כללי

תגיד, אתה קולט שזה לתמיד?

אלה אלתרמן, חברה טובה, שעושה עלינו סרט, וגם המורה המופלאה ביותר שהייתה לי למחזאות, שאלה אותי שוב ושוב בזמן האחרון, "תגיד לי, אתה קולט שזה לתמיד?" והאמת, שעברו כבר חמישה חודשים, ואנחנו אפילו אחרי כתבה ענקית בעיתון, ולא, אלה, אני עדיין לא קולט את זה. לא קולט שאני אבא, שאני בעל משפחה, כמו שחברה אחרת כתבה לי בפייסבוק, שזה ראש השנה הראשון שאני בראש משפחה משלי, לא קולט את זה בכלל.

אני חושב שאני לומד כעת את החיים מחדש, יחד עם מיכאל ודניאל. כיוון שהפכו לאדונים על הזמן ועל טיב ואיכות החיים שלי, לחלוטין, אני פשוט לומד לחיות איתם ובמחיצתם. הבוקר, למשל, קמנו בשש, בשמונה וחצי כבר שתינו קפה ראשון באספרסו בר, אבל לקרוא הם נתנו לי רק פרק אחד – מספר מצוין על אאוטליינינג לרומאנים.

אחרי כן הרגשתי שאני מת, כי כבר יומיים שלא עשיתי כושר, אני בקוצר נשימה איום ונורא מהתקף אלרגיה קשה, אז קראתי לאילנה לשעתיים, הלכתי לכושר ושבתי לבית הקפה עם עצמי, רק כדי לדעת שאני חי.

בשתים עשרה וחצי בצהריים כבר נפלתי לתוך שינה, מותיר אותם ערניים וצוחקים על שמיכת הפעילות. הם עוד לא זוחלים, כך שהזכות הזאת עוד מוקנית לי.

כשקמתי, גוועתי ברעב, ונורא רציתי לכרסם ציפור קטנה. בחיי. ככה בדיוק זה בא לי. לכרסם ציפור קטנה. עוף עם עצמות קטנות.

וכמו מאליו צץ לי בזיכרון העופיון בפירות יבשים ובקוסקוס של מנחם ודפנה מ"סוזנה."

אז רחצתי את הילדים, הלבשתי אותם בבגדים נקיים וירדתי איתם בעגלה ל"סוזנה," שם כרסמתי עצמות של ציפור קטנה בזמן שהם שכבו בעגלה והביטו בי.

אבל קפה לקינוח כבר לא נתנו לי לשתות, וחזרנו הביתה, ומאז, בעצם, אני מתנהל בין האכלות כל שעתיים וחצי, פיפי קקי, לתת להם קצת טלביזיה לתינוקות כדי שאוכל להקליד קצת חומר ולקדם את הספר הבא שלי, ואז לבוא אליהם, ברגשות אשם על הטלביזיה, לשכב לצידם על השמיכה, וללטפם, בעיסוי תינוקות כמו שלמדתי מהספר, ואחרי כן להושיבם עלי ולהקריא להם את "פרפר נחמד" שוב ושוב, ולהרדימם, ושוב לרוץ לדניאל, שהתעורר רעב משנתו בתשע בערב, אכל ואז נרדם רק כדי להתעורר שוב בבכי, כי הוא זקוק לידיים שלי, פשוט לידיים שלי, לשכב בחיקי ולהירדם שוב, וככה אני כל הערב הזה מנסה להקליד חומר, שלא לדבר על כתיבה. מי מעז לחשוב על זה בכלל.

מרגנית, מסדנת הכתיבה שלי, שמעה את תיאוריי השבוע, צחקה ואמרה לי, "זה מאוד פשוט, אילן. כל מה שהיה – היה. זהו. היה, נגמר. עכשיו זה אילן חדש."

וכעת אני מתרגל בדיוק לזה. לאיזה מין אילן חדש, שכל הזמן יושבת לו טירדה בראש, מה קורה עם הילדים, למה שקט שם כל כך, בחדר השני, האם פעמיים קקי רך נחשב שלשול, או שזה חוקי, ולמה לדניאל יש גזים פתאום, ולמה מיכאל בוכה, ובתוך כל זה אני מנסה גם לאכול, לתלות/להוריד/לקפל כביסה, להוציא את לונה, ולצ'וטט עם בחורים באטרף דייטינג.

על מפגש עם מישהו אין בכלל מה לדבר עכשיו. אין לי כוחות אפילו לעצמי. שלא לומר למישהו אחר.

אז כן, אני מתחיל לקלוט שזה לתמיד, אלה. וזה ממש לא פשוט, ההבנה הזאת. אבל אני לא מבכה את שעות הכתיבה שאבדו לי, או את האילן ההוא, שהייתי פעם, לפני חמישה חודשים. כי האילן ההוא היה די מתוח, טרוד ועצוב עד בלי די, והאילן הזה, שכותב כעת, נמס מקודם, כשליטף את פניו של דניאל, שנרדם בחיקו, מחייך.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אולי יעניין אותך
Close
Call Now Button