הערב ביליתי בארוחת ערב מצומצמת בביתם של איתמר דוידוב ורענן סולומון, מ"טרס פזוס," מלכי האוכל המקסיקני בישראל. היינו יחד משה ועופר חבריי, ענבל קליין ותמי סירקיס ועידו בעלה. כולנו מכירים את כולנו ממקומות שונים.
בעבורי זה היה אירוע מכונן, שאיתמר ורענן אפילו לא ידעו עד כמה – זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו מבין חבריי הזמין אותי לארוחת ערב לבדי, מאז נולדו הילדים, ואפשר לי בזה לחזור קצת לעצמי. ליהנות עד כלות מאוכל משובח, עשיר טעמים וחריף כפי שאני אוהב, לשתות אלכוהול עד שאגיע למצב שראשי ולבי קלים עלי, אך לא עד כדי כך שאשכח לחזור הביתה בזמן. ובעיקר, ליהנות מחברתם הטובה של חברים ומשיחה משעשעת, רווית סיפורים ואנקדוטות.
בתחילת הערב השתדלתי לצלם כל מנה שהגישו בפנינו המארחים. אך מהר מאוד ויתרתי על כך, מן הטעם הפשוט – הייתי עסוק בטעימה ובהנאה במרב החושים מן האוכל שבישלו בעבורנו. כאשר תעלה ענבל קליין, אחת מאורחות הערב, את הצילומים לאינסטגרם שלה, ודאי תשתף בזה גם את חבריה בפייסבוק, ואם תוסיף לזה הסבר על כל מנה ומנה זה בכלל יהיה נהדר. אני לא אכנס לזה. רק אומר, ששתיתי שתי כוסות מוחיטו ושתי כוסות יין לבן, ומי שמכיר אותי יודע שזה בערך פי ארבע ממה שאני מרשה לעצמי לשתות בכלל, ודאי מאז נולדו ילדיי, ומצב רוחי בהתאם.
במהלך הערב הזה אמרה תמי סירקיס, שעה שאיתמר הכין לכל אחד ואחת מאיתנו טורטייה ממולאת, קיפל אותה קפל אחד בידו וביקש שכל אחד מאיתנו ימצוץ את תוכנה, את המשפט שציטטתי מוקדם יותר הערב, עם תמונתי עושה מה שאיתמר ביקש – "שדברים טובים צריך לתפוס בלשון, בשפתיים ובעשר אצבעות, כי החרא יגיע בכל מקרה." עוד באותו רגע אמרתי לה שזה משפט דגול, וביקשתי ממנה רשות לצטטו. אז הנה הוא. ואני מעדיף כמובן רק את חציו הראשון. "דברים טובים צריך לתפוס בלשון, בשפתיים ובעשר אצבעות."
עצמתי עיניי, מצצתי בתענוג את תוכנה של הטורטייה לחיכי, וחשבתי על בחור אחד, חביב עלי במיוחד, שאני כבר באמת מתגעגע אליו. והוא כבר יידע שזה הוא. בלי שום ספק.
הבילוי הערב הוא סימן בעבורי שאני חוזר לחיים, שאחרי שנתיים ומחצה של הורות כאב יחיד, אני מתחיל למצוא את דרכי לחיות את חיי הפרטיים, מבלי לוותר על עצמי. אני כותב את המשפט הזה, ולא מאמין שהוא יוצא מתחת ידיי, מפני שאחרי שנתיים ומחצה אלה לא חשבתי שזמן כזה יגיע בכלל.
אבל הוא הגיע. ויש לו עוד כמה סימנים. קודם כל, השנה מכרתי מספריי בדוכן הספרים בהפנינג יום הגאווה בגן מאיר. בשנה שעברה נמנעתי מזה. הייתי אב לתינוקות בני שנה. לא היה שום סיכוי שאוכל להותירם לבדם בבית וללכת למכור ספרים ולפגוש חברים. אבל הפעם זה בדיוק מה שעשיתי. ביקשתי מאבא שלי לשמור על הילדים, אחרי כן אילנה נכנסה אלינו, ואני קמתי מוקדם בבוקר, נסעתי לגן מאיר, הקמתי בו את דוכן הספרים שלי ועמדתי בו עד סיומו של ההפנינג.
היה כיף לחזור לזה, לנכוח בהמולה המשוחררת, החגיגית, ולפגוש חברים.
אני גם חייב להודות שהיה במה להסתכל. הקהילה כיום עצומה, ענקית, רבגונית. ויש בה כל כך הרבה יופי. הבחורים שלנו יפים, רובם גם מתאמנים ושומרים על עצמם. רבים גם מתנדבים במסגרות קהילתיות שונות. תענוג להיפגש עם זה, תענוג להסתכל.
אבל בחורים או לא, הסימן הטוב ביותר לכך שאני חוזר לעצמי הוא, שחזרתי לעבוד על הרומאן הבא שלי, באמצעות טריק פשוט עד כאב, שאני רוצה לשתפכם בו, מפני שיש בו תועלת לכל אדם כותב – החלטתי לכתוב כל יום, בכל מצב, ולהרשות לעצמי לכתוב רע.
אמנם, סצנות רבות כבר כתובות ומשוכתבות בספר הזה. מתווה עלילתו ידוע לי ברובו, וגם טיב דמויותיו. אבל הרבה חומר מפוזר לי בקבצי מחשב ובקלסרים שונים, יש עוד הרבה חומר לשכתוב, ובשבועות האחרונים הבנתי שאני מוכרח לכתוב פעם אחת ולתמיד את כל הרצף, מתחילתו ועד סופו, עם סימון המקום שבו הסצנות המוכנות אמורות להיכנס בו, פשוט כדי לסיים כבר את הגרסה הראשונה של הכול, עם כל פרקי ופרקוני החיבור לסצנות המרכזיות שכתבתי, ועם הריבוד של עלילה בדיונית שרקמתי בתוך המתווה ההיסטורי של חיי הדמויות.
אז לפני כמה ימים איחדתי את קובץ הכתיבה עם קובץ התחקיר, החלטתי להשתמש בחומרי התחקיר כתזכורות של כתיבה, ומדי יום, בכל רגע שיש לי, לשבת מול המחשב הנייד ולכתוב, פשוט לכתוב, בלי לעצור, בלי לחשוב, בלי לסגנן. לכתוב.
מי שמכיר אותי יודע, שאת כתיבתי האמיתית אני עושה אך ורק על גבי מכונת הכתיבה שלי. ואמנם, לפני כמה ימים השיב לי אותה איציק ברנר, האיש המלווה אותי כבר שלושים ושש שנה עם מכונת הכתיבה הזאת, משומנת ומוכנה לעבודה. אבל במקום לשבת ולהקליד על המכונה, ואחרי כן לתקן ביד, ורק אז להקליד למחשב, להוציא תדפיס ולעבוד עליו שוב בעט, הפעם הבנתי שאין לי זמן לזה, וגם לא יכולת. שאני צריך לעבוד עם פתותי הזמן שיש לי. לכתוב בכל רגע פנוי. גם כשהילדים מסביבי, גם כשהם קוראים לי בשמי, גם כשכולי מלא ברגש כלשהו – יאוש או זעם, שמחה או מכאוב. פשוט לכתוב.
וזה מה שאני עושה כבר כמה ימים, והיום, מרבע לשש בבוקר, וזה משמח אותי. מטבע הדברים, זה מייצר כתיבה שיהיה צורך לעבור עליה אחר כך, לתקנה, לסגננה, לשפרה. אבל בתוך המרוץ מקו ההתחלה של הרומאן ועד לסופו, זו הדרך היחידה שיש כדי לסיים גרסה. לכתוב מהר, לא להתעכב על פרטים, לא לתקן. פשוט לכתוב.
וזה מה שמקנה לי תחושה, שהחיים שלי חוזרים למסלולם.
אני כותב, מדי יום, אני משתמש במה שיש לי, מכל בחינה. בזמן ובמרחב שיש לי, ברגשות שיש לי, בחוויות. משוחרר ככל האפשר מצנזורה ומביקורת עצמית. משום כך, אני מוצא את עצמי מופתע ואפילו נהנה ממה שיוצא מתחת ידיי, ובסופו של דבר גם מבין, שמה שאני כותב אינו כל כך רע. למעשה אינו רע כלל. הוא פשוט חמק מתחת לרדאר של צנזור היצירה, הצנזור הפנימי שיש לכל אחד ואחת מאיתנו, המשתדל בכל מאודו למנוע מעמנו, בתירוצים ובהצדקות שונות וכוזבות, את מעשה הכתיבה.
ועכשיו סלחו לי, אבל אני הולך לכתוב איך הגיבור שלי נהנה מארוחה משובחת, אחרי תקופה ארוכה שהיה מזה רעב.
לילה טוב.
