שירתה של רחל מדר (איינהורן), המתפרסמת בספר זה לראשונה, מפתיעה בבשלותה. זוהי שירה מצומצמת, מתומצתת, שמתחילה תמיד במראה, על פי רוב מראה יחיד, או פרט אחד מן הממשות, המנביע מתוכו את מעשה השיר.
רחל, תושבת המושב ארבל לגדות הכינרת, חיה בתוך הטבע הארצישראלי וכותבת על אודותיו. הטבע בעבורה הוא ממתק. "אני ממוללת רגבים,/אוחזת באחד,/טובלת בתה – // ומוצצת בפי," היא כותבת.
הנוף הגלילי הוא מוליך זכרונותיה, קולט חטאה, משכן מכאובי. אך לא היא הפועלת כאן על הטבע, משליכה עליו את נפשה, אלא הטבע הוא שפועל עליה, "הגן העזוב בחורף/ מנכש מכאוביה."
האהבה, המין, הגעגועים ואפילו השואה מיתמצתים בשיריה לפרטים קונקרטיים. זה מה שמקנה לשירתה את עוצמתה.
חוות דעת
אין עדיין חוות דעת.