של החברות והחברים האלה, לא הייתי עומד בזה. אבל בסוף השבוע שעבר ערמנו את כל הבית בערמות, וביום ראשון נכנס הנה יניב, והחל לעבוד. בלילה ישנו אצל אבא שלי, וזה היה מרגש, משום שזו הייתה הפעם הראשונה שבה חזרתי לישון בבית הוריי, בית ילדותי, מאז עזבתי אותו בגיל 22. זה היה מרגש גם משום שהרגשתי את נוכחותה של אימא שלי שם, ומבחינתי, לשבת עם אבא בסלון, ועם הילדים, ועם נוכחותה של אימא מרחפת ממעל, בשקט, ביום ראשון בערב, היה שווה את הכול.
בצהריים ישנתי בדירתה של חברתי סיגל, שהציעה לי לנוח אצלה. היא גרה ממש מול המעון ביפו, כך שזה עזר לי מאוד.
ביום שלישי בערב הסתיימו השיפוצים והחל שלב הניקיונות וארגון הבית. היום, שישי בלילה, הרוב מסודר, אבל עוד יש כמה וכמה ארגזים וקופסאות ומדפים לסדרם. זה ודאי ייקח עוד יום או יומיים. זאת, מן הטעם הפשוט – אני מסדר מחדש, בעצמי, את כול הספרייה שלי. כולה מסודרת על פי נושאים, לפי אלף בית שמות המשפחה של המחברים, ובתוך כל נושא, לפי סדר שנכון לי, כדי שיקל עלי למצוא כל ספר ברגע שאזדקק לו, למטרת כתיבה או הוראה.
זה מצריך הרבה מאוד זמן, סבלנות והתמדה עיקשת. אבל אני יודע שאני פועל נכון. הכי נכון בשבילי. והבית גם מקבל צורה. תענוג להיות בו.
וזהו בעצם.
הערב לא הייתה אצלנו ארוחת שישי, מפני שניפגש אצל אבא בערב החג. בעבורי זו הייתה החלטה מבורכת. אחרי שבועיים של עבודה כל כך קשה, מפרכת, בבית, מתאים לי להישאר בו עם הילדים, בשקט, מבלי לנסוע עד רמת השרון.
אז בישלתי עוף ואורז ומרק, והכנתי סלט ירקות וסלט ביצים וטחינה, והתיישבתי עם הילדים לאכול. אמרתי להם "שבת שלום," והם ענו לי "שבת שלום," ודניאל אפילו התחיל לשיר שיר של שבת. הוא בכלל שר, מהמהם לעצמו שירים שהוא מכיר. ושניהם גם רוקדים כשבא להם.
ארוחת הערב הזאת ארכה כחצי שעה. הם בקושי אכלו בה, אבל העסיקו אותי כל כך, שקמתי רעב מן השולחן. אחרי כן, כשישבנו בחצר עם אילנה, בתה ענת ואחותה אלה, אמרתי להם, שכבר מזמן לא קמתי רעב ככה מארוחת שישי.
השלמתי את זה כרגע, עם יוגורט ופייבר 1. מה שממילא עלי לאכול מדי לילה.
הילדים כבר ישנים. אבל עדיין במיטה שלי, והפעם באמצע הבית. לא התעקשתי על כך הלילה. חדר הילדים עמוס בקופסאות עם כל הצעצועים והמשחקים שלהם. מחר אסדר את זה, ואז כבר אעביר אותם בידיי בלילה ממיטתי אל מיטותיהם. יהיה לי קשה לוותר על השינה המשותפת איתם, אבל הבנתי שזו תהיה הדרך היחידה שלי לחזור לעצמי – לשעות העבודה הלילות שלי, וגם לישון קצת.
עד ראש השנה אני מניח שאכתוב עוד משהו. אז בינתיים לילה טוב ושבת שלום.
אה, הפרחים לשבת – הערב ענת יצאה עם הילדים לטייל ברחוב, והם שבו ממנו עם זלזלי בוגונוויליה פורחים. הם רצו ישר לאילנה, לתת לה אותם, וכשראיתי את זה, עלו בעיניי דמעות. נזכרתי איך מדי יום שיש הייתי יוצא אל שדה הבור ליד הבית, וקוטף בו זר חרציות לאימא שלי, לכבוד שבת.
"ילדים, תנו לאבא את הפרחים," הציעה להם אילנה, וענת שמה להם את הזלזלים הפורחים בכוסות מים.
הם הכניסו את הפרחים הביתה, שמו אותם בכוסות על שולחן האוכל, והם מפארים אותו כעת.
מעכשיו אבקש מהם לקטוף לי פרחים מדי יום שישי. זה כל כך מרגש אותי, שרק בשביל זה כדאי לחכות משבוע לשבוע.
לילה טוב. תמונות הבית אחרי השיפוץ אעלה כשאסיים לסדרו.
