דרושים: אבא/ים וילדים בקיבוץ תובל.

      הערב מיכאל ניגש אלי, מעט אחרי שחזר מן הגן. "אבא," אמר, "אתה זוכר שסיכמנו, שאם אני מרגיש שאני מתחיל להשתולל וזקוק לחיבוק אבוא להגיד לך? אז אני רוצה חיבוק."

     נרגש הרמתי אותו על ידיי. הוא מיקם את ראשי בתנוחה הנוחה לו על כתפי, ואני חיבקתי אותו חיבוק מלא, באוויר, בעודו כורך את רגליו מסביבי.

     עמדנו כך יחד שעה ארוכה, עד שכבד לי והורדתיו מעלי.

     בבוקר, אני נזכר עכשיו, הראיתי לו מן החלון של פינת האוכל את הענפים הירוקים החדשים, המצטמחים על עץ הקלמנטינה. הוא לא זכר איזהוא עץ הקלמנטינה. אז הרמתי אותו על כתפיי ויצאתי איתו לסיור בחצר, עד לעץ. ראה זאת דניאל וביקש גם הוא לעלות על כתפיי, אז החלפתי ביניהם קצת.

     בערב, אחרי ששבתי מהחתימה על ספריי בחנות 'סטימצקי' בביג כרמיאל, קראנו ספר, ואז הצעתי שנשב לדבר. מיכאל ביקש שאספר על ילדותי. שאלתי אותו על מה – שאני יכול לספר על בעלי חיים בילדותי, על צמחים או על חברים שהיו לי. הוא ביקש על חברים.

     אז סיפרתי להם על אמיר, שבגיל חמש היינו חברים, ואיך קרא לי לראות את כלבתו ממליטה גורים, ונזכרתי בשלמה צמח, איך קרא לכל ילדי הבלוק בנווה מגן לצפות באתון של אביו, החלבן השכונתי, ממליטה עייר, שמיד עם צאתו מרחמה התעקש לעמוד על רגליו הדקיקות וזכה לתשואות מכל הילדים, ואז הרחבתי על החבר שלי מגן חובה, אבריימל'ה, שנתן לי ארבע תולעי משי, וכיצד עקבתי אחר מחזור התפתחותן, ואחרי כן גם על המורה דינה יגר, איך הכניסה חלזונות שדה לאקווריום עם אדמה, והראתה לנו כיצד הם מטילים ביצים, ובהזדמנות אחרת נטלה אותנו לשלולית גדולה של מים, כדי שנעקוב אחר התפתחות הראשונים לצפרדעים, וניטול מן השלולית מים, בהם הבטנו אחרי כן במיקרוסקופ וראינו בתוך טיפה אחת עולם מלא חיים.

     הילדים הלכו ונרדמו בתוך הסיפורים שלי על ילדותי, ואז אחזתי בידיהם, יד של כל ילד, בעודי יושב על הפוף ביניהם, והתחלתי להמהם שירים חסידיים.

     בלבי אמרתי לעצמי, שערב כזה כל כך חסר לי בחודשים האחרונים, בהם הייתי טרוד כול כך בהוראה, ביציאתו לאור של הספר שלי ובאירועי שבוע הספר, שאני רוצה להקדיש כמה שיותר ערבים בשבוע לילדיי.

     הילדים מתפתחים כאן היטב. הם גם מגלים את טעמם ואת גבולותיהם. הערב דניאל קרא לי אל החצר, להראות לי כיצד הוא עושה סלטה במימי הבריכה, ואחרי כן סלטה על הטרמפולינה. הוא גם ביקש שאצלם אותו עושה כן, ואשלח ליעל, הגננת, את הסרטון.

     מיכאל הצטרף לטרמפולינה, אבל ביקש שלא אצלם אותו.

     "למה?" שאלתי.

     "כי אחרי זה אתה שולח את זה, ואני מתבייש."

     באותו רגע הבנתי, שזהו זה. עלי להפסיק לכתוב עליהם בפייסבוק, ולהמעיט ככל האפשר בפרסום תמונותיהם. זה הסימן הכי מובהק לזה.

     אבל זה גם סימן לעוד דבר. שהילדים גדלים, באווירה טובה ותומכת, מגלים את עצמיותם הייחודית איש מרעהו ונהיים עצמאיים מיום ליום. וזה משמח ומרגש אותי יותר מכול דבר אחר.

     לכן, אם אתם רוצים בטובת ילדיכם, אל תחשבו פעמיים. בואו לבקר בתובל. יש כאן מערכת חינוך נהדרת, ויש כאן גם שני בתים ושני מגרשים למכירה, ועוד יחידות ספורות של בתי קיבוץ ישנים להשכרה. ואנחנו כמובן נשמח אם עוד אבא/ים עם ילדים יבואו להיות שכנים שלנו, ממש בית מול בית, בהרחבה.

     מערכת החינוך של תובל פרסמה השבוע הודעה, שהיא מחפשת ילדים לגנים, מפני שהשנה ייפתח כאן עוד גן, רביעי במספר. זו ההזדמנות שלכם לעשות שינוי דרמטי לטובה בחייכם ובחיי ילדיכם. האמינו לי. ואם אינם מאמינים, אתם מוזמנים לבקר אותנו כאן.

     ולקוראים/ות שאין להם ילדים בגיל גן, אנא העבירו מכתבי זה או שתפו אותו עם כול מי שנדמה לכם שעשוי להתעניין בזה. אפשר לגור בתובל ולעבוד בתל אביב, אפשר למצוא עבודה באזור. אבל דבר אחד אי אפשר – למצוא מקום טוב ממנו לילדים.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.