"די כבר עם הצעקות האלה! אני לא יכול יותר! אתם לא מבינים!?" צעקתי על מיכאל ודניאל, שעמדו במיטותיהם, זה היום השלישי ברציפות, ובכו, ותפסתי בשערות ראשי, פשוטו כמשמעו.
ואז, כיוון שהרגשתי גאות כזו של יאוש ושל זעם, בעיקר מחוסר שינה, הסיוט הכי גדול שהאדם נברא איתו, צעדתי מיד צעד אחד לאחור, ועוד צעד, נמלטתי אל חדר השינה שלי, ושם ישבתי על קצה המיטה, אוחז בשערות ראשי, לוקח אוויר ומנסה להירגע.
זה היה אחד הרגעים הקיצוניים בשלושת הימים האלה, שהתחילו ביום שני בערב.
אאידה, האחות המקסימה בטיפת חלב בלפור, הזהירה אותי מראש.
"זה חיסון קשה, החיסון של גיל שנה," אמרה. "הם מקבלים חום למחרת, ואז שוב כעבור שבוע עד עשרה ימים. לפעמים עם פריחה. יש הורים שמחלקים את החיסון ושבים עוד שבועיים להשלמה. אתה רוצה שאקבע לך תור לעוד שבועיים?"
"הם יכולים לעמוד בכל החיסון בבת אחת?" שאלתי.
"כן," השיבה, "בהחלט. משרד הבריאות מאשר עד 15 רכיבי חיסון שונים בפעם אחת. אבל תדע לך שיהיה לכם שבוע קשה."
אמרתי לעצמי, שמוטב לגמור הכול במכה אחת, מאשר לבוא שוב לטיפת חלב.
לו הייתי יודע במועד החיסון עד כמה קשה זה יהיה, הייתי חושב פעמיים. אולי באמת היה מוטב לפצלו, מאשר להעמיס על הקטנים את כל החיסונים האלה בבת-אחת, ואז להשתגע מול התוצאות.
ביום שלישי שעבר, היום שאחרי החיסון, דניאל העלה חום לארבעים מעלות. מיכאל רק ל 38. חשבתי שאוכל להביאם אל הגן עם חום, כי הרי זה חום מחיסון, לא מחולי. אבל במעון הסבירו לי שאסור להם לקבל ילד עם חום, שעוד עלול לעלות לו במהלך היום.
הבטתי בעצמי. לא ארגנתי לי שום סידור חליפי, והייתי צריך להגיע לרכבת של שמונה וחצי בבוקר לחיפה.
נסעתי איתם עד תחנת הרכבת, הוצאתי אותם בעגלה מן הרכב ועליתי איתם לחיפה ברכבת.
בדרך צלצלתי לתלמידות שלי, שתבואנה לפגוש אותי בבית קפה מול תחנת הרכבת. אבל אז התנדבה אגי לבוא ולאסוף אותנו במכוניתה מן הרכבת, עם העגלה, עד למקום המפגש על הכרמל.
הסדנה הייתה סיוט. הם הרגישו ממש לא טוב, והפריעו ללא הרף.
למחרת הייתי צריך להרצות בירושלים, אז אילנה נכנסה הנה ושמרה עליהם כל זמן היעדרי.
מיום חמישי שעבר, עד יום שני השבוע, שנמצא מאיתנו במרחק נצח בערך, הם היו במעון.
אבל אז, ביום שני בערב, עלה למיכאל החום ל 39.6, לדניאל 'רק' ל 38.4, והחגיגה התחילה. שניכם בכו המון, לא רצו לאכול, גם לא לשתות. הפעם מיכאל סבל יותר מדניאל. הפנים התנפחו לו, העיניים האדימו, הוא היה חיוור ואומלל ודרש להיות רק על הידיים שלי, הידיים של אבא, ואך ורק על הידיים של אבא.
בנסיבות אחרות זה היה רק מחמיא. אבל זה היה, ועודנו, קשה מנשוא. גם בעודי כותב את השורות האלה, הוא ישב ובכה למרגלותיי על הארץ, עד שהרמתי אותו בידיי והושבתי אותו על ברכיי, יושב ומביט בשורות הנכתבות למולו. עד שהוצרכתי להפסיק לכתוב. ואז ניסיתי להאכיל אותם צהריים במוצקים. וכשלתי. ורק עכשיו, שהשולחנות כבר נקיים והם במיטות, עם בקבוקים, אני יכול לחזור לכתוב.
ביום שלישי, שלשום, עליתי לחיפה ואילנה נשארה איתם. אחרי ששבתי רצוץ, האכלתי ורחצתי אותם והלכתי לישון איתם מוקדם. קמתי בחצות, ישבתי לעבוד על הספר הבא שלי עד שתיים וחצי בבוקר, ואז שבתי לישון.
הם העירו אותי בשש, וכך, עם בקושי שלוש וחצי שעות שינה, הייתי צריך לתפקד יום שלם. ואתמול, זה היה יום רביעי, הייתה לי סדנה בבית. עם הילדים בחיקי היה לי קשה מאוד לתפקד. כל אחת מן החברות הציעה עזרה, אבל הילדים רטנו ובכו ללא הרף, ודבר לא הרגיע אותם. "אתה אימא עובדת," חייכה אלי מרגנית בהבנה. ואני, לא היה לי כוח אפילו לחייך לה. רק עיקמתי פנים.
בשלב מסוים גם נגמר לי מהחזקתם בידיים, את שניהם, עלי, על הכורסה בסלון, בזמן ההקראות, כשדניאל כל הזמן מנסה למשוך שיער למיכאל וזה בוכה בבכי תמרורים.
די, נגמר לי לגמרי, אמרתי, קמתי ושמתי אותם במיטות.
שניהם כמובן פרצו בבכי.
שיבכו, אמרתי בקול רם. כיוונתי את זה לתלמידות שלי. שיבכו עד שיירגעו. אל תשימו אליהם לב.
מיכאל נרדם. דניאל המשיך לבכות עד ששבתי ולקחתי אותו בזרועותיי.
בין לבין, כל היום סירבו לאכול. הם אכלו קצת תחליף חלב, אבל מעט מדי. מים בקושי שתו, גם לא עם פטל. מה לא ניסיתי לתת להם לאכול – עוגת גבינה שאפיתי, ביסקוויט פטי בר, פלח תפוח, אורז עם ירקות, יוגורט אפרסק מוקצף, חביתה עם טחינה על לחם. הם לא רצו כלום.
בצהריים, כשכבר מתתי לישון, והם בכו ובכו, רצו רק לשחק במיטה שלי או להיות בידיי, התפרקתי.בסוף, מקץ שעה של ניסיונות הרדמה והירדמות, הוצאתי את כולנו החוצה לטיול בעגלה. עצרנו ב"בורגרים," שם קניתי להם שלושה בורגרים, בטעם בקר, כבש ועוף, שאני יודע שהם אוהבים, בתקווה שאת זה, לפחות, הם יאכלו.
וזה הועיל במידה מועטה בלבד. אבל בכל זאת כרסמו משהו.
אתמול נפלתי על המיטה כבר בשבע בערב. בעשר וחצי התעוררתי והתיישבתי על חומרי תחקיר לרומאן הבא, עד קרוב לחצות. חזרתי לישון, ואז דניאל התעורר, באחת ועשרים, כמדומני, ערני לחלוטין, ורצה לשחק.
חזרנו לישון בערך בשתיים וחצי, וקמנו בשש. דניאל ראשון, עליז ושמח כרגיל, ואחריו מיכאל, שוב סחוט וחלש ואומלל ומלא בכי.
מדדתי לו חום. היו לו רק 37.5 מעלות, אבל הוא נראה כל כך רע שנתתי לו נר אקמולי בכל זאת, כדי להקל עליו.
ואז החלטתי לקחת אותם, ובעיקר אותו, למרים, הרופאה. שתראה אותם. שלא
ייצא שחלילה מיכאל מתייבש, או שחטף קשה מדי את החיסונים, ואני לא יודע.
הכנסתי אותם לעגלה, השלמתי עם זה שלמכון הכושר כבר לא אגיע הבוקר, ותחת זאת הלכתי איתם ברגל, בחום הגובר, מנווה צדק, דרך אלנבי עד מונטיפיורי-אחד העם.
לשמחתי פגשתי במרפאה את מוניקה, אשת בן דודי אלכס, עם גבריאל הקטן, והייתה לנו חצי שעה של שיחה קטנה בבית הקפה הסמוך, עם הילדים. מוניקה החכמה קנתה קרואסון גבינה מתוקה לשלושתם, וכולם אכלו, לרווחתי.
מרים אמרה שהילדים בסדר, שזו רק השפעת החיסון, ושמיכאל לא צריך אינפוזיה (כי שאלתי, מרוב דאגה).
אז חזרנו ברגל הביתה, והם שיגעו אותי עד לפני עשר דקות.
כעת הם ישנים במיטות.
השעה אחת עשרה וחצי בבוקר. לי זה מרגיש כמו אמצע הלילה או הצהריים. אני מת לישון. זה גם מה שאעשה כנראה.
כל עוד אני עומד בתקציב הזמן החדש שלי – מינימום 4 שעות ביום לכתיבה ולעריכה, לא משנה באיזה חלק של היממה – לא אכפת לי.
השאלה היא איך מתפרנסים, מתי מנהלים קצת חיים אישיים בתוך כל זה, ו- אם אני אימא עובדת, מתי יגיע לי בעל, שניתן יהיה לחלוק איתו מעט מן השמחה ומן העול.
אני חושב שכרגע שאלתי את סדרת השאלות, שכל אם חד-הורית שואלת את עצמה אלף פעם ביום. או לפחות אחת לשבוע.
אני חושב שלהיות חד-הורי זה אחד הניסיונות הקשים בעולם.
גם אם אחד המספקים שבהם.
אני חושב שאני צריך ללכת לישון.
חיבוק!