כולנו צריכים הפוגה לפעמים, ובימים אלה יותר מכול. כך גם בתובל. היום יצאו ילדי תובל לטיול ראשון בן יומיים, מטעם תנועת 'האיחוד החקלאי', שהחליפה כאן את תנועת 'הנוער העובד והלומד,' וההורים החליטו לנצל את ההזדמנות לסעודת ליל שישי משותפת ברחוב, ושל הרחוב.

     יניב קנה נתח גדול של פיקניה ובשר לקבאב, והוציא החוצה מנגל משוכלל על גלגלים. אנחנו הבאנו כול אחד ואחת סלטים, תוספות, מרק, יין וכלים מן הבתים, והתיישבנו יחד במעגל בחוץ. היה כיף להיפגש ככה עם השכנים. על פי רוב אני סגור כול היום בבית עם הספר שלי ועם עבודתי, וממעט במפגשים עם בני אדם, כך שבעבורי שיחות עם השכנים הן הפוגה אנושית מרעננת.

     מיכאל ודניאל לא הצטרפו לטיול. מיכאל הודיע מראש, שאם יחליפו את תנועת הנוער ביישוב הוא יחרים את הפעולות, משום שאהב את החברים שפגש מקינים אחרים בטיולים. דניאל היה בפעולה או שתיים וזה הספיק לו. לכן הם נשארו בבית, והשתתפו בארוחת הרחוב. מיכאל, כמובן, עם אוכל צמחוני.

     את הבוקר העברתי בהדפסת הגרסה השמינית לעריכה של הרומן הבא שלי, "להביא משיח," במחשבות עליו, שכתבתי במחברת דפי הבוקר שלי, ובקניות, ואת אחר הצהריים בניקוי המקרר ואז בסידור מחדש של חדר העבודה שלי לכבוד השלב הבא בעבודה על הרומן החדש. עוד יש לי מה לנקות ולסדר כאן, אבל חשוב לי להרגיע קצת את ה'רעש' של הספרים והניירת מסביב, כדי לגשת מחדש אל הספר בעודי רגוע וחדר עבודתי מזמין ונקי.

     כשלמדתי תסריטאות בבית הספר של עידית שחורי, עידית או אורלי בן נון לימדו אותנו טריק. לעתים, אמרה מי שאמרה ביניהן, אנו מתקשים לכתוב דיאלוג חי בין שתי דמויות או יותר. הטריק הוא לכתוב היגד של דמות א' מצד אחד של שולחן הכתיבה, ואז להתיישב מצדו השני ולכתוב את ההיגד של דמות ב', וכך הלאה. וזה עובד.

     החלפת מקומות היא עצה טובה לא רק לכתיבת דיאלוגים בתסריט, אלא גם לעבודה על ספר. הראשונה שהסבה את תשומת לבי לכך היא חברתי עדנה שבתאי. כאשר סיימתי לכתוב גרסה ראשונה של הרומן האוטוביוגרפי שלי, 'רק אתה,' הציעה לי לנסוע למקום אחר, שאינו ביתי, כדי לשכתב אותו בו. נסעתי אז לדירה במעלות, בפרויקט 'הילאי', שנתן דירה לאמנים לשבוע-שבועיים בעבור פעילות חברתית במעלות. שם נולד הספר הזה, ושם גם בצבץ הספר הבא אחריו בכתיבה, שהקדים אותו ביציאתו לאור, 'שדלץ', שבישר את תחילת כתיבתי היהודית.

     כיום, אני כותב גרסה ראשונה בעמידה, ליד הדוכן שמכונת הכתיבה שלי עומדת עליו, ואז משכתב אותה בחצר. אני מקליד את הגרסה המשוכתבת למחשב שעל שולחן הכתיבה שלי, מוציא תדפיס, ואז יוצא לשכתב אותו בחצר. את השכתוב השני, שהוא פיתוח הספר, אני בכלל עושה בכתב יד על גבי דפים לבנים, בחצר, ואז חוזר הביתה ומקליד הכול למחשב.

     השינוי התדיר של מקום העבודה שלי או אווירתו לקראת כול גרסה עובד בהרבה רמות. הוא מאפשר לי להתבונן בספר מזווית חדשה, תרתי משמע, תוכנית ונפשית ופיסית גם יחד, ולראות דברים שלא ראיתי בו כשישבתי עליו במדיה אחרת, במקום אחר.

     למעשה, לכל עבודה שלי – ספר שאני עורך או מוציא לאור, גיליון התנגדות, מאמר על ספר שירה – יש זירת התרחשות אחרת. בצד הטריק הישן שלי, חלוקה של היום לרצועות זמן בנות שעה, כשבכל רצועה אני עושה משהו אחר – כותב, מנקה, מבשל, אופה, מכבס, וכך הלאה – זה משמר את המרץ שלי, את כוחותיי ואת  חיותי.

     בצד כל אלה, אני לומד כעת את ערכה של הפוגה. איך להשקיט את העשייה שלי, להרשות לעצמי לא לעשות דבר. להיות. לא לפעול. זה מאד לא פשוט בעבורי. בבית שלנו לימדו אותנו לשרוד, פחות לימדו אותנו לחיות, ואחד מעקרונות החיים הוא גם לנוח, ליטול הפוגה מן העשייה, להיות, לא לעשות דבר.

     כול חיי חייתי כמו פורפרה. עכשיו, בגיל שישים וחמש, אני מעכל לאט לאט את גילי, את מצבי הגופני, את האיזון הנפשי שהגעתי אליו, ומבין שמותר לי כבר לנוח. שאני לא מוכרח לעשות כול הזמן.

     ערב כמו היום, שבו לא הצטרכתי לבשל ארוחה מלאה, לנקות לפניה ואחריה ורק אז לנוח, הוא שיעור קטן בהפוגה.

     שתהיה לכולנו שבת שלום.

בתמונה – מיכאל ודניאל על המחצלת, בארוחת הרחוב.

הפוסט החלפת מקום – טריקים של סופרים. הופיע לראשונה ב-אילן שיינפלד. אבא קומתיים..

     למיכאל בני יש דרכים מעניינות לאתגר אותי ולהוציא ממני את היצירתיות שבי. כשקמתי הבוקר, בוקרו של יום הכיפורים, בשעה חמש לפנות בוקר כדרכי, מצאתי בווטסאפּ שלי הודעה ממנו, אותה כתב בשלוש וחמש לפנות בוקר: "אבא, אם אתה רואה את זה בבוקר, אתה יכול להכין לי שוב את קציצות הממולאים המטוגנות, שיהיו לי כשאקום?"

     הוא הלך לישון בשעה כה מאוחרת, מפני שהטיול שהשתתף בו לפני יומיים מטעם בית הספר, 'הישרדותפן', שהיה כרוך בשינה באוהלים ובבישול עצמאי, בהר מירון, שיבש לו לחלוטין את סִדרֵי השינה.

     כשקראתי את ההודעה נזכרתי איך אמרתי לו, בשבוע שעבר, כשביקש אז קציצות ממולאות, שתמיד יגיד לי זאת מבעוד מועד, כדי שאוודא שיש בידיי המצרכים לכך. בפעם הקודמת היו לי, לרווחתי, פתיתי סויה לעיבוד וקופסת פטריות, והכנתי לו קובּה תפוחי אדמה ממולאת במילוי פתיתי סויה, בצל מטוגן ופטריות, שטיגנתי יחד והוספתי להם רוטב סויה ותבלינים. אבל היום, בוקרו של יום הכיפורים, אני יודע בוודאות שאין לי בבית פתיתי סויה ופטריות. מה אעשה, אם כן? איך אמלא אחר מבוקשו?

     נכנסתי לרשת וחיפשתי מתכון לקובה צמחונית. מצאתי מתכון לקובה תפוחי אדמה ממולאת במנגולד. אבל אין לי מנגולד כעת.

     השעה כבר הייתה שבע בבוקר. האם לנצל את שעת הבוקר המוקדמת של יום כיפור ולמהר במכונית לכפר, כדי לקנות בו מצרכים למילוי? לא, לא אחלל את החג ולא אעשה זאת, אמרתי לעצמי. אולי ארכב לשם על אופניו של דניאל, שרק אתמול תיקנתי אותם כדי שיהיה לו במה לרכוב בחג? לא. זה שיגעון. יהיה לי קל לרכוב בירידה מתובל אל דיר אל אסד, אבל לחזור ממנו אחרי כן, בעלייה התלולה הזאת, זה יהיה לי קשה אם לא בלתי אפשרי בכלל.

     ניגשתי למטבח ומצאתי בו חציל שעמד בו יותר מדי זמן וכבר כמעט וכמש, תפוחי אדמה, ובמקרר סלרי גבעולים ושומר. ואז נזכרתי במאכל החצילים בטעם כבד שאמי ז"ל הייתה מכינה לנו מדי פעם. החלטתי להכין למיכאל קובה תפוחי אדמה ממולאת בחציל בטעם כבד. אבל מכיוון שאני יודע שאינו אוהב חצילים, כמו שאינו אוהב פטריות, היה ברור לי שעלי להרכיב את טעמם ולהסוות אותו היטב.

     פרסתי את החציל והמלחתי אותו. בזמן שהגיר את נוזליו בישלתי תפוחי אדמה בשביל הכיסוי, הרתחתי חמש ביצים בסיר מים, כול הביצים שהיו לי בבית, כי דניאל אוכל מדי בוקר שבת וחג ארבע ביצים קשות, אבל רק את החלבון שלהן, וטיגנתי בצל. לבצל הוספתי שלושה-ארבעה גבעולי שומר קצוצים, שלושה-ארבעה חצאים של גבעולי סלרי קצוצים ואז נחה עלי הרוח והוספתי להם גם הרבה אגוזי מלך. את החציל קילפתי, חתכתי לקוביות קטנות והוספתי על כל אלה, ואחרי שטיגנתי הכול היטב הכנסתי לזה גם המון כוסברה טרייה קצוצה, רוטב סויה ואת ששת התבלינים הקבועים אצלי בכל תבשיל – פלפל ומלח כמובן, ועמם גם כורכום, קארי, פפריקה מתוקה וכמון. אל תשאלו אותי על כמויות. הכול לפי העין ואחרי כן בתיקוני טעם. טחנתי הכול בבלנדר, הוצאתי את זה מתוכו וטעמתי. זה יצא נהדר.

     הוצאתי את תפוחי האדמה הרכים מן הסיר והכנסתי לבלנדר. הוספתי להם כוסברה טרייה וכורכום ופפריקה, פלפל ומלח. ואז פתאום קלטתי שאין לי ביצה כדי להחזיק את זה יחד. הרי גמרתי את כול הביצים שהיו לי בבית. מה אעשה? או-אז נזכרתי במתכוני חביתה צמחונית העשויה מקמח חומוס, תבלינים ומים. אז הוצאתי מן המקרר שקית קמח חומוס ושמתי ממנו 4-5 כפות נדיבות במערבל, וערבבתי הכול יחד. אחרי כן טעמתי את התערובת. היא יצאה מעולה.

     חיממתי שמן במחבת גדולה, ובינתיים הכנתי שבע קובּות, מְשטח בכפי בכול פעם כמות יפה של תערובת תפוחי אדמה וקמח חומוס, עושה בה גומה ובתוכה שׂם מן המילוי שהכנתי. השמן בינתיים רתח, ואז הנחתי בתוכו בזהירות את הקובּות, שתיטגנה.

     הבטתי מסביבי. נותר לי עוד המון מילוי. ולכן, כדרכי, מבלי לחשוב פעמיים, הוצאתי מן המקרר קישוא, גמבה ועגבנייה גדולה והוספתי עליהם בצל. פתחתי בכולם חורֵי מילוי. בתוכנוֹ של הבצל השתמשתי כבסיס לרוטב עגבניות, שהכנסתי לתוכו את מילוי הקישוא והעגבנייה, קצוץ בסכין. הוספתי לזה כוסברה טרייה ואת ששת התבלינים שמניתי לעיל, ואז מילאתי את הירקות והכנסתי אותם לרוטב המבעבע.

     אבל עוד נותר לי המון מילוי צמחוני טעים. ואז התחלתי להשתגע. הוצאתי מן המקרר סלק, פתחתי בו חלל מילוי, את תוכנו קצצתי לסיר ומילאתי והוספתי אותו פנימה. ואז חיפשתי שזיפים מיובשים, לא מצאתי, אבל היו לי משמשים ותאנים מיובשות. אז מילאתי כמה משמשים ותאנה אחת והוספתי גם אותם לסיר. כיוון שנותר עוד מילוי, גם קלפתי בזהירות את העלים העליונים והרכים כבר של כרוב ירוק שהיה לי במקרר, מילאתי גם אותם והוספתי פנימה.

     את שארית המילוי כבר אכלתי על פרוסת לחם בארוחת הבוקר.

     כשמיכאל קם הקובּות כבר היו מוכנות. הסרתי שלוש מהן מן הנייר הסופג שנחו עליו,  הִמלחתי אותן כמו שהוא אוהב והגשתי לו אותן.

     הוא נגס בהן.

     "אבא, זה יותר טעים אפילו מן הפעם הקודמת!" אמר.

     שמחתי מאד. ואז גיליתי לו משהו, שלא גיליתי עד כה לאיש.

     השבוע יצר איתי קשר בחור מתוכנית הבישול של כאן 11, "בואו לאכול איתי," ושאל אם אהיה מעוניין להופיע בתוכניתם. השבתי לו שלא, מבלי לפרט מדוע. עשיתי זאת מבלי לצפות בתוכנית.

     "חבל," אמר מיכאל, "ראיתי את העונה הקודמת. זו תוכנית טובה."

     "יכול להיות," השבתי לו, "אבל לא בא לי לארח פה אנשים, שיעבירו ביקורת על הבישול שלי. אני הרי מבשל רק מתוך אהבה."

     בבית ילדותי הורגלנו, שאוכל הוא שפת האהבה. מדי יום הולדת למישהו מאתנו אימא הייתה מבשלת את המאכל האהוב עליו. מאז, בכל פעם שהתאהבתי ופתחתי במאמצי קינון, תמיד בישלתי לבני זוגי ביצירתיות ובעונג. ומאז נולדו לי בניי, אני עושה זאת באהבה בשבילם.

     ובכול זאת, אצפה בימים הקרובים בתוכנית הזאת. מי יודע, אולי בכול זאת אסכים להופיע בה, ובלבד שאבשל בה מתוך יצירתיות, תשוקה והתכוונות לאהבה.

     אולי דווקא זה יביא לי אהוב בעקבותיה. לך תדע.

     אל תשאלו אותי על המתכונים. הרי הם מפורטים לעיל, בלי כמויות, כי כך בדיוק אני מבשל. העיקר שהמלחמה תיגמר בעסקת חטופים, החטופים והחטופה והחיילים יחזרו הביתה, ויהיו לכולנו מועדים לשמחה.    

הפוסט בישול מתוך אהבה (פוסט למוצאי יום כיפור) הופיע לראשונה ב-אילן שיינפלד. אבא קומתיים..

     אתמול והיום לימדתי שוב את ילדי שכבת ו' של בית הספר, שבניי חלק ממנה. בוקר האתמול התחיל קצת קשה בבית. מיכאל, שכבר נמצא בהחלט בגיל ההתבגרות, היה עצבני בבוקר, וזה השפיע עלי. לכן, בדרך לבית ספר ההורים שלנו הרגשתי שאני חייב להתקרקע, ומתוך כך החלטתי לפתוח את הבוקר עם הילדים בתרגיל חיבור להווה.

     כשהגענו לשם, ביקשתי מכולם להוציא מחברות וכלי כתיבה ולהתפזר בחצר המועדון. לשבת כול אחד ואחת עם עצמו/ה, ולכתוב מה הוא רואה, שומע, טועם, מריח וממשש. כך עשו, ואז ביקשתי מהם לאכול ארוחת בוקר ולכתוב פסקה המשלבת את מרב החושים.

     אחרי ארוחת הבוקר המשכתי איתם בעבודה על תקווה. חילקתי להם שאלוני 'אילו הייתי', וביקשתי מכל אחד ואחת מהם למלא אותם: אילו הייתי קוסם/קורא מחשבות/אבא שלי/אימא שלי/עץ/בעל חיים/עצם גאוגרפי וכדומה. אחרי כן דיברנו שוב על תקווה ומשאלות לב. הסברתי להם, שתקוות ומשאלות אינן דבר שאנו רק משליכים אל העתיד, ומקווים שיום אחד נזכה בהם. שעלינו לזמנם אלינו, הן בהתמקדות והן במעשה.

     את ההתמקדות ואת זימון המשאלות הדגמתי להם בכתיבת אישורים. Affirmations. כתבתי על הלוח שלוש דוגמאות – "אני מקבל הרבה כסף, מיד עכשיו, היום, לעולם ועד וללא שום מאמץ מצידי"; "אני מלא אהבה מיד עכשיו, היום, לעולם ועד וללא שום מאמץ מצידי"; ו"אני כותב את הספר הבא שלי מיד עכשיו, היום, לעולם ועד וללא שום מאמץ מצידי."

     ביקשתי מכול אחד ואחת מהם לבחור משאלה אחת או יותר מרשימת המשאלות שלהם, ואז לכתוב אותן בנוסח הזה. בלשון הווה, כאילו הן כבר בידיהם. הסברתי להם, שאנו מחונכים שכול דבר בעולם עולה לנו במאמץ, שאין זה תמיד כך, ובעיקר, שאמונה זו עלולה לגרום לנו לחשוש מפני תחילת דרך או תהליך שעלינו לעבור כדי להשיג את משאת הנפש שלנו. למשל, אני מלמד את תלמידיי ותלמידותיי בכתיבה, לעולם לא לשבת אל השולחן במחשבה שהם מתיישבים לכתוב ספר. עליהם להתיישב לידו במחשבה שבאו לכתוב רק סצנה אחת/פרק אחת/על דמות מסוימת. "אם ניצב בפניכם הר, ואתם מביטים אל פסגתו ואומרים לעצמכם שהטיפוס עליו יהיה קשה, זה ירפה את ידיכם. אבל אם תטפסו עליו בכול יום קצת, לבסוף תגיעו אל פסגתו," אמרתי להם. "וזה בדיוק הסוד של המשפט 'ללא שום מאמץ מצידי.' הוא אינו אומר שאנחנו יכולים לשבת ולהמתין שמשאלת הלב שלנו תבוא אלינו. בהחלט עלינו לעבוד להגשמתה. אבל לא מתוך מחשבה על קושי או על מאמץ.

     ואז ביקשתי מכול אחד ואחת מהם לבחור משאלה אחת שלהם ולכתוב במחברת מה עליהם לעשות ואיך יפעלו להשגתה. זה היה להם קצת קשה, אז עשינו סבב, בו הילדים סיפרו מה משאלת ליבם ואז הצעתי להם תוכנית פעולה. אחת הבנות אמרה שהיא מאוד רוצה כלב. ביקשתי ממנה שתהיה ספציפית, כי חשוב שמשאלת הלב שלנו תהיה מאוד בהירה לנו. האם היא רוצה כלב זאב, או כלב אחר, או פודל. היא ענתה שהיא רוצה פודל לבן.

     אוקיי, אמרתי לה, את יודעת שישנן עמותות המחזיקות בעלי חיים לאימוץ? יש כעת מקומות מיוחדים שאספו כלבים בלי בעלים מאזור הדרום, ואפשר לבוא לאמץ בהם כלב מסוג כלשהוא. חוץ מזה, יש מכלאת כלבים כזו אפילו בקיבוץ יסעור השכן.

     וכך עברנו מילד לילד וניסינו לדייק את משאלתו. מי שרוצה הרבה כסף, שיגיד כמה בדיוק, ומה הוא מתכוון לעשות בו, וכך הלאה.

     כשסיימנו את זה, דיברתי איתם קצת על התחברות להווה. אמרתי להם, שבתקופה הזאת, תקופת מלחמה, לכול אחד מאתנו יש רגעים של קושי, של פחד, של אי ודאות. ברגעים כאלה כדאי לצאת החוצה, לבד, ולחוות את המקום בכול החושים. "ואפשר גם לחבק עץ," אמרתי להם. "עץ הוא דבר חי, ואפשר לבקש ממנו שייתן לכם את כוחות הצמיחה שלו וייקח מכם את הפחד או את החשש והדאגה."

     "זו עסקה בשוק השחור", אמר ילד אחד.

     לא הבנתי למה הוא מתכוון.

     "העצים מחליפים סוכר עם השיחים והעשבים מסביבם," הסביר.

     חייכתי אליו.

     "אתה צודק. לא מזמן קראתי ספר ושמו 'החיים הסודיים של העצים.' כתב אותו יערן, אדם המטפל ביערות, שגילה כי העצים מקיימים תקשורת דרך השורשים שלהם עם עצים אחרים, שיחים ואפילו פטריות באזורם. למשל, כשעץ מתייבש או נשרף או נמצא במצוקה הוא מאותת על כך לעצים בסביבתו, והם מגיבים בהתאם," סיפרתי להם.

     ואז ביקשתי מכול ילד לקרוא משהו מן התיאור החושי שכתב. וכאשר דניאל בני קרא את תיאורו, וגם את משאלות לבו, נפעמתי וטולטלתי כול כך מרוב התרגשות, בשל רמת הכתיבה, תפיסתו העשירה, המלאה והמדוקדקת של סביבתו, החשיפות הרגשית וישרות הלב שלו בכתיבת משאלות לבו, עד שלא יכולתי לעמוד בכך.

     נסעתי הביתה, וכול הדרך שאלתי את עצמי איך אוכל לפרוק את עוצמת האושר הזה שפיכה בי. האם לחפש שכנה להתחבק איתה, או עץ, או להתקשר למטפלת שלי כדי לחלוק איתה את עוצמת האושר ההורי הזה.

     לבסוף חזרתי הביתה, כתבתי את זה, ואז נכנסתי, מותש מעוצמת הרגשות שעלו בי, למיטה, ועשיתי מדיטציה של עשרים דקות. היא החזירה לי חיים.

     הבוקר התחלתי איתם בחצר, בתרגילי דרמה יוצרת, שנטלתי היישר ממערך פעולה שמצאתי משנת 1976 בערך. בתחילה מעגל תנועות, אחרי כן חיקוי קבוצתי של טיפוסי בני אדם (הומלסים, בני אדם בלי רגל), ואז העברת תנועה בקבוצה, תרגיל מראה בזוגות (חיקוי העוויות פנים) ולבסוף בניית 'מכונה' קבוצתית בתנועה. השיא היה תרגילי אימפרוביזציה. אחד נכנס, ואז השני ואז עוד אחד.

     בשיעור עצמו התכוונתי ללמד אותם חומר שהמחנכת שלחה לי. שכפלתי ממנו עשרות עותקים, ובאתי ללמדם, ואז גיליתי שכולם כבר מכירים את החומר הזה. לרגע קפאתי במקומי. מה אעשה איתם כעת, שני שיעורים רצופים, מבלי שהכנתי לכך דבר. ומיד התעשתתי. ביקשתי מהם להוציא מחברות וכלי כתיבה, ועשיתי להם שיעור על זיכרונות, השיעור הראשון שאני עושה בכול סדנת כתיבה שלי. לכתוב רשימת הזיכרונות הראשונים שאני זוכר/ת מאז לידתי, ואז רשימות אוספי ילדות, משחקי ילדות, מאכלים אהובים בבית אימא-אבא ובחוץ, בעלי חיים מחמד ומשק וכדומה. אחרי הרשימות ביקשתי שכול אחד ואחת מהם יבחרו פריט אחד מהן ויכתבו עליו פסקה.

     מזל שהבאתי אתי בוקסה ומיקרופון. היה קשה להחזיק אותם כל הזמן הזה, והקול שלי כבר מזמן הלך לאיבוד. אז בשעה שאחרי כן פשוט לקחנו אותם למגרש הספורט. הבנים שיחקו כדורגל, הבנות רקדו לקול מוסיקה שמיכאל בני השמיע להם ברמקול הנייד שלו מן הסמרטפון, ואני חזרתי הביתה, ונכנסתי שוב למדיטציה כדי להחזיר לעצמי קצת חיים.

     וכשקמתי ממנה ביקשתי מן ההורים האחרים שיחליפו אותי מחר ומחרתיים בהוראה, כי הבנתי שאחרי שלושה ימי הוראה רצופים אזלו כוחותיי. כתבתי על כך למחנכת שלהם. אמרתי לה שאין לי מושג איך היא עומדת בזה. היא ענתה לי פשוט "אני אוהבת את זה." זה ניכר מאוד ביחסה לילדים ובעבודתה עמם. המחנכת שלנו היא זכייה גדולה לכולנו.

     ואני שמח לבשר, כי בינתיים בית הספר, פיקוד העורף והמועצה הגיעו לסיכום, שהחל מהשבוע הבא כיתות א' של בית הספר תעבורנה ללמוד בלבון, וכך הכיתות שהיו מחוסרות מיגון תשובנה לבית הספר לשגרת לימודים.

     אמנם, בית הספר ההורים שפתחנו היה מיוחד וקסום. הילדים למדו בו בתוך כמה ימים כתיבה יוצרת, דרמה יוצרת, טאי צ'י, מחשבה בוראת מציאות וגם ספורט ואנגלית וחשבון. אבל אין ספק שמקומם בבית הספר, ואני שמח שישובו אליו בשבוע הבא ואני אוכל לשוב לעבודתי.

     שנעבור את הימים הבאים בשלום, עם כמה שפחות כאב ועם השבת החטופים. אמן.

הפוסט להיות בהווה, לחבק עץ. הופיע לראשונה ב-אילן שיינפלד. אבא קומתיים..

     הבוקר הזה, למחרת הסדר, התחיל אצלנו בקימה מאוחרת, אמון ארובי, ארוחת בוקר ויציאה לניכוש עשבים ראשון בגינה. האביב הוא הזמן הכי מתאים לניקוי הגינה מעשבי הבר שצמחו בה כל החורף, והכנתה לשתילה ולזריעה של ירקות.

     הבוקר ניכשתי עשב בחצר האחורית, במקום שהיה בו דשא וכעת הטרמפולינה ניצבת עליו, ובחציו האחר ערוגת כרוב, קולרבי וחסה ששתלתי באמצע החורף. עבדתי כשעה, רוב הזמן על ברכיי, ונהניתי מכל רגע. אני אוהב את עבודת האדמה.

     כשסיימתי, הבנים ביקשו לנסוע ל'מיי ביבי' בירכא. הם רצו לצאת לשחק שם, וגם לרכוש במקום תחתית חדשה לטרמפולינה, במקום זו שנקרעה בסוף הקיץ שעבר, והשביתה את משחקם עליה כליל.

     כשהגענו ל'מיי ביבי' גילינו שיש כעת מבצע הוזלות על כול סוגי הטרמפולינות. אבל חיכינו עם זה עד לסיום הבילוי. הילדים קיבלו ממני כסף מוטעם ב-101 ₪ לכ"א, וגם כסף קטן לקנות בו צמר גפן סוכר, ואני הלכתי לקרוא בשקט, ליד שולחנות בית הקפה על הגשר, בין שני הבניינים של מרכז המשחק והקניות הגדול הזה, שאני מכנה 'הלונה פארק הדרוזי הראשון בעולם.'

     כשסיימנו, ניגשנו למחלקת הטרמפולינות. התברר לנו שהם אינם מחזיקים יריעות חלופיות לטרמפולינה, ואני כבר יודע שקשה להשיגן. לכן החלטתי לרכוש לילדים טרמפולינת ענק לכבוד הקיץ, כמתנה ליום הולדתם האחד-עשר, שיחול עוד חמשה ימים. קניתי כזו בתשלומים, והזמנתי גם הובלה והרכבה. מחר בבוקר כבר תעמוד פה טרמפולינת ענק חדשה, עליה יוכלו להשתובב עם חבריהם כל הקיץ.

     ביציאה מ'מיי ביבי', בדרך העולה לכיוון תובל, עומד מזנון מיוחד. מוכרים בו פיתה דרוזית עם לבנה וזעתר, שהילדים אוהבים. כשעצרנו שם להזמין להם פיתה לכל ילד, גיליתי שבעל הבית מכין גם פול, תורמוס ותירס חם. אז התפנקתי בגביע פול ותורמוס חמים, מתובלים היטב בלימון, מלח, מלח לימון, כמון ופפריקה חריפה ומלח. זה היה תענוג גדול.

      נסענו הביתה. רק כשהגענו אליו התברר לנו שיצאנו מבילוי וחזרנו אל מלחמה. שהיו נפילות טילים בצפון, שהבומים של יירוטי 'כיפת ברזל' נשמעו גם אצלנו, וכי כל המקלטים בתובל נפתחו.

     אף על פי שהייתי מוכן לכך, הן משום תחושותיי והן משום שאני עוקב אחרי נבואותיה של ריקי קיטרו חברתי, זה הפתיע אותי. הרי כשזה ממש קורה, זה תמיד מפתיע. מיד אמרתי לילדים, שבכל מקרה של אזעקה ירוצו מיד אל תוך הממ"ד, שם הוא חדר השינה שלי, ואין זה משנה אם אני ישן באותה עת אם לאו. הם הנהנו, ויצאו לחצר לפרק בעצמם את הטרמפולינה הישנה. אני נכנסתי לשנת צהרים.

     כשקמתי, הבנים לא היו בבית. אבל פתק מודפס, מקסים, הגם שיש בו שגיאות כתיב, חיכה לי על השיש בחדר האמבטיה, המקום שהילדים יודעים שוודאי שאראה אותו, מפני שאני מתקלח תמיד בקומי. הנה הוא בפניכם.

     מה שריגש אותי היה רגש האחריות של הבנים, שיצאו מהבית וידעו שאם לא אמצא אותם בו בקומי, אדאג להם מאד. אבל אז, כשהכנתי לי מי לימון ואמריקנו, והתיישבתי אל שולחן הכתיבה, כדי להתעורר ולעבוד, נחמץ בי לבי. הבנתי לפתע, שמאז ראשית חייהם, הילדים שלי חוו כבר כמה וכמה פעמים זמני מתיחות, ומטחי טילים.

     בנובמבר 2012 פרץ מבצע 'עמוד ענן.' היו בו הפגזות על תל אביב. אני זוכר היטב היכן תפסו אותי. בדרך חזרה מארוחה משפחתית בבית ילדותנו, ברמת השרון. הייתי אז על כביש חמש, ליד הבסיס של הפנימיה הצבאית. עצרתי את הרכב מתחת לגשר, זינקתי מתוכו, שלפתי את הילדים כול ילד מכיסא התינוק שלו, ורצתי איתם בזרועותיי אל מתחת לגשר, שם נשכבתי איתם על האספלט מתחת לגשר הבטון הענק.

     בפעם השנייה זה תפס אותנו בדיוק בפנייה מרחוב לה-גארדייה לתוך איילון. גם אז עצרתי את הרכב, שלפתי את הילדים מכיסאותיהם, עברתי בחופזה גדר נמוכה שעומדת שם, ורצתי להתחבא אתם בחדר המדרגות של הבניין המשותף הסמוך.

     הבנים שלי נולדו לתוך מציאות שבה מדי כמה שנים ממטירים עלינו מטחי טילים, מצפון ומדרום. זה חלק מחייהם. לכן, כבר מגיל צעיר מאד הם מתורגלים, כמו כול התלמידים במערכת הגנים ואז במערכת החינוך, בהתנהגות בשעת חירום. רק השנה תרגלו את זה אתם כבר לפחות פעמיים, בבית הספר. לא פלא שהותירו לי פתק כזה אחריהם, כשיצאו למשחקם.

     כואב להבין זאת. כואב לא פחות לדעת, שממשלת ישראל אחראית להסלמה הזאת, לא פחות מאשר החמאס. שאופן הפעולה שלה בהר-הבית, באמצע הרמדאן, התכיפות של תקיפותיה בלבנון ובסוריה ערב החג, והמשך קידומה של החקיקה האנטי-דמוקרטית והפרסונלית חרף הפילוג החריף שהיא יוצרת בעם, ודרדור מעמדה הבטחוני והבינלאומי של ישראל בעקבותיה, הם הדלק שהצית את חבית השרפה כאן.

     העומד בראש ממשלת החורבן הזאת, בנימין נתניהו, ניסה לחולל פה הפיכה משטרית כדי להימנע ממשפט. משראה כי המחאה החריפה, ההתנגדות הגורפת למהלכיו, מחלישה אותו ציבורית, לא שעה לאזהרות גופי הביטחון ואישי ביטחון בעבר ובהווה, הותיר על כיסאו של 'השר לביטחון לאומי' את הטרוריסט המורשע, איתמר בן גביר, ובמשרד הביטחון את שר הביטחון הלא-מפוטר, המתנדנד, בצד הטרוריסט בצלאל סמוטריץ', וכך הדהיר את ישראל אל תוך אסונה.

     ראש הממשלה וחבר שריו קשרו קשר על ישראל הדמוקרטית. כעת היא מתפרקת ומותקפת נגד עיניהם, והם קוראים לאחדות השורות. זה לא ילך להם. ההתנגדות למשטרם תימשך. דווקא מפני שאין לנו ארץ אחרת, אין לנו אפשרות לוותר על ישראל דמוקרטית. בד-בבד עם זאת, ניאבק מול צרינו. אבל שעה ששרינו הם צרינו, עלינו להיאבק כלפי חוץ וכלפי פנים כאחת.

     כך נעשה, וגם ננצח. אין לנו ברירה אחרת.

     והילדים? הם ישנים הלילה במיטותיהם בקומה השנייה, ואני מקווה שאם, חס וחלילה, תהיה פה אזעקה, היא תעיר אותנו, ובמהירות נתכנס כולנו במיטתי עד לרגיעה.

     שיהיה לכולנו סוף שבוע רגוע. עד למוצאי שבת בקפלן ובכול נקודות ההפגנה.

הפוסט טילים – וטרמפולינות. הופיע לראשונה ב-אילן שיינפלד. אבא קומתיים..

     בזמן האחרון היו למיכאל ולי שיחות על מחשבה קדימה. יזמתי זאת כאשר הבחנתי בזה, שהוא עושה פעולות מסוימות מבלי לחשוב על השלכותיהן צעד אחד קדימה. זה מתחיל בדברים קטנים, במלאכות המטבח והבית, וממשיך בדברים חשובים יותר, כמו התזונה הלקויה שלו. לכן, קיימתי אתו שיחה בנוגע לחשיבה קדימה. הסברתי לו את ההיגיון מאחוריה בכך שזה חוסך כוח וזמן ומונע סיכונים.

     מיכאל, שמבקש להתקרב אלי, אולי גם לרַצות אותי, אמר לי מאז כמה וכמה פעמים השבוע, שחשב קדימה בנוגע לדברים שונים. שיבחתי אותו על כך. הערב, כאשר שבו ממגרש הכדורגל, גם סיפר באריכות על תקרית בין חבר אחד שלהם לחבר אחר, תיאר איך ביקש להפשיר בין הניצים וכשהאחד מיאן לקבל את התנצלות רעהו, אמר לחברו 'עזוב, עשית מה שיכולת, התנצלת הרבה פעמים. עכשיו זה החלק שלו.' או משהו כזה.

     הבגרות הרגשית שהוכיח בזה, יכולת ההתמודדות הבוגרת שלו עם סיטואציות חברתיות, הפעימו אותי מאד. וגם אמרתי לו זאת.

     אחרי כן אפינו עוגה, זה משהו שאנחנו מאד נהנים לעשות יחד, מיכאל ואני, וכשסיימנו, אחרי ארוחת הערב, הוא הפתיע אותי שוב.

     "אבא," אמר לי, "בזמן האחרון מתחשק לי לכתוב. לא לקרוא, לכתוב."

     "נהדר!" השבתי לו. "טוב מאוד שאתה מזהה בתוכך את הדחף הזה."

     "כן, אבל אין לי מה לכתוב," המשיך. "חשבתי לקחת מחברת ולנסות לכתוב."

     "מאד חשוב שזיהית את הרצון לכתוב," השבתי לו, "ועכשיו בכול פעם שזה מתעורר בך פשוט רוץ אל המחברת או אל המחשב, פתח אותם והתחל לכתוב, גם אם אין לך מה לכתוב. תתחיל ב'אין לי מה לכתוב' או ב'קר לי' או 'חם לי', לא משנה מה. הכתיבה תגיע בהמשך. זה בדיוק מה שאני מלמד את התלמידים שלי, וכך בדיוק גם אני כותב מדי יום."

     "העניין הזה של הכתיבה מתחיל למצוא חן בעיניי," אמר מיכאל.

     אינני יודע אם אחרי כן, כשעלה לחדרו, פתח את המחשב או את המחברת וכתב. מה שאני יודע הוא שאתמול גילה במחבוא המחברות שלי פנקס קטן, וביקש אותו לעצמו. נתתי לו אותו ברצון, והבוקר הראה לי שהפך אותו ליומן קטן, בו הוא כותב את סדר יומו, מה אכל, כדי לעקוב אחר תזונתו, בעקבות השיחה שעשיתי לו על צריכת הסוכר שלו, והימנעותו מאבות המזון, לבין התפתחות של סוכרת, ומה יש לו לעשות מחר. ממש כמו שאני עושה, בדפי הבוקר.

     אשמח מאד אם יכתוב, כמובן. הוא כבר בן עשר וחצי, ודאי לי שעולמו הפנימי רגיש ורוגש, הוא קשוב מאד לעצמו ולזולתו, רגיש מאד, והכתיבה עשויה לחולל בו פלאים. כרגע הוא מבטא את היצירתיות שלו באפייה. שלשום, אחרי שאפינו את העוגה הקודמת, מיכאל אמר לי, שהוא מקווה שאני אחיה עוד הרבה שנים, כדי שנוכל לפתוח יחד קונדיטוריה בשם 'האב ובניו'. זה הצחיק אותי מאד, הגם שזיהיתי מתחת את הביטוי של חרדת הנטישה שלו כילד על ידי אביו המבוגר.

      אחיו, דניאל, כבר גילה את פלא היצירתיות, ומבטא אותו בשלל דרכים – הוא רוקד בלהקות המחול של משגב, ועכשיו גם ביקש להתנסות בשיעורים המתקדמים יותר – מודרני וקלסי – בונה ויוצר בחומרים מגוונים, בחֵמר, בקרטון ובעץ, וגם בווידאו, בווטסאפ ובאינסטגרם ובטיקטוק, ושניהם גם מתייחסים לכלבה ולחתולים כחלק מן המבנה המשפחתי שלנו, כבני ובנות בית. מחבקים ומנשקים וישנים ומתכרבלים בהם. וזה באמת נפלא בעיניי.

     הימים האלה הם מהמאושרים בחיי. הגילוי של פלא היצירתיות עם ילדיי ובקרבם, ומתן האפשרות לכול אחד מהם לבטא את עצמו בדרכו, בעודם רואים אותי עוסק ביצירה כמעשה של יומיום, אם באפייה ובבישול ואם בכתיבה, בעבודה בגינה ובטיפול בבעלי החיים יחד אתם, זה עושה לי שמחה גדולה.

     דניאל אמר לי היום, אחרי שראה אילו כיכרות לחם יצאו מתחת ידיי, ואיזו ריבת קיווי, תפוחי עץ, חמוציות וצ'יה הכנתי הערב, שאני צריך ללכת למאסטר שף. אבל שעוד יש לי מה ללמוד, כי הלחם שלי רך מדי ולא מספיק קריספי לטעמו. צחקתי והשבתי לו, שאין לי עניין ללכת למאסטר שף. שאני נהנה מאד מאפייה ובישול בבית, למענם ולמען עצמי, ולא רוצה להעמיד את עצמי לתחרות, הן מפני שהמתחרים בתוכנית יודעים הרבה יותר ממני על בישול, והן מפני שאינני זקוק לזה כדי ליהנות מאפייה ובישול. אם כבר, זה רק יפגום בהנאתי מהם.

     אני מקווה שהחינוך שלי אותם ליצירתיות נטולת תחרותיות וביקורת ייטמע בהם וייטיב אתם. זאת, בצד כל הפעילות הפוליטית שלי במחאה, מזה שלוש שנים ויותר. כי בצד היצירתיות, שתמיד מבקשת לעצמה את מלוא המרחב, ישנה אצלי, והיא באה לידי ביטוי רב בחיינו כמשפחה, גם האחריות לחיים, לטיב החיים, לערכים בשמם ולמענם אנו חיים.

     הסופר חוזה אורטגה אי גסט כתב, בספרו "מרד ההמונים" (זמורה, ביתן, מודן, תשל"ה): "לחיות פירושו לעשות משהו מוגדר – להשיג יעד מסוים – ובמידה שאנו נמנעים מלעשות את המועד לנו אנו מרוקנים את חיינו," וגם – "חיי אנוש, מעצם טבעם, חייבים להיות מוקדשים לדבר מה, למשימה מפוארת או גם צנועה, ליעד מזהיר או גם פשוט ואפור." ובעיקר –

     "ההוויה היא אבודה כשהיא מוצאת את עצמה עזובה לנפשה. האנוכיות היא המבוך. לא קשה להבין זאת. פשוט: לחיות הרי זה להיות מכוון לקראת משהו, להתקדם לקראת מטרה. המטרה איננה חיי – היא משהו שחיי שואפים אליה והיא מצויה לפיכך מחוצה להם, מעל להם. אם אני מחליט ללכת לבדי אל תוך-תוכה של הווייתי, מעשה אנוכיות, לא אוכל להתקדם, לא אגיע לשום מקום. זהו המבוך, הדרך שאינה מובילה לכלום, המאבדת את עצמה על ידי היותה סובבת כל הזמן סביב עצמה."

     השילוב בין היצירתיות לבין האחריות, בין חיי פנים לבין חיי חוץ, זה שאני מנסה ללמד את עצמי, מזה זמן, את בניי, וגם את תלמידיי ותלמידותיי, בסדנאות הכתיבה שאני מעביר. נדמה לי שאולי זה איזון מסוים, שייטיב עם כולנו. לדעת מתי להיענות לקריאה העולה מן העולם הפנימי, להיכנס אליו ולהתעטף בו, לחפור ולגלות בו את אוצרותיו, ומתי להיענות לקריאת המציאות, לצאת אל החוץ, אל העולם, ולהיאבק על קיום הערכים ונורמות ההתנהגות, שבזכותם אפשרים לנו חיים בכלל, וחיים כאן בפרט. שהרי לולא העמידה על החיים ושמירתם גם המגע עם הפנימיות מופרע, מוטרד, ואז שום מעשה יצירה אינו אפשרי כלל.

     למתענייניםות, סדנת הכתיבה הבאה שלי תיפתח ביום שני ה-9.1.23, בשעה 20.00, בזום. זה הזמן האחרון ביותר להירשם אליה, בשיחה אתי כאן, בטלפון 0522-300098 או במייל ilan@isheinfeld.com.

הפוסט אבא, העניין הזה של כתיבה מתחיל למצוא חן בעיניי. או: על יצירתיות ואחריות. הופיע לראשונה ב-אילן שיינפלד. אבא קומתיים..

ההורות, החיים, הכתיבה ומה שביניהם (198).

     למען האמת כתבתי הערב פוסט פוליטי. עצרתי מכתיבתו כדי לצפות עם הבנים בתוכנית 'הכוכב הבא', והתכוונתי לסיימו ולהעלותו הנה עוד הלילה. אבל אז קרה אצלנו נס מופלא, וניסים כאלה דוחקים כול דבר אחר מפניהם, ובצדק.

     בעודנו יושבים לצפות בתוכנית אמר לי דניאל: "אבא, אתה יודע, יש לי כול הזמן הרבה רעיונות ליצירה. אז חשבתי לקחת מחברת ולכתוב אותם בתוכה."

     הבטתי בו נפעם, נדהם.

     "דניאל, אני כול כך שמח שזה בא מתוכך," אמרתי לו, "זה חשוב מאוד! וזה בדיוק מה שאני עושה. אתה יודע שיש לי קלסר רעיונות לכתיבה?" הוא הניד בראשו. "כל רעיון שיש לי אני מיד כותב ומתייק אותו בקלסר," סיפרתי לו, "כדי שלא אשכח אותו."

     הוא התכוון לדחות את התחלת הדבר ליום אחר. אך מכיוון שממילא הוא אינו מתעניין בתוכנית 'הכוכב הבא' כמו אחיו, דחקתי בו שייגש מיד ויביא מחברת, יכתוב עליה 'רעיונות יצירה' וישב ויכתוב את הרעיונות שעולים לו בראש.

     "דע דבר אחד. הרעיונות האלה הם אוצר זהב בשביל. הם המתנות שלך מאלוהים, והן מיועדות רק לך," הסברתי לו.

     "כן, אבל הרבה פעמים כשאני קורא לפני השינה פתאום באים לי רעיונות, או ממש לפני שאני נרדם, ואז אני כבר לא כותב אותם, כי אני צריך ללכת לישון."

     "אז תתאפק קצת עם השינה. קודם כול תכתוב את כול מה שעולה לך בראש לפני ההירדמות, כי זה הזמן שבו באים הרעיונות הכי מבריקים ליצירה!"

     בחיי שהייתי המום מן הילד הזה.

     ואז מיכאל שאל, אם יש לו רעיון לספר, האם כדאי שגם הוא יכתוב אותו במחברת.

     שוב זרקתי מבט נדהם, הפעם בו.

     "איזה ספר?"

     "ספר על פורטנייט. איך כדאי לשחק פורטנייט וכול מיני רעיונות שיש לי בנוגע לזה."

     "אז קח מיד מחברת, כתוב את הכותרת 'ספר פורטנייט,' ותתחיל בכתיבת רשימה של כול הרעיונות שיש לך בנוגע לזה, כול מה שאתה יכול ללמד אחרים בנוגע למשחק."

     מיכאל נטל לידיו דפדפת ועשה כפי שביקשתי, ואז שאל איך ממשיכים מכאן.

     "זה מאד פשוט," אמרתי לו, "עכשיו בכול פעם שמשעמם לך או יש לך זמן פנוי קח נושא אחד מן הרשימה וכתוב עליו עמוד שלם. ככה יהיה לך ספר."

     "אם זה כול כך פשוט, למה אצלך זה לוקח כול כך הרבה זמן?" שאל הילד.

     "קודם כול, כול אדם כותב במהירות אחרת, וכול ספר נכתב במשך זמן אחר, ואי אפשר להשוות בין אדם לאדם ובין ספר לספר," השבתי לו, "וחוץ מזה, הספר שאני עובד עליו עכשיו מספר על פרשה מאוד דרמטית, שהתפרשה על פני הרבה זמן והרבה מקומות ודמויות, ולכן אני זקוק להרבה מאד זמן כדי לכתוב אותו."

     "וחוץ מזה, זה עניין אישי. אני רגיל לתהליכים ארוכים. אבל יש אנשים שיכולים לכתוב ספר מהר מאד. הם מדמיינים אותו לגמרי לפני הכתיבה, ואז פשוט מתיישבים וכותבים את כולו בתוך זמן קצר."

     "אתה לא תיקח מאתנו כסף כמו מהתלמידים שלך, נכון?" וידא מיכאל.

     "השתגעת?" צחק דניאל, "אנחנו הבנים שלו. זכינו שיש לנו אבא סופר."

     "ולא רק סופר, גם עורך ומוציא לאור," חייכתי אל מיכאל. "אחרי שתסיים לכתוב את הספר אעזור לך בעריכה שלו ואוציא לך אותו לאור. וכך תהיה מומחה לפורטנייט."

     תוך כדי כך גם צפינו בתוכנית, ודניאל בא והראה לי את שלושת הרעיונות שהספיק לכתוב במחברת הרעיונות שלו. הוא לא רק כתב, אלא גם שרטט, שלושה דגמים ראשוניים של המצאות שהוא מתכוון לבנות. והאמינו לי, זה באמת הדהים אותי, יכולת החשיבה שלו בתחומי האנרגיה והתעופה. ויותר מזה לא אומר דבר, כי אסור לי לחשוף רעיונות של ילדיי בטרם הוציאו אותם מן הכוח אל הפועל.

     אבל מה שמותר לי, שזכותי ואף חובתי לעשות, הוא לעודד אותם בזה. ולכן גם סיפרתי להם, שכול הממציאים הגדולים בעולם עובדים בדיוק ככה, כותבים כול רעיון משוגע שעולה להם לראש, וכך צוברים מחברות על מחברות עם רעיונות, ואחרי כן מוציאים מתוכן בכל פעם רעיון אחד, ומנסים לפתח אותו.

     ושכך גם אני עובד, וזו הסיבה שהיום בערב התיישבתי להקליד מחברת שלמה של דפי בוקר, כי הבנתי ששם, גם שם, נמצא זהבי.

     וזהו זה.

     הבנתי היום, פעם נוספת, דבר חשוב. חינוך הוא עניין של דוגמה. ילדים שגדלים בבית של אבא כמוני, שכותב כול רעיון ושומר כול דבר שכתב, שחי חיי יצירה במלואם, מרב הסיכויים שגם הם יפתחו הרגלי יצירה וחיי יצירה. ואם כך יהיה, אהיה מאושר. אדע שעשיתי בעבורם באמת את המיטב שיכול הורה לעשות.

     לילה טוב.

נ.ב.

     מחר היום האחרון לקמפיין מימון ההמונים לספר-הילדים החדש שלי, "הַסִּפּוּר שֶׁל מִיכָאֵל וְשֶׁל דָּנִיֵּאל," וחסרים לי בו עוד 14,367 ₪ כדי להגיע למלוא עלות ההפקה של הספר היפה הזה. אם כול אחד ואחת מקוראי הפוסט הזה ייכנס לקישור הבא וירכוש עותק אחד או יותר מן הספר, גם אגיע ליעד. תודה רבה.

https://headstart.co.il/project/69085

הפוסט נס היצירה. הופיע לראשונה ב-אילן שיינפלד. אבא קומתיים..

     אחד הדברים שהכי הטרידו אותי בשנה החולפת היה, שבניי אינם קוראים ספרים. פשוט לא. וזה התמיה אותי מאד. הרי מיום שנולדו אספתי בעבורם ספרייה עשירה של ספרי ילדים, מכול התקופות והזמנים, מכול ז'אנר, מאנציקלופדיות וספרי לימוד ישנים, דרך ספרי הרפתקה ואגדה ועד סדרות חדשות. והרי הם עצמם גדלים בחיק אב כותב וקורא כול ימיו. איך זה, אם כן, שאינם קוראים?

     בבית הספר שבו הם לומדים, בית ספר 'הרכס', הנהיגה טל אלפייה, המחנכת שלהם בשנה שעברה וגם, ברוך השם, בשנה הקרובה, נוהג יפה. מדי שבוע היא מחלקת לילדים 'דף שבועי' לקריאה, ובתחתיתו מקום לשלוש חתימות. בתחילת השנה היו צריכים להחתים הורה על כך שקראו את הדף שלוש פעמים. לקראת סוף השנה כבר החתימו את חבריהם. תכני הדף השתנו במהלך השנה, אך תמיד היו מרתקים והקיפו שלל תופעות תרבותיות ואנושיות, ולא עברו היקף של עמוד אחד בלבד. את הטקסטים לקחה מכתבי עת שונים לילדים, ולי הייתה הזכות לעבור עליהם ולערכם ולנקדם ניקוד חלקי בהתנדבות, לפני שהגיעו לידי הילדים.

     אך  מלבד חובת הקריאה הזאת, שהבנים עשו אתי ועם סבא וגם בינם לבין עצמם, לא התמידו בקריאה עד כה. תחת זאת בילו את שנות ילדותם המוקדמות במשחקים עם חברים, או במשחקי מחשב. אחרי הכול, גיליתי את נפלאות הסמרטפון פחות או יותר סביב זמן הולדתם. כבר בגיל שנתיים החזיקו את הסמרטפון שלי ועשו בו ניסיונות צילום ראשונים. וככול שגדלו וראו אותי לא מרפה ממנו ומגולל בו את המסך אלפי פעמים מדי יום, קורא בו חדשות והודעות, צופה בו בטלוויזיה וכך הלאה, התרגלו לזה בעצמם. הם נהיו ילדי מסכים.

     אט אט המסכים הפכו למספרי הסיפורים שלהם. אני חדלתי עם פרוץ מגפת הקורונה, ואולי אף לפני כן, לקרוא להם סיפורים וספרים לפני השינה, כאשר העברתי את הסדנאות שלי מסדנאות פיסיות לסדנאות זום בערב. הערבים הפכו לזמן עבודה. הם התרגלו לטלוויזיה ולסמרטפון כמספרי סיפורים, בהם צפו בסדרות ותיקות וחדשות, טובות כשלעצמן, כמו 'בית העץ' וכעת גם 'למה זה טוב,' סדרה חדשה על רגשות, בטלוויזיה החינוכית, שהגעתי אליה דרך המלצה של נעה לימונה ב'הארץ', והיא נהדרת, אך גם 'קופה ראשית', ועוד.

     אתמול בבוקר הייתה לי שיחה עם מנהלת החינוך של המועצה האזורית משגב, נעה צוק, במחשבות על עידוד הקריאה בקרב תלמידי האזור. לקראת השיחה הכנתי מסמך כתוב ובו העליתי המון רעיונות לעידוד הקריאה, בגילאים שונים. ואז, רגע אחרי השיחה ניגש אלי דניאל, וסיפר לי שהתחיל לקרוא בספר. בכראמל.

     שמחתי והתרגשתי מאד. אמרתי לו שיש לנו טלפתיה, כי בדיוק כרגע סיימתי שיחה ארוכה בנושא עידוד הקריאה. הוא שמח, ואז הלכנו כול אחד לעיסוקו.

     אחר הצהריים התעוררתי עם תשוקת קריאה. אמרתי לעצמי, שזה לא עסק שכול החופש הגדול הזה אני מצליח לקרוא רק כשאני בים עם הילדים, ושאני חייב לקרוא גם כשהם בבית. ואז עלה בדעתי רעיון.

     "מיכאל, דניאל," קראתי להם, "תשמעו, אני מרגיש שאני ממש חייב לקרוא. אז יש לי רעיון. בואו נכריז על שעת קריאה,  וכול אחד מאתנו יבחר ספר, ונשב אחד ליד השני בחצר, ונקרא."

     "אבל אין לי מה לקרוא," קבל מיכאל.

     "אתה יכול לבחור מן הספרים החדשים שמתחת לשולחן בסלון," אמרתי לו. שמתי שם את כול ספרי כראמל ועוד סדרת ספרים מאוירת.

     "לא בא לי," אמר, "אולי תבוא אתי למעלה ותעזור לי לבחור?"

     "יש לי רעיון. אולי תתחיל כבר לקרוא את הארי פוטר?" הצעתי לו, "תעלה למעלה ותביא את הכרך הראשון בסדרה מן הספרייה. רק אל תפחד. מדובר בפנטזיה על קוסמים. זה לא מפחיד יותר מכול סרט שאתם רואים בקולנוע."

     מיכאל הביא מספריית הילדים את 'הארי פוטר ואבן החכמים', אני נטלתי לידיי את הכרך עב-הכרס על תולדות האסלאם, התיישבנו יחד ליד השולחן בחצר וקראנו. הוא חשש לשאול אותי דברים, כדי לא להפריע לי מקריאתי. אבל אני עודדתי אותו לכך והסברתי לו מדי פעם ביטויים ומושגים שלא הכיר.

     זה היה כיף גדול.

     אחרי ארוחת הערב נכנסתי לחדרי. התכוונתי לשבת לערוך ספר של מישהו. מיכאל נכנס אחריי ושאל אם בא לי לקרוא יחד. שהוא יישב יחד אתי על כורסת הקריאה בחדרי ויקרא לי בקול. אמנם, רציתי לעבוד, אך לא יכולתי לדחותו. הסכמתי לזה. התיישבנו יחד, אני מחבק אותו, הוא קורא בקול עמודים מן הפרק הראשון של הארי פוטר ואני מתקן אותו בזהירות.

     דניאל ישב בינתיים שעות בסלון עם סרטוני אינסטגרם. ידעתי שאסור לי לכפות עליו דבר. ואכן, אחרי שעלו להתקלח, ואני התיישבתי ליד המחשב, ירדו למטה כדי לומר לי לילה טוב, ואז דניאל סיפר לי, בחיוך רחב, שהתחיל לקרוא את ספר האגדות של חברנו, תום בייקין-אוחיון, 'אגדות אמיתיות', ושאל אותי אם אני יודע איך מסמר שינה את העולם (או משהו כזה. תום, סליחה, אני פשוט כבר לא זוכר).

     הלכנו לישון מאושרים. שלושתנו קראנו, ונהנינו מזה. ואני זכיתי בכך שהילדים אפילו אמרו לי, שצדקתי. שקריאה זה באמת כיף גדול.

     מכול זה הבנתי דבר אחד. שדוגמה אישית זו לא פראזה. שאני יכול להיות סופר וקורא עד מחרתיים. אם הילדים לא רואים את זה מתרחש בפועל, אם את שעות הקריאה שלי אני שומר לשעות מאוחרות בלילה, לעצמי, כשהם כבר ישנים, אין להם מודל לחיקוי.

     שילדים צריכים לראות את ההורה שלהם עושה משהו מבורך כמו קריאה, כדי לחקות אותו. כך בקריאה, וכך אפילו בחיזור, בהתאהבות, בבניית זוגיות. כן. הבנתי שגם את זה עלי להשיב אל חיי, לא רק לרווחתי, לאושרי, לפרנסת הלב שלי, אלא גם בעבורם.

     שיהיה לכםן יום טוב.

     נ.ב.

     אם דבריי על הורות מעניינים אתכםן, אם אתםן מנויים על מי שעוקבים אחרינו וקוראים את הפוסטים שלי על הורות מאז נולדו בניי, אשמח אם תצטרפו למעגל התמיכה בספר הילדים החדש שלי, "הַסִּפּוּר שֶׁל מִיכָאֵל וְשֶׁל דָּנִיֵּאל", כאן. https://headstart.co.il/project/69085. נותרו רק עוד 26 ימים עד לסיום קמפיין המימון לספר, נאספו בו 67% מסכום היעד הראשוני, אך אם לא אגיע ל-100% מן הסכום הזה ולמעלה ממנו, לא אוכל להפיק את ספר הילדים היפה והרבגוני והחשוב הזה, המספר לילדים בגיל הרך וגילאי ראשית קריאה את סיפור הפונדקאות ממנו נולדו לי בניי, ומלמדם לקבל את האחר והשונה. לכן, אודה לכם מאד אם תצטרפו למעגל התמיכה בספר, ולו בהזמנת עותק או שניים ממנו, בעבורכםן, בעבור משפחתכםן או בעבור מוסד חינוכי (גן או בית ספר) בסביבתכםן הקרובה. תודה רבה.

נ.ב.2

     אשמח אם תשתפו את הפוסט הזה בקרב חבריכם וחברותיכם, ברשתות החברתיות, בווטסאפ, במייל. תודה רבה.

הפוסט דוגמה אישית זו לא פְראזה. הופיע לראשונה ב-אילן שיינפלד. אבא קומתיים..

     "אני לא יודע אם אתם מבינים כמה אני מאושר שבאתם לחיים שלי," אמרתי היום למיכאל ודניאל, ברגע של התרגשות. זה היה אחר הצהריים. קמתי בידיעה, שעלי להכין די הרבה דברים לקראת אירוח המשפחה אצלנו מחר, לארוחת צהרים, לכבוד יום ההולדת העשירי של הבנים. אתמול הזמנתי מנקים שינקו את הבית, כי ידעתי שכוחי לא יעמוד לי גם בזה וגם בניקיונות הפסח, וערכתי קניות, היום בבוקר עשיתי השלמות וסידרתי וניקיתי את החצר. אחר הצהריים התכוונתי להכין לנו ארוחת ליל שישי, וגם לנקות חלונות, מגירות ומדפים במטבח.

     כשקמתי משנת צהרים, שאלתי את הבנים אם ירצו לעזור לי. דניאל התנדב לקצוץ אתי ירקות לסלט, ואני הצעתי למיכאל להבריק את דלת הזכוכית בין הסלון לבין החצר. חיש-קל הצטרף אליו אחיו, ושניהם הבריקו את כול החלונות בקומה התחתונה, פנים וחוץ, בעודי מנקה מגרות ומדפים במטבח.

     הבנים נולדו בשעה 12.12 ו-12.13 בתאריך ה-12.4.2012, בניתוח קיסרי בניו דלהי. יום הולדתם יחול ביום שלישי הקרוב. אך ביום זה הם יצאו, לראשונה בחייהם, לטיול של יומיים עם חבריהם וחברותיהם, במסגרת תנועת הנוער העובד והלומד, ליערות הכרמל. הם גם יישנו שם, בפעם הראשונה בחייהם בלעדיי ומחוץ לבית.

     מתנת יום ההולדת של סבא הייתה שני אוהלים, שני שקי שינה, שני מזרנים, שתי כריות מתנפחות, שני תרמילי גב ושני צ'ימידנים ושני ג'ריקנים של חמשה ליטר. רשימת הציוד המלאה לטיול, כפול שניים. מתנת יום ההולדת שלי לדניאל הייתה מוט פוגו, שכבר קיבל, ולמיכאל – 13.000 נקודות משחק (ויבקס) במשחק הפורטנייט שלו. מן הדודים יקבלו מחר טבלט שביקשו, ואני הזמנתי אותו בעבורם בחנות KSP ברמת השרון, כדי שסבא יוכל להביא אותו אלינו מחר בבוקר.

     כעת, בזמן שאני כותב לכםן, עוגת יום ההולדת שלהם כבר בתנור. תכף אצפה אותה בקרם שוקולד ולפנות בוקר אקשט אותה לכבודם. אחרי כן אסע לכפר כדי להביא את הסלטים שהזמנתי ולקנות בשר כדי לעשות על האש בחצר.

     "אבא, יהיה לנו שביל הפתעות גם השנה?" שאלו כל אחד בתורו.

     מדי שנה אני מפתיע אותם בשביל הפתעות, שקיות קשורות ותלויות לאורך הדרך מחדריהם למטה, ובהן מיני מתנות.

     "לא, אתם כבר גדולים לזה," אמרתי להם, "וחוץ מזה כול המתנות שקניתי לכם בשנה שעברה בשביל ההפתעות עוד סגורות."

     אבל הבוקר לא יכולתי לחשוב, שלא יהיה להם שביל הפתעות בבוקר יום הולדתם. וזו הסיבה להשלמת הקניות. נסעתי לכרמיאל כדי לקנות להם מיני ממתקים, שאותם אתלה בשקיות ביום שלישי מוקדם בבוקר, עם בלונים, בדרכם מחדרם לסלון – ולטיול התנועה.

     אם הייתם מספרים לי לפני עשור, שזה מה שאעשה באחת עשרה בלילה של יום שישי, אאפה עוגת יום הולדת, ואתכנן את יום הולדתם העשירי של בניי מחר, לא הייתי מעלה זאת על דעתי. ואם הייתם אומרים לי, שמהיום כבר אתחיל לחרוד מפני נסיעתם ליומיים מן הבית, לטיול תנועתי גדול, בתוך גל פיגועים מבעית, הייתי חושב שאתם הוזים.

     למעשה, אם הייתם מגלים לי שיהיו לי שני בנים בני עשר, יפים ומוצלחים ומקסימים כול כך, העומדים על סולם ועל השיש ומבריקים חלונות בגובה, בבית גדול, על חלקת אדמה, בישוב קהילתי קטן, בפסגת הר בגליל המערבי, הייתי מתייחס לזה כאל סרט מדע בדיוני.

     אבל אנחנו חיים כעת בתוך סרט המדע הבדיוני הזה, שבו אני, אילן, סופר הומו מנווה צדק, פתאום סופר גלילי עם שני בנים בני עשר, רגע לפני יום הולדתם העשירי.

     מיכאל ודניאל בני עשר. זה בלתי נתפס. רק הבוקר, כשחברתי מלאני, שנסעה אתי לקניות, הגישה לי מגבון לח לניגוב הידיים אחרי פינוי הזבל, נזכרתי בשחוק בתקופה שבה הייתי מסתובב עם תיק החתלה לשני פעוטות. כמה עברנו מאז. הרי זה פשוט מדהים.

     "אבא, למיכאל יש שפם!" צהל דניאל היום בצהריים, כשהתפרקדו יחד על כורסת הטלוויזיה בסלון. ואני ניגשתי מעליה, העברתי אצבע על שפתו העליונה של מיכאל וקבעתי בקול ידעני, שעוד לא, שעוד קצת. ודניאל התעקש שצומחות לו שם כבר שערות זהובות.

     יש לי שני בנים בתחילת גיל ההתבגרות.

     הבאתם לעולם היא הדבר הנכון והחשוב ביותר שעשיתי בחיי. הבנים הכניסו אל חיי לא רק אור טהור, אלא גם שיעורים רבים. למדתי הרבה על עצמי כאדם, התרחבתי, ואני לומד ומחכים מדי יום בזכותם. כיום, אני לומד איך לשחרר, לרווח, להבין שהילדות שלהם היא שלהם, ושלי היא שלי. שאסור לי להשליך עליהם את חוויות הילדות שלי ואת לקחיה. שעלי לתת להם להתמודד עם ילדותם בעצמם, וגם למצוא בתוך עצמם, בלעדיי, את הדרכים לחיות בה.

     זה לא קל להורה נרקיסיסט-במקצת ויחידני כמוני. וזה תהליך למידה חזק. רק השבוע מצאתי את עצמי עומד על סף בכי, למול דניאל, שהיה עצוב מאד, ואחרי כן שוב על סף בכי כאשר התעורר בשמחה גדולה, ביום המחרת. התנודות במצב הרוח שלו מטלטלות אותי באופן עמוק מאד, הנובע מתוך הזדהות, שעלי לרסנה. לרווחה.

     הם מלמדים אותי מדי יום. אבל הכי חשוב לי לומר ביום הזה הוא, שבאמת, עובדת היותם בעולמי משמחת אותי עד בלי די. כי הם שהשלימו אותי כאדם, ומלמדים אותי להיות אדם טוב וראוי יותר מדי יום.

     ולכן, כאשר עשרה ימים אחריהם, אחגוג אני את יום הולדתי השישים ושניים, אדע. לא רק הם נולדו ב-12.4.2012. במידה רבה, גם אני נולדתי בתאריך הזה, מחדש. כאדם וכאב.

     שבת שלום.

     נ.ב.

     לא שרפתי את העוגה. היא כבר במקרר. ותודה לניקי ב., שמתכוניה מלווים אותי כול שנות ההורות. https://nikib.co.il/cakes-dessert/103065/. את הסוכר אני מחליף ב'כמו סוכר', והשוקולד שבציפוי הוא שוקולד נטול סוכר. כך גם אני יכול ליהנות מעוגת יום ההולדת של בניי.

הפוסט 10. הופיע לראשונה ב-אילן שיינפלד. אבא קומתיים..

     היום, כמדי בוקר, התעוררתי בחמש. התקלחתי ויצאתי החוצה, לבוש במעיל, לכתוב דפי בוקר. בינתיים הבנים התעוררו, ובאו כול אחד בתורו לקבל נשיקת בוקר טוב ואת המשקה שלו. מיכאל את השוקו עם הקשית, דניאל את הקפה, קפה חרובים במים וחלב. הוא, אגב, בטוח שזה מעורר אותו.

     אחרי כן עליתי על ההליכון לחצי שעה ארובי, כמו בכול בוקר, ואז ירדתי ממנו כדי להכין להם כריכים לבית הספר. למיכאל אחד, לדניאל שלושה, כדי שיספיקו לו עד אחרי חוג המחול במשגב, אליו הוא נוסע בהסעה מבית הספר וחוזר בהסעה מהמרכז הקהילתי הביתה.

     מתחנת ההיסעים חציתי את הכביש לחדר הכושר היישובי. עשיתי אימון משקלות, חזה ויד קדמית, ואז שבתי הביתה לארוחת בוקר. אחריה כיבסתי ותליתי שלוש מכונות כביסה וטאטאתי את הבית מכול השערות שמשירים בו כעת הכלבה ושני החתולים.

     ואז התיישבתי לסיים את העימוד הראשוני לספר שיריו ופזמוניו של חבר אהוב, שעלי לסיימו כדי לקבל בעבורו הצעת מחיר ממפיקת הדפוס. ובדיוק כאשר התחלתי להכין את סדר השירים של ספרו צלצל הטלפון. על הקו היה צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים העברים. הוא צלצל להודיע לי כי זכיתי בפרס ברנר.

     מרוב הלם לא יכולתי לדבר. אפילו שכחתי לשאול אותו מי היו השופטים.ות. השיחה הסתיימה, ואני נותרתי על כיסאי, עם דופק מואץ. ואז צלצל מאיר עוזיאל, נציג אגודת הסופרים בפרס, בירך אותי על זכייתי, וביקש תמונות ליחסי ציבור ואימברגו תקשורתי עד שתצא הודעה לעיתונות מסודרת.

     צלצלתי לאבא. ואז לנועה, העורכת שלי. ואז לאילן צלר, סוכני האהוב, וביקשתי מכולם לשמור על שתיקה עד להודעה אחרת.

     לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אז עשיתי את מה שאני יודע לעשות במצבי מתח. המשכתי לעבוד. לגלול קדימה ואחורה את הספר שעבדתי עליו, מאתיים עמודים, ולסדר את סדר השירים שבו.

     ואז התקשרו מקול ישראל לתאם ראיון למחר בבוקר, בתוכניתו של גואל פינטו. ואז אחי טל שלח לי קיצור דרך לידיעה שהועלתה ב YNET, ומבול הברכות התחיל.

     בשתיים בצהריים מיכאל נכנס הביתה, כדי להשאיר את התיק לפני שהוא הולך למרכזון, אבל אז אמר שהוא עייף, וביקש להישאר בבית. הסכמתי לכך, הכנתי לו ארוחת צהרים קלה וסיפרתי לו על החדשות. אכלתי, והלכתי לישון. כדרכי, העברתי את מכשיר הטלפון למצב 'השתק,' כדי שלא יעירו אותי.

     העניין הוא ששכחתי אותו על מצב 'השתק' עד לשעת ערב מאוחרת. כך, אפוא, פספסתי את עשרות השיחות של א.נשים שהתקשרו לברך אותי, אבל לא את ריבוי הברכות המרגשות ברשתות החברתיות.

     ככול שנקפו השעות הרגשתי שלחץ הדם שלי עולה מרוב התרגשות, קפה וסיגריות. אז נצמדתי ליומיום. הכנתי למיכאל פסטה עם חורים ורוטב עגבניות (שן שום מרוסקת מטוגנת קלות במחבת, קופסת רסק עגבניות, שתי קופסאות מים, חצי כפית כורכום, חצי כפית פפריקה מתוקה, חצי כפית סוכר), ולדניאל, שחזר מחוג הבייסבול, נרגש ממכת מחץ שנתן בכדור, והעיפה אותו אל מעל לגדרות המגרש – והוא גם הודיע שהוא מבקש להירשם לחוג הזה, ויעמוד בשני חוגים ביום, מחול ומיד אחריו בייסבול – הצעתי לאכול איתי טוסטים וסלט.

     סיפרתי לדניאל על הזכייה בפרס. הוא נרגש מאד. אבל אז הרצין.

     "אבא, זה שזכית בפרס זה לא אומר שאתה צריך לבזבז את הכסף," הבהיר לי.

     חייכתי אליו.

     "אל תדאג, ילד," אמרתי לו, מהרהר עד כמה התבגר, וכמה הוא מבקש להראות לי את אחריותו ואת רצינותו.

     ועם סיום ארוחת הערב רחצתי את הכלים, ניקיתי את השולחן, נפרדתי מן הבנים ללילה טוב ונכנסתי לחדרי כדי ללמד.

     הערב התקיים המפגש העשירים בסדנת המתחילים שלי, זה, שבו אני מדבר על סוגי מספרים, ומציג דוגמאות שונות לתעלולי סופר אחד ויחיד בדורו, יוסף חיים ברנר. באמצעות עמודי הפתיחה של "שנה אחת" ו"רשמי דרך," "הוא סיפר לעצמו" ו"בחורף," "שכול וכישלון" ו"המוצא," אני מדגים בפני תלמידיי ותלמידותיי לא רק את החדשנות המופלאה של ברנר, בזמנו, ולא רק את מאבקו בעיצוב ההוויה הארצישראלית במקום הווית הגולה, אלא גם את התחכום שלו כמספר, את יכולתו לבוא בין הדמויות לבין קוראיו, להציג את יצירתו כשאולה מקונטרסו של אדם טרוף דעת, או מבוססת על מונולוג מרוסק של זר בלילה חורפי בעיר המדמה עצמה לעיר בירה, ולהפיק מזה אירוניה, אשרור של אמינות הסיפור על מנת לחבוט עמה בקורא, ועוד. ואז, עם עמוד הפתיחה של "מכאן ומכאן", אני גם מראה להם כיצד נאבק ברנר בביקורת הספרותית שיצאה נגדו ונגד הנורמות הספרותיות, שאפיינו את הקאנון הספרותי בדורו.

     אבל הפעם, לפני שהתחלתי קורא מיצירתו, אמרתי לתלמידותיי, שבפעם הזאת, בערב הזה, אני מרגיש תחושה מיוחדת מאד לקרוא בפניהן מיצירותיו של ברנר, מפני שהבוקר הודיעו לי כי זכיתי בפרס ברנר לספרות עברית, על ספרי "הנזיר היהודי."

     והן בירכוני, ואז המשכנו בשיעור, וכשסיימנו אותו הודיתי להן על השיעור, ואמרתי להן, שעד השיעור הרגשתי שהולם לבי עולה ועולה, ובזכות השיעור הזה נרגעתי קצת, וכעת אני יכול לסיים את היום המרגש הזה באופן שליו יותר.

     ואני כותב לכםן את הדברים האלה כדי להגיד לכםן תודה שהייתםן אתי היום, תודה על הברכות ועל הפירגון, זה מאד מרגש אותי. אבל בסופו של דבר, מה שמחייה את נפשי הוא אהבת בניי, והאחריות להם ולחיינו, ולהנהגת הבית הזה, וכמובן הכתיבה. אבל הכתיבה אפשרית רק בתוך החיים, לא מחוצה להם. והפרס יעזור לחיים, לחשבון הבנק, וגם קצת לנפש.

     אבל מחר בבוקר שוב אקום בחמש, אכתוב דפי בוקר, אעלה על ההליכון לאימון ארובי, אכין לבנים כריכים לבית הספר, אלווה אותם לתחנת ההיסעים, ואז אשוב הביתה, אקפל כביסה, ואתיישב לכתוב.

     שיהיה לכולכםן לילה טוב.

הפוסט פרופורציות. הופיע לראשונה ב-אילן שיינפלד. אבא קומתיים..

     הבוקר קמתי עם מחשבות על מעמד הסופר כאדם מעורב פוליטית וחברתית. עד כמה מעורבות הסופר בנעשה בעולמו באה לידי ביטוי ביצירתו, או בכתיבה הנלווית לה, מה מעמד הסופר כיום כאיש רוח, כמוכיח בשער, כבעל חזון וכמתווה דרך. האם, למשל, קוראיי הרבים מבינים, שבד-בבד עם המאמרים הפוליטיים החריפים שכתבתי בשנתיים האחרונות, בענייני דיומא, אני מבטא את דעותיי העמוקות על העם היהודי, ההיסטוריה שלו ומצבו אז והיום, ברומנים ההיסטוריים שאני כותב.

     חשבתי על עשרות הסיפורים הקצרים שכתבתי, ומעולם לא פרסמתי בקובץ. את הרומנים שלי אני כותב כמספר יהודי. אבל בסיפורים האלה יש טון ולשון אחרים לגמרי, וגם זווית הראייה שלהם את עולם הממשות מוזרה, מזֵרה, מיוחדת. נדמה כי הגיעה זמנם להידפס ברבים.

     בעודי חושב כך פתאום אמרתי לעצמי, אולי אנצל את הזמן הזה כדי לכתוב קובץ סיפורים ושמו 'מגפה'. אכתוב בו סיפורים קטנים, על אנשים מסביבי, המתמודדים כול אחד ואחת עם המגפה בתקופה הזאת. רק חשבתי זאת ומיד החלה ידי מדגדגת.

     התבוננתי מסביבי. ראיתי את השולחן בחדר האוכל. הדחף הראשוני שלי היה להביא אליו מחברת צהובה, ועט, ולכתוב שם. ואז הבטתי בעצמי תמה. הרי אני רגיל לכתוב פרוזה ושירה על מכונת הכתיבה, ומחזות ותסריטים על המחשב. וסיפורים קצרים רק במחברת צהובה, ליד שולחן שאינו שולחן כתיבה. אבל בחדר האוכל לא אוכל לעשן אגב כתיבה, ובלעדי העישון לא תצא ממני מילה אחת.

     ניגשתי אל חדר העבודה. הוצאתי מחברת צהובה, כתבתי בראש העמוד שלה 'מגפה'. ומיד התחלתי כותב. סיפור שלם. סקיצה של סיפור.

     אחרי כן ירדתי לכרמיאל לחיסון הרביעי. נטלתי אתי, כתמיד, ספר קריאה של תחקיר לרומן שאני עובד עליו וגם את המחברת. מי יודע, אמרתי לעצמי, אולי אפגוש באיזו דמות או סיטואציה שארצה לכתוב עליה.

     זה כמובן התרחש. מיד אחרי החיסון, בעודי יושב על כיסא פלסטיק במתחם החיסונים, ממתין רבע שעה כדי לוודא שאין לי תופעות לוואי, הוצאתי את המחברת וכתבתי משהו על דמות שהייתה שם. ואחרי כן על עוד דמות.

     הייתי מסופק, מאושר. הנה, רק חשבתי על ספרות מעורבת חברתית, ומיד יצאו מתחת ידיי שניים וחצי סיפורים, אמנם בגרסאות ראשונות, אבל מהודקים ודי נקיים.

     אחר-הצהריים נזכרתי במשהו שרציתי לדבר עליו עם מיכאל. השבוע הם התבקשו לכתוב סיפור קצר על בעיה חברתית. הוא בחר לכתוב על חבר טוב שלו, מעיר אחרת, אותו הכיר דרך משחק הפורטנייט. הילד הזה עובר חרם מתחילת שנת הלימודים.

     מיכאל כתב סיפור קצר בן חמש שורות, בגוף ראשון, מנקודת מבטו של הילד הזה. משמע, הוא, כמחבר, 'נבלע' בתוך דמותו של הילד, שסיפר את סיפורו.

     זה הקסים אותי, מצד יכולתו הגבוהה כל כך לאמפטיה, ובו-בזמן הטריד אותי, שאינו מבטא כך את רגשותיו.

     לכן הדפסתי את הסיפור ברווח כפול, באותיות גדולות, והזמנתי אותו לשבת איתי. קראתי איתו את הסיפור, תיקנתי לו שגיאות כתיבה ומעברי זמנים בין עבר להווה, ואז אמרתי לו, שנקודת המבט שלו עצמו חסרה כאן, ושאני מבקש לדעת איך הוא הרגיש, כששמע על החרם, ואחרי כן, כשפעל לעודד את רוחו של חברו.

     הוא סיפר לי מה הרגיש, ואז הצעתי לו שנכתוב עוד נוסח של הסיפור, הפעם מנקודת מבטו.

     "אז לראשון נקרא מן הזווית של X ולשני מן הזווית של מיכאל," ביקש.

     וכך עשינו. וכשסיימנו הגשנו את הסיפור על שתי נקודות המבט שלו למחנכת.

     אני מספר לכםן את הדברים האלה, כי אתםן חשוביםות. כול מחשבה וניע פנימי, שמתעורר בכםן פתאום, ליצור משהו מאין, חשוב. אם עולה בכם מחשבה, דימוי, שורה, אוושה, לעתים בבהירות ולעתים בערפול, לעתים בקול רם ולעתים חרש, הריהם קריאות למסע.

     המסע הזה יכול להימשך חמש שנות כתיבה או עשר דקות. אבל לעולם כדאי להלך בו, וראוי לא לפספס אף קריאה כזו למסע.

     הנה עוד סיפור: בתחילת השבוע קפצתי עם הילדים לסידורים. בדרך חזרה עצרתי במזכירות הישוב כדי לקחת דואר. בחדרון הדואר נחה עיני לרגע על המקומון של כפר ורדים. כותרתו הייתה: 'הים כבר לא יהיה אותו הים'. כתבת השער עסקה בבניית המארינה החדשה בנהריה.

     השורה הזאת מיד הדהדה בי. היא שקולה בחמישה יאמבים, כמשקל הסונטה. והיא מיד עוררה בי הד פנימי.

     שטויות, אמרתי לעצמי, יצאתי מחדרון הדואר וניגשתי אל המכונית, שבניי חיכו לי בה.

     שמתי את ידי על ידית המכונית. עוד רגע והייתי נכנס אליה. אבל אז נעצרתי.

     מה פתאום שטויות, אמרתי לעצמי, למה אתה דוחה קריאה כזאת לשיר.

     חזרתי אחור אל חדרון הדואר, נטלתי לידיי גיליון של המקומון של כפר ורדים, ואז חזרנו הביתה.

     שעה קלה אחרי כן הכנסתי דף למכונת הכתיבה שלי, והתחלתי לכתוב.

     הדפסתי את השורה הזאת, 'הים כבר לא יהיה אותו הים', וכמעט מאליהן באו אחריו שורות אחרות, מחשבות שלי על הים, זיכרונות מחופי הים של נעוריי, תמונות.

     בלילה, רגע לפני שנרדמתי, צפו ועלו בי עוד כמה שורות על הים. אותן כבר כתבתי במחברת שנמצאת דרך קבע על מיטתי.

     למחרת נוספו עוד שורות, וזה עוד לא הסתיים, המסע הזה אל הים.

     אז כן. אני כותב כעת רומן היסטורי, בו-בזמן אני כותב גם ממואר, שכחתי לספר לכםן על זה, שהתפרץ ממני לפני חודש ומחצה בפולסים של כתיבה עזה, ואני כותב כעת גם שירים או פואמה על הים, ומהבוקר גם קובץ סיפורים על המגפה.

     וזה חשוב. וגם  נקודת המבט שלכםן חשובה.

     מותר לכםן 'להיבלע' בתוך דמות אחרת, ולכתוב מתוכה בגוף ראשון. זה נהיה אפילו אופנתי. אבל כדי לעשות זאת היטב יש להכיר היטב את הדמות שאתםן כותביםות מתוכה. את אישיותה, את נסיבות חייה ואת לשונה.

      וכדי לעשות זאת היטב מאד עליכם גם לבחור דמות, שיכולה להכיל, מצד אישיותה והשכלתה, רוחב היריעה שלה ולשונה, גם אתכםן. את עולמכםן הפנימי, חוכמתכםן והשגתכםן את העולם.

     כי אתםן חשוביםות. כי אולי לא תוציאו אף פעם ספר, אבל הכתיבה תהיה בשבילכםן מקום לבטא בו את עצמכםן, לנסח את רגשותיכםן, לגלותם, לתת להם קול.

     וזה חשוב. כי עצם הכתיבה הוא תקשורת, ותקשורת היא מעורבות חברתית, תרגום העולם הפנימי שלכםן בשפת סימנים מוסכמת. והכתיבה היא הכלי שלכם לביטוי עצמכםן וגם לקשר עם סביבתכםן.

     ועשו טובה, אם יש לכם ילד.ה או נכד.ה, הציעו להםן את התרגיל הזה. שיכתבו סיפור, ואחרי כן תעברו איתםן עליו, תפתחו אותו, תעמיקו אותו, ותוודאו שהילד או הילדה האהובים עליכםן לא שוכחים לבטא בו את עצמםן.

     לילה טוב.

הפוסט נקודת המבט שלך חשובה. הופיע לראשונה ב-אילן שיינפלד. אבא קומתיים..