דריה שועלי. שִׁין. עורכת: נועה מנהיים. הוצאת כנרת זמורה, 208 עמודים, 98 ₪.
אף על פי שמעודי לא פגשתי בה, דריה שועלי היא קולגה. שנינו סופרים המלמדים כתיבה, שנינו נהנים מאותה עורכת נפלאה באותו בית הוצאה אהוב. לכן, אחרי שקראתי ביקורת על ספרה מיהרתי לבקש אותו לקריאה. קראתי אותו בהתפעלות, בטלטלה, אחרי כן בבהלה.
הספר הזה, כך מספרת הכריכה האחורית "הוא רומן קצר ודחוס, המתאר את התאהבותו של סופר נשוי בשכנתו הגרושה. התשוקה החורכת נמסרת בגוף ראשון, ישיר וחשוף, ומעוררת רצון להציל את הגיבור מכרוניקה של הליכה על פי תהום, שממנה בוקעים השדים של חייו. יתמותו, בדידותו ויחסיו עם אחותו הקטנה והאבודה."
המשפט הראשון בספר מספר כך: "מרגע שהבחנתי בה לפתע זה נהיה דחוף. דחוף לברר איך קוראים לה. האם היא פנויה. האם תרצה אולי ליפול לתוך מערכת יחסים סוערת עם גבר נשוי וחסר מנוחה." הפתיחה הזאת זורקת אותנו לתוך תודעת הדמות המספרת. ודמות זו, ונקודת מבטה על המתרחש, מחשבותיה ותשוקותיה ומאווייה אינה מרפה מאִתנו עד לדף האחרון בספר.
כיוון שהדמות הראשית בסיפור הוא סופר המספר את סיפורו, היא מכוֹננת יחסים מעניינים מאוד עם הקורא. מצד אחד, הסופר הזה מתוודה על האובססיה שלו לשין, על התמכרותו לאישה המתעתעת הזאת. מצד שני הוא מביט בחייו, בו-עצמו ובה במבטו של סופר, או לפחות מנסה לשׁמֵר מראית עין של מבט מרוחק כזה. לא תמיד זה מצליח לו. אבל כשזה מצליח, זה נהדר. למשל, משפט כמו "בכתיבה החלום משתנה. הופך לסיפור. מעשה הכתיבה חשוב יותר ממעשה ההיזכרות." בחלום שהוא מספר עליו בהמשך הוא גם הופך לאישה. "הפכתי לאישה. למרות הפתעת הנפילה, הצלחתי להשאיר את הזרועות מחוץ לבור ולהחזיק את עצמי. הבור היה עמוק, והתחתית שלו הייתה מכוסה חלקי חילוף. עדיין הייתי אישה וצעקתי באנגלית". ואחרי סיום הכתיבה של החלום כסיפור הוא מוסיף: "הסיפור מצא חן בעיניי. מזמן לא הרגשתי ככה כלפי שום דבר שכתבתי." נדמה לי שהחלום הזה מספק לקורא מפתח להבנת הספר הזה.
45 פרקונים ועוד שניים יש בספר הזה, הכתוב בלשון חסכנית, חריפה, מדויקת, מתוך התבוננות חסרת פשרות של המספר בו-עצמו ובדיבוק שאחז בו. ויש בו הרבה אבחנות רגשיות יפות, המנוסחות היטב. כך משפט כמו "לא יכולתי לקרוא לזה געגוע. אולי שכחתי איך להתגעגע, ואולי געגוע אפשרי רק למי ששייך לך, או למי שמתגעגע חזרה."
יתר על כן, דריה שועלי נכנסת עמוק לתוך התודעה הגברית. היא מתארת עוֹררוּת מינית של גבר, זִקפה, אוננות, וגם חווית דחייה, ערעור על הגבריות, כמיהה והתרוקנות, משכב שלו עם שין מבעד לנקודת מבטו וגופו ועוד. והיא עושה כן בצורה מעוררת השתאות.
מדוע, אם כן, חשתי טלטלה בקריאת הספר הזה, שהתפתחה לבהלה לקראת סופו? נדמה לי שזה קרה לי בעמוד 145, שבו הסופר מדבר אל עצמו בגוף שני. וכך הוא (היא) כותב: "ואילו אתה, נשארתי בוהה עם בקבוק המים ביד, אתה לא האיש בשבילה. אתה חוויה. סיפור. קוריוז. אחד מכמה גברים 'מבריקים' אבל 'מתוסבכים' שהיא הייתה איתם. כמו אותו עיתונאי גבוה ונאה, שהפך בסוף מורה לשחייה שיש רשימת המתנה לשיעוריו, או אותו סופר – לא מוערך כמוני, אבל מוכשר בהחלט לצערי – שאיתו ניהלה רומן שנקטע 'כי הוא בלתי', ושעד היום הם חברים. ומה היא תגיד עליי? 'היה לי פעם משהו עם גבר נשוי. אז זה התאים לי בול, כי בדיוק נפרדתי, ועוד לא רציתי להיכנס לקשר. זה היה חמוד כזה. אבל לא הייתי חוזרת על זה.' האם זה הסיפור שהיא תספר?
"זה כאב כל כך שהנחתי את בקבוק המים וירדתי אל הרצפה ונשכבתי על הגב, פניי אל התקרה האקוסטית, החזקתי את לבי בשתי ידיים. איזה מטומטם, הבנתי פתאום, שכל שנות נעוריי חשבתי שג'ון קייל היה איש זהיר, שהגיח היטב על הלב שלו. רק באותו רגע, על הרצפה, הבנתי שהוא התכוון להיפוכו של דבר. הוא היה אמור להשגיח היטב על הלב שלו, אבל הוא התרשל והלב שלו נשבר."
פה, בדיוק במקום הזה, אולי מכוח דיבורו של המספר על עצמו ואל עצמו בגוף שני, התחוור לי משהו מטלטל ומבהיל. שכול הספר הזה הוא דיבור של דריה שועלי אל עצמה ועל עצמה בגוף של גבר, סופר אחר, הניחן באותה יכולת התבוננות נדירה באדם וברגשותיו, שבה ניחנה היא-עצמה. שהאֲנימוּס של דריה שועלי הוא שכתב את הספר הזה. אבל שגבר לא מרגיש ככה, לפחות לא הגבר שאני הכי מכיר, אני-עצמי – את כול דקויות הרגש האלה, שדריה שועלי נתנה במתנה מתוך נפשה הרגישה והתבוננותה המעמיקה על האדם, לסופר המומצא הזה, בן-דמותה.
שבעצם, הספר הזה, הנדמה כמו מסע וידוי של סופר נשוי על אהבתו לשכנה, הוא משהו אחר לגמרי. הוא חדר המראות המהדהד בעבור דריה שועלי וגם בעבורנו, הקוראים, את אופן ההתבוננות של אישה חכמה, מדויקת ומודעת לעצמה עד כאב – על אישה אחרת. לא על גבר. שיש כאן איזה דחף הומו-ארוטי שמתחפש לאינטימיות בין גבר לאישה, אבל שמתחת למסכות, להרחקה מאישה לגבר, פועם משהו לגמרי אחר. וזה מתחבר לחלום שחולם הסופר שהופך לאישה, ונכתב בידי האישה שכתבה סופר שחולם חלום כזה.
אין לי מושג. אני לא מכיר את דריה. גם התאפקתי לא לומר דבר לעורכת שלנו, נעה מנהיים, על הספר המיוחד, המורכב והמרתק הזה. לא מערבבים שמחה בשמחה. אבל אני די בטוח באנימה שלי, שהיא מבינה ברגישותה היטב את האנימוס של דריה שועלי. ומי יודע, אולי הם גם יישבו פעם לשיחה על קפה.
לסיכום, הספר הזה כתוב היטב, מרתק, מטלטל ושווה קריאה. ועכשיו אני רוצה לקרוא גם את ספרה הקודם, כדי לראות את טיב המהלך הספרותי שלה.
