משרד התחבורה

הכאוס בתחבורה: טירוף מוחלט.

החיים, ההורות, הספרות ומה שביניהן (38).

     לצערי הצטרכתי הבוקר לנסוע מתובל לגדרה. בת דודי הבכורה נפטרה בשנתה החמישים מדום לב. קצרים וקשים היו שני חייה, ואני נסעתי לבית דודי ודודתי לנחמם.

     התעוררתי בארבע וחצי בבוקר, ויצאתי בשבע וחצי, מיד אחרי שהבנים עלו על ההסעה לבית הספר. לא סיפרתי להם מה קרה ולאן אני נוסע. אמרתי להם שאני נוסע לתל אביב. לא רציתי לצער אותם או להעמיס על יומם.

     לקח לי ארבע שעות להגיע לגדרה. א-ר-ב-ע שעות. חלקים ניכרים מהן בתוך פקקים. נקודות הפקקים ידועות היטב לכול מי שעולה על מכונית מן הצפון למרכז. אבל השיא היה בנתיבי איילון. הצטרכתי לעלות לתחנת דלק מפני שטנק הדלק שלי אזל וחששתי להיתקע בשול הכביש. העלייה לתחנה והירידה ממנה בחזרה לדרך היו פשוט סיוט. כול העיר וסביבותיה פקוקות. מי שגר בעיר או עובד בה בקביעות יודע זאת על בשרו. אך בעבורי, כמי שרחק ממנה אל הגליל ומזדמן אליה פחות ופחות, זה בלתי נתפס.

     הגעתי לבית דודי בגדרה, ישבתי קצת עם בני משפחתי. לא קל להיפגש עמם בתוך אסון כזה. גם אין זה סדרו של עולם, שאב יקבור את בתו הבכורה. שמעתי על אופן מותה, לא מן המלנומה שלקתה בה מזה שנתיים, אלא משבץ מוחי ואז דום לב פתאומי בבית החולים, דיברנו עוד קצת, ואז העפתי מבט בשעון. השעה הייתה כבר קרוב לשתים עשרה. התנצלתי, ואמרתי להם שאני חייב לעלות על המכונית ולחזור הביתה, בגלל הפקקים. הרי אב יחידני אני, ועלי לקבל את פני הילדים עם שובם הביתה. גם ידעתי שעלי לעבור עוד במחסני 'ספרות עכשיו', המפיץ של ספרי שופרא, בפתח תקווה. הבטחתי לפנות משם עשרה ארגזי ספרים.

     נסעתי מגדרה לפתח תקווה. עד הרגע הזה אין לי מושג איך בדיוק הגעתי מפה לשם. הווייז הוביל אותי דרך מבוך כבישים מופלא, צמתים שכל אחד מהם היה מוכר לי, אך התצרף של כולם יחד היה לי כמבוך מסוכן.

     ואז מפתח תקווה כול הדרך חזרה לגליל.

     הגעתי הביתה ברבע לארבע. נהגתי בשעות הכי מסוכנות לי, השעות שאני ישן בהן שנת צהרים. תודה לאל שלא נרדמתי על ההגה, והגעתי בדיוק יחד עם הילדים הביתה.

     בחמש כבר התחילה אספת הורים בבית הספר, שנמשכה עד שבע. בחמש וחצי גם התחיל חוג תיאטרון שמיכאל  נרשם אליו, בקיבוץ השכן. אני מראש כבר הבנתי, שאין סיכוי שאגיע לאספת ההורים, במצב הצבירה שהייתי בו, ושעם שובי הביתה אני חייב לישון, ולא אהיה מסוגל להסיע את מיכאל אל החוג. אז הודעתי מראש לבית הספר שלא אגיע לצערי לאספה, וביקשתי מאם מתובל שתיקח את מיכאל אל החוג בישוב הסמוך.

     ואז נפלתי על מיטתי לשינה טרופה.

     קמתי עייף כמו שנרדמתי. ועוד הייתי צריך לאסוף את מיכאל וחבריו מהישוב השכן, עם סיום החוג, להכין לילדים ארוחת ערב, לאכול בעצמי ארוחה ראשונה נורמלית היום וללמד כתיבה בזום.

     כרגע סיימתי. אני גמור כמו שלא הייתי כבר מזמן. צפויה לי עוד נסיעה כזו ביום שישי הקרוב, להחתמת ספרים בחנות סטימצקי בקניון רננים ברעננה.

     ואחרי כן צפויות לי סדנאות במרכז, בתל אביב וברמת השרון.

     אין לי מושג איך אעמוד בהן.

     אני הולך ומגיע להכרה שאני מעדיף להפסיד עבודה והכנסה מאשר לעלות על מכונית ולנסוע למרכז מדי שבוע. וזה לא שיש לי עודף כסף. אני בהחלט זקוק להכנסה הזאת. אבל הנהיגה מן הגליל למרכז לצרכי פרנסה או מכל סיבה אחרת מעולם לא הייתה בלתי אפשרית כל כך. ובעבורי, בגילי המתקדם ועם מחלות הרקע שלי, נסיעה ברכבת בתקופת הקורונה היא דבר שפשוט לא בא בחשבון.

     אינני יודע אם ממשלת ישראל יכולה, ואם כן כיצד, לשנות משהו בעקת הקיום הזאת. אני לא מקנא בשרת התחבורה, מרב מיכאלי, שקיבלה לידיה כזו ירושה, וגם לא בראש עיריית תל אביב יפו, רון חולדאי, שצריך להתמודד עם מצב התנועה בעיר וסביבותיה. אני יכול לומר לכםן רק דבר אחד. מעולם לא היה הנתק בין המרכז לבין הפריפריה ברור, נחרץ ומודגש כול כך כמו בימים אלה, שבהם כול הארץ פקקים ומרכזה כולו נתון בחפירות.

     כך לא מחברים בין המרכז לפריפריה. כך מבטיחים נתק מוחלט. או מעבר מוחלט לעבודה בזום.

     לילה טוב.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Call Now Button