הורותהורות בגיל מבוגרהורות גאההורים וילדיםחד הוריחד הוריותכלליפונדקאות

39.5

 

IDOR0327 (Large).JPG
לעדו רוזנטל יש יכולת לתפוס מצבים מיוחדים. כך אירע לפני יומיים, כשצילם אותנו מאחור הולכים יחדיו.

ביומיים האחרונים אני קורא, לצורך מתן חוות דעת, כתב-יד לספר של אם, המספרת את מאבקה בדלקת קרום המוח שלקה בה בנה הפעוט, עם לידתו, ועם השפעותיה החמורות על מוחו, ובהתאם גם על חייו. הסיפור קשה מנשוא, ולא פעם אני מוצא את עצמי נושם בקושי, למקרא ייסוריה.

בו-בזמן, השבוע הגננת הראתה לי כתם אדום בעין של מיכאל, חוץ מזה הוא החליק שלשום באמבטיה, ומאתמול בבוקר העלה חום. לא משהו רציני. 37.6, בבית השחי. הוא רצה להישאר בבית, אבל היה לי חבל שיפסיד את מסיבת חג השבועות בגן. אז נתתי לו נר, סיפרתי על כך לגננת וביקשתי ממנה שאם ירגיש לא טוב תודיע לי. ממילא התכוונתי להוציאם מן הגן מוקדם היום, כדי ללכת לאלרגיולוג. יש למיכאל תגובה אלרגית על הגב, ולשניהם מדי פעם גם עקיצות על הקרסוליים. מיכאל מתלונן הרבה על גירוד, פניסטיל לא ממש עזר לו. רק בטיפות, והבטאקורטן מורידה את הפצעים, אבל אז מגיעות התנפחויות פתאומיות חדשות.

אז אמרתי לעצמי שבשל החום וההחלקה והנקודה בעין אוציא אותם מוקדם עוד יותר. אעבור מקודם לאלרגיולוג אצל רופא הילדים ביפו, המקבל בימי שישי, כי מרים לא מקבלת בימי שישי, ונראה מה קורה.

כשבאתי לגן הגננת אמרה לי שהילד היה לגמרי בסדר. רווח לי. בכל זאת נסענו לרופא. הוא בדק את גרונם ואת אוזניהם ופסק שהכול בסדר, רק ביקש שאהיה ערני.

אחר הצהריים, כשקמנו, היה לו 39.5 חום. הוא גם היה חיוור ועייף, למרות שרק קם משנתו. אמנם, הוא אכל ושתה, אבל נראה לי רפה מדי. לא במיטבו.

רחצתי את שניהם לכבוד שבת, את מיכאל במים פושרים, נתתי לו נר אקמולי, וחיכיתי. החום ירד, אבל משהו בו הציק לי. הרגשתי שאינני רוצה לחכות ללילה כדי לראות מה קורה. לא רציתי למצוא את עצמי רץ למיון באמצע הלילה. אז החלטתי להקדים תרופה למכה. לנסוע איתם למיון ילדים. אמרתי לעצמי, שאחת מן השתיים. או שזו אינטואיציה אימהית בריאה, או שזו חרדה. כך או כך, מוטב שאבדוק זאת.

הגענו למיון בסביבות שמונה וחצי. בדרך הודעתי לאבא שלי, כדי שיצטרף. כאשר האחות במיון בדקה את מיכאל אמרה לי שהחום והדופק והסטורציה שלו בסדר. אבל אז גם דניאל ביקש שתמדוד לו חום, ולתדהמתי היה לו 38. באותו רגע הבנתי, שכנראה אכן מדובר בווירוס. אם שניהם עם חום, זה המקור, זה ברור.

אבל חיכיתי לרופאה שתבדוק אותו, והיא עשתה כן, מיששה את בלוטות הלימפה, בדקה אותו עם סטטוסקפו, הקשיבה לריאותיו ולליבו, ואמרה לי שהכול בסדר.

חשבתי שמיד ישחררו אותנו. אבל אז התברר לי שמי שבדקה את הילדים הייתה מתמחה, ועלינו לחכות לחתימתה של הרופאה האחראית על חדר המיון בטרם נשתחרר הביתה.

בינתיים אבא שלי הגיע ויצאנו החוצה כדי לחכות באוויר הצח.

ואז הגיע צוות טיפול נמרץ והכניס אל חדר המיון ילד במצב קשה. וכול הרופאים רצו אליו. ואמרו לנו להמתין, כי הרופאה האחראית על חדר המיון נמצאת עם ילד בסכנת חיים.

כמובן שהתמנו. בסבלנות. אבל בינתיים הגיעו עוד ועוד ילדים לחדר המיון, חלקם במצב קשה, הרופאים קיבלו תגבורת, רובם עסקו בהחייאה הראשונה, אחרים בטיפולים דחופים אחרים.

המתנו שעה וחצי. כמעט שעתיים. מדי עשרים דקות לערך נכנסתי לחדר המיון פנימה, כדי לבדוק אם כבר שחררו אותנו. אבל אמרו לי שעלינו להמתין עוד, כי יש מקרים דחופים.

שאלתי באשנב הקבלה, אם יש אפשרות לחתום על סירוב. הפקידה הסבירה לי, שגם על טופס סירוב צריכה הרופאה האחראית על חדר המיון לחתום לי. אז המשכתי לחכות עוד חצי שעה.

כשנכנסתי שוב פנימה, ושאלתי את האחות האם צריך להחתים רופאה על טופס סירוב אם לאו, היא לא ענתה לי על זה, אלא פצחה בסדרת חינוך לחמלה. "זה חדר מיון," אמרה לי, "יש פה מקרים דחופים של הצלת חיים. אז חשוב על האחר, על הילד האחר, ובינתיים תתאווררו בחוץ."

"אני לא בא אליך בטענות. שאלתי שאלה פשוטה. האם גם על טופס הסירוב צריך להחתים רופאה," אמרתי לה. "יש לי בחוץ אבא בן שמונים ושני ילדים בני ארבע שמתים לישון."

היא המשיכה בסדרת החינוך שלה, ואני נשכתי שפתיים ויצאתי החוצה.

"בוא, אבא, הולכים," אמרתי לאבא שלי, "אני לא מחכה פה אפילו רגע אחד."

ניגשתי אל אשנב הקבלה. הודעתי לפקידה שאנחנו עוזבים. היא הרימה טלפון לחדר המיון. "זה באחריותם," הדהדה מה שאמרה לה האחות בפנים.

"בסדר. זה באחריותנו," אמרתי והכרחתי את אבא שלי, שרצה להישאר שם לבד עד שיקבל לידיו את הניירת, לנסוע הביתה לישון.

אין לי טענות לחדר המיון ילדים של איכילוב. הם עושים עבודתם נאמנה, ובאמת הצילו שם חיים הערב. רק מה, אני כול מה שהייתי צריך לדעת הוא, שאני לא מפספס משהו אצל מיכאל, שזה אכן וירוס ולא איזה משהו סמוי מן העין, כמו, חס וחלילה, בכתב-היד של הספר שאני קורא כעת לחוות דעת.

או, איך שאמרתי לרופאה המתמחה שבדקה אותנו, כששאלה איפה האימא, "אין אימא. הילדים נולדו בפונדקאות. הצד של אימא אמר שצריך לבוא הנה, לבדוק שהכול בסדר. הצד של אבא אמר שאפשר לחכות למחר. הצד של אימא ניצח."

ובסוף, הצד של אבא הוא זה שפסק שהולכים הביתה לישון. שברוח הערה שנשבה בחוץ, במזגן המקפיא שהיה בפנים, בלובי ההמתנה של חדר המיון, ועם כמות המקרים הקשים שהייתה שם, מוטב לילדיי שאסתלק איתם הביתה, גם אם זה יעלה לי אחרי כן כסף, העיקר שיילכו לישון, ובעזרת השם יקומו מחר בריאים, ונוכל לנסוע לחג ליאיר ומיכל.

עכשיו הם הלכו לישון. דניאל עם 37.2, מיכאל עם 37.5, ואני עם אספרסו בחצות, וכמה סיגריות בחצר, כדי להירגע מעוד חוויית הורות.

"אני לא מקנאה בך," אמרה לי הבוקר הגננת, בהתייחסה למה שאני עובר עם הילדים. היא התכוונה לא רק לדאגה לבריאותם, אלא גם לכך, שעד הרגע הזה עוד אינני יודע אם עיריית תל אביב תסכים לרשום אותם למועדונית הקיץ. אבל עד שאקבל תגובה ברורה למכתב חריף אך מאופק ששלחתי בנושא, לדרגים הבכירים ביותר בעירייה, לא ארחיב על כך.

דבר אחד בטוח. להיות אב יחידני במדינת ישראל זה לא עניין של מה בכך. או, בפולנית, אין ספק שמעניין לי.

שיהיה לכם חג שמח ולילה טוב.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

תגובה אחת

  1. הילדים מחוסנים ל-HiB ולפנוימוקוקוס? זה חלק מחיסוני השגרה, וזה מונע את רובם המוחלט של מקרי דלקת קרום המוח. לגבי חדר מיון – עדיף להימנע עד כמה שאפשר. בוודאי לא הייתי לוקח לשם ילד סתם כי הוא העלה חום, שזה אירוע שגרתי לגמרי וקרוב לוודאי לא מסוכן. חדר מיון זו מדגרת חיידקים לילדים. עדיף לקחת למוקד, כפי שכבר אמרו כאן.

  2. היי אילן. רק בריאות ומקווה שהחג יעבור בשקט ובנעימים. שאלה, למה בעצם לתת לילד בן 4 נר להורדת חום? חשבתי שזה לא מומלץ בכלל בגיל הזה ושבכל אופן גם לתינוקות שנותנים רק במידה והם אינם שותים את הסירופ. ולמה לתת נר ב37.6 זה הרי כלל לא חום? נראה לי שהספר שאתה קורא השפיע עליך יותר משאתה מודע עד כדי כך שסחבת משפחה שלמה למיון ביום שישי בערב במקום להשאיר ילד אחד עם הסבא בבית ואת הילד השני שכבר נבדק עי ידי רופא כמה שעות קודם לקחת פשוט למוקד. מאחלת לכם רק בריאות והרבה רוגע.

  3. שיהיו בריאים המתוקים. זה מה זה מתסכל מה שקרה במיון. אטימות וטפשות וחוסר רגישות משווע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Call Now Button