היום יום חשוב בעבורי. זה היום הראשון של השינוי בחיי, שבו אעשה אתכם את הצעד הראשון להתחייב לכתיבה בלבד. כמו שכתבתי לכם לא פעם כאן, על פי רוב ברמיזה בלבד, מאז הפכתי להורה יחיד אני עובד בלי לאות, אבל מתקשה לכתוב את הספר הבא. הפער הזה, בין הספרים שמבקשים להיכתב דרכי, לבין מציאות חיי, הוא בלתי אפשרי. ואסור לי לחיות כך. עלי להשתקע ביצירתי, לא רק בעבורי, אלא גם בעבורכם.
אנשים הקוראים את הבלוג שלי מראשיתו עקבו אחריי התהליך כולו. מרגע ההחלטה להפוך לאב, דרך הלידה בדלהי, גידול הילדים בשנים הראשונות, הקושי שלנו עם גן העירייה בתל אביב, ועד המעבר לקיבוץ תובל. אבל מתחת לפני הדברים עומדת גם מציאות כלכלית מורכבת, שעד כה לא סיפרתי עליה דבר.
כאשר יצאתי למסע הפונדקאות, ברביעי באוגוסט 2011, עשיתי זאת בזכות הלוואה בנקאית שלקחתי מבנק דיסקונט, על סך 150,000 ש"ח. כיום, מקץ שש שנים, מתוכן שמונה חודשי היריון וחמש ורבע שנות הורות מאושרת, החוב שלי לבנק עומד על 180,000 ש"ח. בהמשך, נטלתי הלוואה גם מבנק לאומי. על 32,000 ש"ח. יתרתה כיום היא 16,306 ש"ח. במהלך השנים האלה נקלעתי שוב ושוב לקשיי פרנסה, ולכן נטלתי עוד שתי הלוואות, האחת מחברת אשראי והאחרת מחברת מימון ישיר. כך יצא, שאני מחזיר היום 4695 ש"ח מדי חודש לבנקים. הוסיפו על זה 3400 ש"ח מדי חודש בעבור הגן לילדים, ואת שאר הדברים שהחיים מורכבים מהם, ותגיעו לעול שהורה יחיד אינו יכול לעמוד בו.
אינני שונה בזה מישראלים רבים אחרים. רובנו מתקשים לעמוד בנטל היומיום וחיים מעבר למסגרות האשראי שלנו. אני שונה מהם רק בשני דברים מהותיים. האחד, מדינת ישראל הכריחה אותי, במניעתה מהומואים לעשות פונדקאות בישראל, לעשותה בחו"ל. השני, אני סופר, זו מהותי, זו תכלית חיי, ואני מוכרח לממשה כשירות העמוק ביותר שלי למען הכלל.
ככל שחלפו החודשים מאז עברנו מתל אביב לקיבוץ תובל, הלכה והשתרשה בי ההכרה, שלא אוכל להמשיך לנסוע פעמיים-שלוש בשבוע לתל אביב, כדי להתפרנס, ולכן גם יזמתי ופתחתי סדנאות כתיבה באזור כנרת ומשגב. אני שמח בעמלי, ומודה לאל על ההזדמנות שזימן לי, לפתח אנשים ככותבים ולהיטיב בזה את עולמם. אבל העבודה הזאת, באופן שבו אני עושה אותה – בודק עשרות עבודות מדי שבוע, בלילות, כדי למנוע מתלמידיי את ה'טקס' הקניבלי של קריאת עבודותיהם בכיתה – גוזלת את זמן היצירה שלי.
הבנתי שאסור לי להמשיך כך, ולכן החלטתי לפנות אליכם במישרין. לכל קוראי וקוראות הבלוג שלי, שנהנו במשך השנים הללו מסיפוריי על בניי, מתמונותיהם, מן המסע הגדול שאנחנו עוברים, מאז לידתם ועד הנה, וגם לקוראיי ספריי – אני זקוק לעזרתכם כדי לשוב אל שולחן הכתיבה, כמו שעשיתי כשכתבתי את 'מעשה בטבעת' – לשש שעות לפחות מדי יום. זו תהיה הדרך היחידה שלי להבטיח לכם, שייקח לי פחות מחמש שנים לעבוד על כול ספר. זו תהיה הדרך היחידה שלי להביא בפניכם את הספר הבא בתוך שנה-שנתיים.
אינני נואש. התברכתי באבא נפלא ובמשפחה תומכת. גם גדלתי בבית, שבו מנוחה נחשבת לגנאי, לפינוק או לעצלות. אצלנו בבית עובדים תמיד. עד שמתים. חונכתי גם לשרוד בכול מצב. וכך נהגתי כל חיי עד כה. אבל כעת אני מבין, שאני לא רוצה רק לשרוד ולעבוד עד שאתפגר. שאני חייב לעבוד בעבודת חיי, בכתיבה, ועליה למסור את נפשי.
ולילדים, כמובן.
לכן, אודה לכם אם תצטרפו אלי למסע הזה, כשותפים, בתמיכתכם, ולא פחות מכך – אם תשתפו את הפוסט הזה, ואת אלה שאכתוב אחריו, בעמודי הפייסבוק שלכם.
הנה הלינק לקמפיין המימון שלי:
https://www.mimoona.co.il/Projects/4206
ואם תרצו, תעזרו לי בזה גם לזעוק את זעקתם של הרבה הורים יחידניים אחרים, מן הקהילה הלהט"בית ומחוצה לה. תנו לנו להיות משפחות, תנו לנו להיות הורים. תנו לנו לחיות את חיינו כמוכם, בתחושת סיפוק ומיצוי, ולא בחרדה מתמדת מפני הבאות. וזה מתחיל קודם כול בשיוויון זכויות אמתי.
שיהיה לכם/ן שבוע טוב.
מרגש ברמות על