היום, בדף ה-200 שלי, אני מבקש לדבר אתכםן על שונות. אבל קודם סיפור קטן:
אתמול, אחרי שיעורי הנגינה בקונסבטוריון כרמיאל, נסעתי עם הילדים לקנות להם מעילי חורף. נכנסנו לאאוט-לט ב'ביג' כרמיאל, וניגשנו אל קיר המעילים לילדים. מיכאל מיד בחר לעצמו מעיל. דניאל בחן את המעילים ולא מצא אחד שמתאים לו. "דניאל," אמרתי לו, "אתה חייב מעיל חם לחורף, ואלה מעילים טובים." "חם לי בו," השיב דניאל. "עכשיו חם לך בו, כי חם בחוץ. אבל תכף יגיע החורף." אז השיב לי, "אבא, אל תכריח אותי לקנות מעיל שאני לא רוצה, כי אני לא אלבש אותו."
"דניאל, זה יהיה כמו עם הילקוט. עברנו כמה חנויות, לא מצאת ילקוט שאהבת, הסתובבת חודשיים עם תיק קטן, עד שבסוף נסענו במיוחד לכרמיאל וקנינו ילקוט גדול," אמרתי לו, "אני לא מתכוון לעבור אתך שלוש חנויות בשביל מעיל."
אבל עברתי. בדיוק שלוש. ובשלישית שניהם ביקשו כובע מצחייה. מיכאל מיד בחר לו כובע. דניאל מדד אחד, שלא מצא חן בעיניו. ובשום חנות לא מצא מעיל. "אני אלך עם סווטשירט ומטריה," הודיע. ואני חשבתי שאני משתגע מזה.
בדרך הביתה, בעודי רותח מזעם, נזכרתי איך, בילדותי, התווכחתי עם אמי בדיוק כמוהו. אימא הייתה לוקחת אותנו לקנות בגדים אצל החייט נודל, בחנות בגדים קטנה בשדרות וייצמן. יום אחד החליטה לקנות לנו 'פולוברים,' חולצות סריג עם צווארוני גולף, שיחממו את צווארינו בחורף. אני רק לבשתי עלי את ה'פולובר,' ומיד הסרתי אותו ממני. אמרתי לאימא שאני נחנק, ושאין סיכוי שאלבש את זה. היא התחננה שאקנה לי פולובר, כדי להגן על צווארי. אני סירבתי בתוקף, וחזרנו הביתה בתוך רוגז.
שנים רבות אחרי כן התברר לי, שאני אלרגי לכול בד שיש בו ולו 5% חומר סינתטי. זה הבד ממנו היה עשוי ה'פולובר.' רק שאז, בגיל שבו ילדיי מצויים בו כעת, לא ידעתי שאני אלרגי, ושהחום הרב שאני חש, ממש צריבה בעור, מכול בד שיש בו שמץ סינתטיות, הוא סימן לאלרגיה.
ואז הבנתי, שאולי זה בדיוק מה שעובר על דניאל. שיש לו עצימות חושית כלשהיא, רגישות חושית כלשהיא, שאינני מודע לה ואינני מבין את טבעה, ולכן עלי לקבל את השונות בין ילדיי, לכבד את שונותם ולתת לה מקום, להכיל אותה בסבלנות אין קץ.
הבוקר, בפורום מחאה שאני חבר בו, התנהל דיון ער מסביב לפרשת נועה ברק, הצעירה שנגררה חשופת גוף בידי שוטרים ושוטרות בהפגנה האחרונה בבלפור. הדחף הראשוני של כולנו, ואני בתוכם, היה לתקוף את המשטרה בגין העדות המצולמת של האירוע. היו מבין חברות הפורום שלנו גם כמה חברות יקרות שנסעו לפגוש בצעירה זו ולחזקה. מול זה, מישהו שיתף אותנו בפוסט שכתב איש מחאה, שנכח באירוע. לפי עדותו, הדברים התחילו אחרת לחלוטין, בכך שצעירה זו לא חבשה מסכה, סירבה להזדהות בפני השוטרים ואף פשטה מעליה את מעילה. אחרי כן הדברים הסלימו בצורה השגויה והמכוערת והאלימה שראינו.
הדיון התלהט. היו שצידדו בצעירה, היו שהציעו זהירות ביחס לפוסט העדות הזה, היו שניסו להנמיך את הזעם כלפי המשטרה. בתוך הדיון, אחת מחברות הפורום השתמשה בביטוי קשה, בבקשה לתאר את ההתנהגות הקורבנית, לדעתה, של חלק מחבריות הקבוצה, מול האלימות המשטרתית, שבשום מקרה ובכול דרך אינה צודקת. זה גרר עימות בעטיו שתי חברות בכירות נטשו את הפורום.
הן תחזורנה אליו בקרוב, אני מקווה. אבל זה עורר בפורום שיח עמוק יותר, על האתיקה של השיח אצלנו. וזה, יחד עם הסיפור מאתמול עם ילדיי, הביא אותי לחשוב על קבלת השונות, קידוש הייחוד והכלת האחר.
פעם רווחה בישראל תפיסת כור ההיתוך. התפיסה הזאת אמרה, שכול עלייה ועלייה תביא הנה את ייחודה, תיצוק את מנהגיה, תכניה, תפילותיה ואורחותיה ל'סיר הכללי' של הישראליות, ויחד ניצוק מזה זהות משותפת. במהלך השנים התברר, עד כמה התפיסה הזאת בעצם הכפיפה, ביודעין ושלא ביודעין, במכוון ושלא במכוון, את תרבויות המיעוט לתרבות ההגמונית. מכאן נבע גם השסע העדתי. תפיסת 'כור ההיתוך' התמוטטה, ונהפכה להשתקפות של תוקפנות תרבותית, במקום שיתוף והכלה.
הפוסט מודרניזם ואחריו הפוסט קולוניאליזם הביאו עמם את תפיסת 'הרב תרבותיות.' היא אומצה כאן בחדווה לפני עשור, מפני שהתמודדו שוב עם גלי עלייה גדולים, הפעם ממדינות חבר העמים, וגם עם התפתחות מאבקים חברתיים של קבוצות, עדות, מגזרים וחברות מיעוט, ובהם הקהילה הלהטב"קית, העדה האתיופית, מאבק הנכים, מאבק הקשישים וניצולי השואה, מאבק הערבים, הדרוזים והצ'רקסים, מאבק הנשים לשוויון, ועוד.
הרב-תרבותיות הניחה את הריבוי, הגיוון והייחוד התרבותית של כול קהילה ועדה, וגם של יחידים, כבסיס הבריא והעשיר של כול תרבות. במהותה היא תפיסה שוויונית, המבקשת לאפשר לגיוון תרבויות וזהויות לשכון זו בצד זו. אבל בשנים האחרונות התרחשו כאן עוד שני תהליכים – פוליטיקת הזהויות מזה, וההסתה, השיסוי והביזוי והפילוג של חברות זו בזו, מטעם בית ראש הממשלה, שליחיו ושופרותיו.
כך, אפוא, הן מתוך אבולוציה של התרבות ותפיסות התרבות, והן מתוך המשבר הפוליטי בישראל, הפכנו לחברה מקוטבת, קרועה, שאין בה רצון קבלה של שונות, של אחרות, אין בה רצון לקבל ייחוד וודאי שאין בה יכולת או כוונה להכיל את האחר.
מחאת בלפור 2020, שהיא מחאת יחידים מבוזרת, ובה שותפים עשרות ארגונים ומאות אלפי יחידים ויחידות, עובדת מול הקיטוב וחוסר הסובלנות האלה. כול אחד ואחת המגיעים אליה מביאים לבלפור, לגשרים ולכיכרות את ייחודם. תופעות כמו שושקה (אנגלמאייר), הבנות שהתערטלו על סמל המנורה, מיצג איברי המין, מיצג סוס טרויה ועוד ועוד, כול אלה הם ביטויים אמנותיים-חברתיים ייחודיים, שאיש לא תזמר או הזמין אותם לבלפור. המחאה הפכה את בלפור למתחם סמלי של נראוּת. המחאה זועקת נראות ומקדשת נראות ומגייסת נראות. כול מי שבא/ה לבלפור, לגשרים ולכיכרות, אומר/ת 'הנני', אני פה, ואתה [הנאשם, והמשטרה] לא תוכל להעלים אותי, להשתיק אותי, לרסן או לעצור או לכפות עלי דבר.
הנוכחות הזאת של האחר/ת, השונה והמיוחד/ת, במרחב הציבורי כיום, היא חשובה. היא מהותית. היא הביטוי הטהור ביותר של זכות האדם לקיום בעולמו, בכול אופן ודרך שבה הוא/היא מוצא/ת לנכון, כול עוד אינו/ה פוגע/ת בזולתו/ה. טבעה של המחאה כמבוזרת, היותה מחאת יחידים, שכול אחדת מביא/ה אליה את עצמו/ה, הוא מפגן של אחדות תוך שונות, של תביעת זכויותיו של היחיד, בתוך היחד, היא הקריאה להנכחת כול הזהויות, כול השונויות, כול הדברים המייחדים אדם מזולתו, במרחב ציבורי אחד, מכיל ומאוחד.
הפגנת הייחוד והיחד הזאת היא לב-ליבה של הדמוקרטיה, וזה בדיוק מה שמאיים כול כך על הרודנות ועל משטרת הרודנות. הרודנות מבוססת על מחיקת זכויותיו של היחיד, על הנדסת תודעה, על שיטוח השונות וניסיון להשתית אוניפורמיות, אחידות מחשבתית וערכית למרע, על חברת נתינים. המחאה בבלפור, בגשרים ובכיכרות מציבה בפני הרודן ושליחיו, המנסים לכפות אותנו תחת כוחם להשחית, את תביעתנו לשוויון, לצדק, לחירות, את זכותנו לקיים את הייחוד של כול אחד/ת מאתנו, בתוך היחד הקרוי החברה הישראלית, בחברה אזרחית דמוקרטית, ולא בחברת נתינים.
אבל התביעה הזאת מול הרודנות, מחייבת גם אותנו. בד-בבד עם זעקת הייחוד שלנו, עם הנכחת עצמנו במרחב הציבורי, בד-בבד עם המאבק על זכותםן של כול אחד/ת מאתנו לבטא את עצמו/ה ואת עולמו/ה בפומבי – עלינו מוטלת החובה לקבל בעצמנו את השונה ואת האחר, את המיוחד ואת המיוחדת, לגלות קשב ערני ועמוק ככול האפשר לזולת, ולקדשו בשם שוויון ערך האדם. כי כולנו נולדנו לעולם שווי ערך, כול אחד מאתנו מביא לעולם את נשמתו, ומוטל על כולנו למצוא דרך לחיות איש עם רעהו ועם רעותו מתוך כבוד בסיסי וערבות הדדית.
זה הבסיס האפשרי היחיד לקיומה של חברת בני אדם, ודאי חברה דמוקרטית. זה הבסיס היחיד לקיומו של עם. וזה גם מה שעלינו לסגל לעצמנו קודם כול ברמה האישית, ברמת המשפחה, אחרי כן ברמת הקבוצה, כמו פורומי המחאה, ואז גם בציבוריות הישראלית.
במאהל העצמאות התקיימו במהלך הקיץ מעגלי שיח. א/נשים ממקומות שונים בארץ, ממוצאים ואמונות ודתות ומערכות ערכים שונות, ישבו יחד ודיברו. כול איש ואישה הביאו שם את סיפורםן והקשיבו לסיפורי חבריהם וחברותיהם. במעגלי השיח שכוננו שם, במאהל העצמאות, שעיריית ירושלים כול כך ששה לפרקו, התוו הצעירים והצעירות האלה את רוחה של ישראל החדשה. קשב, הכלה וצמיחה משותפת.
וזה גם מה שבאנו לעשות במחאת בלפור, במחאת הגשרים, בשנת 2020.
ולכן, אכן, נתניהו, רודנותו ותרבות הכוח שלו, נפלו על הדור הלא נכון. ולכן הם החורבן ואנחנו התקווה. אבל כדי שנהפוך באמת לכוח של תקווה, יהיה עלינו ללמוד להכיל גם את מי שאנו רואים בו חורבן. ביביסטים.
וזו כול התורה כולה.
