בזכותכם – מכתב לילדיי – הפוסט החמש מאות:)

בזכותכם, ילדים, אני מאושר.

זה נשמע פשוט. אבל זה לא פשוט כול כך.

כשביקשו ממני בפאנל האבות שאני חבר בו, לכתוב מה אני עושה בזכות הילדים, או באמתלה כזו, זה הדבר הראשון שעלה על דעתי. האושר.

אני מאושר בזכותכם.

מקודם ללידתכם, עברו עלי רוב שנותיי כאדם בוגר בחרדות, בדיכאונות תקופתיים/עונתיים. מאז שנולדתם זה כמעט ונעלם לחלוטין. אם אני חרד, אני חרד לכם. אם אני מדוכא אני מביט בעצמי, אומר לעצמי שזו פריבילגיה להיות מדוכא ואב יחיד לשני בנים נפלאים כמוכם, ואז קופץ לכושר כדי להחליף מצב רוח, או מקפל כביסה.

בזכותכם, אני הרבה יותר ממוקד ומשימתי. תמיד נהניתי מן היכולת שלי לריבוי משימות. אך מעולם לא הייתי ממוקד כול כך, מחשב את צעדיי לא רק לאותו רגע, אלא גם לשעות ולימים שאחרי כן, ומנסה לעשות את הדברים בסדר הנכון, במגמה לעמוד בכול מה שעלי לטפל בו, לשמור על הכוחות ולקצר תהליכים.

בזכותכם, אני גם הרבה יותר מודע לעצמי. ברגעי אהבה וחסד, שבהם אני מרגיש שאתם פשוט ממיסים אותי, וגם ברגעי זעם, שבהם אני מאבד את העשתונות, וצועק עליכם, או נותן לכם מכה על היד, כשאני כבר לא יודע איך לעצור את התקפת האמוק היומית שלכם, אני לומד להכיר את עצמי, להימנע מתגובה קיצונית, להכיל, להתאפק.

אנשים הקוראים את הפוסטים שלי מברכים אותי על סבלנותי, על ההורות המכילה שלי. הם אינם יודעים באילו ייסורים ומשגים, עליות וירידות, היא נקנית.

בזכותכם אני גם כותב הרבה. בעצם קיומכם בחיי, ומרכזיותכם הבלתי מעורערת בחיי, הצבתם לי אתגר גדול. איך אשמור על אמנותי, על נפשי היוצרת ועל תכלית חיי בתחום הכתיבה, פיתוחה, פרסומה והוראתה, ואיך אמשיך לערוך טקסטים של עצמי ושל אחרים, דבר שאני אוהב כול כך, מבלי שאגרע ולו כנימה מן האהבה, הסבלנות, ההשגחה והטיפוח שעלי להעניק לכם.

כול יום מעמיד אותי בפני האתגר הזה. בכול יום אני מקפיד, כתוצאה מכך, לכתוב משהו ולערוך משהו, בצד כול הדברים האחרים שאני עושה.

היום, למשל, אחרי שהבאתי אתכם למעון קפצתי לכושר. כששבתי משם הורדתי כביסה מן החבל וקיפלתי אותה, תליתי מכונת כביסה על מתקן הייבוש בבית פנימה, נתתי ללונה את כדורי הבוקר שלה, רחצתי כלים, קיפלתי את הפיג'מות שלכם, שתהיינה מוכנות לשעת ערב על שידת ההחתלה, ואז התבוננתי בעצמי. השעה הייתה כבר עשר ועשרים, שעה שתכננתי לכתוב מתשע וחצי. זהו, אמרתי לעצמי, זהו זה, אילן. יותר אתה לא עושה כלום בבית. אתה מוריד את מכונת הכתיבה אל שולחן האוכל, שם בפניך חבילת דפים, וכותב.

וזה מה שעשיתי. הכנסתי דף למכונה והתחלתי כותב. ולפני שהבחנתי בזה, עברו ארבעים דקות, ופרק וחצי של הרומאן הבא שלי היה מונח לפני. מפתיע, לא צפוי, בכלל לא מה שחשבתי שאכתוב.

ואז קמתי מן השולחן, התמתחתי, הלכתי לברור את כל התבשילים המצויים במקרר, לראות מה עלי להכין לכם לארוחת הערב, להדפיס את ההרצאה לסדנת הערב שלי, ובו-בזמן הבנתי במזג האוויר ההולך ונהיה קשה, והחלטתי להקדים את שובכם הביתה. ממילא קשה לכם שעה שאני מביא אתכם הביתה בימי שלישי, ומקץ עשר דקות כבר יוצא לעבודתי. אביא אתכם לישון אתי בצהריים בבית, במיטה החמה של אבא. כך תקומו בבית החם, בסביבה המוגנת והמוכרת שלכם.

וזה בדיוק מה שעשיתי.

וכך הספקתי הכול. לטפל בבית, לכתוב, אפילו לערוך במשך שעה תמימה פרק בספר של מישהו אחר, להכין את השיעור לסדנת הערב שלי, ולהעבירה, ולשוב הביתה אליכם, ישנים במיטה, רגועים ונינוחים, שעה שבחוץ הרוח שורקת שריקות אימים.

בזכותכם גם פתחתי את הבלוג הזה. התחלתי בו מתוך תחושת כורח. הייתי מוכרח לחלוק את מחשבותיי ורגשותיי עם העולם, לגייס תמיכה במהלך הפרוע כול כך שהחלטתי עליו – להביא, בגילי המבוגר, שני ילדים לעולם, ולגדלם לבדי.

מאז הבלוג הזה צבר מאות רשימות. למען האמת, זו הרשימה החמש מאות שבו. הוא כבר מזמן תפח לספר, שגם אוציא אותו לאור ביום מן הימים. הכתיבה בו חופשית ומשוחררת, בהירה ופתוחה, גם זה דבר שעשיתי בזכותכם.

וכעת אני עומד בפני הפרק הבא בחיי, בחיינו.

בזכותכם נוצרו שנים עשר עוברים, מתוכם נולדתם. ארבעה אבדו בניסיון הראשון. אחד אבד בדילול העוברים שהוכרחתי לעבור, כדי לשמור על שלומכם ושלום הפונדקאית שנשאה אתכם ברחמה. נותרו לי ארבעה עוברים. גם זה בזכותכם. זו מתנתכם לי, וכעת עלי לממשה, כדי להביא לכם לעולם אח ואחות. שיבואו לעולם הרבה בזכותכם.

הדבר היחיד שלא עשיתי בזכותכם, אלא בזכותי, הוא ההעזה. ההעזה לצאת פעם אחר פעם נגד המקובל והמוסכם, נגד מוסכמות זמני, דורי ומקומי. לא משום הצורך להתריס, חלילה, כפי שרבים מסובביי, ובהם גם בני משפחתי, חושבים. לא ההתרסה היא המניעה אותי בדרכי בעולם. אלא משום הצורך לברוא לעצמי את עולמי כראות עיניי, לעצב את חיי כרצוני, כמידת שאיפותיי, על פי חזוני, שגם אם הוא משתנה, מתעשר ומתגוון מעת לעת, הוא שלי, הוא תמונת רוחי היוצרת, מקור עולמי.

ההעזה הזאת, ליצור את חיי ואת אמנותי, אינה באה בזכותכם. אבל היא זו שאפשרה את בואכם לעולם, וגם את בוא הבאים אחריכם.