יומן מלחמה (122).
מי שעוקב אחרי בהתמדה יודע, שהזהרתי בשנה שעברה מפני פריצת מלחמה וגם מפני טבח לא פעם ולא פעמיים. היה לי ברור שלשם יוביל בנימין נתניהו, מפני שפשיסט לא יכול להשאיר פער גדול מדי בין ההפחדה מכוחה הוא שואב את כוחו לשלוט על ההמון – לבין המציאות. הוא מוכרח, בסופו של דבר, להביא להתמוטטות המציאות, להשחרתה, כדי להצדיק בזה את קמפיין השיסוי, ההסתה וההפחדה שלו את ההמון, במהלכו הוא מסמן את האחר כבוגד וכאויב, אם מחוץ ואם מבית.
לצערי, הרבה דברים שחזיתי בכתיבתי בשנה החולפת התממשו. טבח ה-7.10, המלחמה שפרצה בעקבותיו, התמשכותה לבלי די וגם נפילת המשטרה בידי עבריין מורשע, שהפך אותה למיליציה, ערך קמפיין לחלוקת נשק ארוך קנה לתומכיו, שבמהלכו גם אירעו כנראה מעשים בלתי חוקיים בלשכתו וגם מסביבה. הענקת הדרגה המשטרתית ל'צל', הפריצה למחנות הצבא ותקרית האקדח בהפגנה בשבת האחרונה בקפלן, למי שיודע על מה אני מדבר, מעידים כי קרוב עוד דבר שחזיתי – הפעלת נוער הגבעות והכהניסטים נגדנו, מתנגדי המשטר.
זו הסיבה בשלה מיעטתי מאד, מאז ה-7.10, לנאום בהפגנות. מקודם עשיתי זאת כמעט מדי שבוע, בכל מקום שהזמינו אותי לדבר בו, וגם העליתי את נאומיי לרשתות החברתיות. אבל מיום ה-7.10 היה לי ברור, שעלינו לפנות את הבמות למשפחות החטופות והחטופים, שההתנגדות למשטר תתפוס מפנה, כפי שאכן אירע, וכי אישית עלי להמעיט את מקומי בציבור ולפנות אותו לאנשים שנפגעו מטבח ה-7.10 במישרין.
היום הבנתי עוד דבר. התממשות התחזיות הקודרות שלי במציאות הביאה לי, באורח מוזר, שילוב של מתיחות ורגיעה. אמנם, אני דרוך ומתוח ככול הישראלים מפני התגובה הצפויה של איראן וחיזבאללה לחיסולם של הנייה ושל שוכרי. אבל אני גם רגוע באופן מוזר. אינני מתעלם מן המציאות. הכנתי את הממ"ד ואת הבית למתקפה, עדכנתי את הבנים ואני שב ובודק שהם ערניים לכול תרחיש, ואני פועל מדי יום, מבוקר עד ליל, כשכול כולי נטוע בתוך המציאות. אבל רמת החרדה שלי דווקא שככה.
כמי שרואה נכוחה למרחק, כול עוד הפער בין המציאות הפנימית שלי לבין המציאות החיצונית הוא עצום, אני חש לבד. זה מגביר אצלי את החרדה והטלטלה הפנימית. אבל ברגע שהמציאות, מבעיתה ככול שתהיה, מממשת את חרדתי, החרדה, הכרוכה באי-ודאות, שוככת, מתחלפת בוודאות (מבעיתה ככל שתהיה), בנקיטת עמדה, בהבנת מידת יכולתי להתמודד עם המציאות ולהתנגד לה, ולפעולה בהתאם.
בימים האחרונים אני עסוק ביומיום, ובו-בזמן גם בעתיד. אני עובד על הפצתו של גיליון ההתנגדות, "היי שוטר – על משטרה ודמוקרטיה", בתחנות המשטרה ברחבי הארץ ובנקודות ההפגנה, סיימתי את עריכתו של גיליון ההתנגדות הבא, "בת מלך – על נשים, פטריארכיה ודמוקרטיה", והתחלתי לאסוף חומר ולערוך גם את גיליון ההתנגדות שאחריו, אותו אני מייעד לחגי תשרי – גיליון התקווה.
עצם הקריאה, המיון והעריכה של יצירות ומאמרים וסיפורים בנושא התקווה מעודד את רוחי, מזכיר לי שיש אור בקצה האופק. ואילו הדברים היומיומיים המרכיבים את פסיפס חיי כהורה יחידני לתאומים מחזיקים אותי בתוך המציאות, ומרחיקים אותי מן החרדה.
אתמול הכנתי בצק ללחם. כתמיד זה כרוך בהפעלת המיקסר הישן והטוב של אמי המנוחה. הוא מרעיש מאד, ובעודי עובד עמו אמרתי לעצמי, שעם רעש כזה, לא אשמע אזעקה אם תגיע. ואז הרגעתי את עצמי. יש לי יישום של פיקוד העורף בסמרטפון, והילדים גם הם ערים. אם תהיה אזעקה אדע זאת. המשכתי ללוש את הבצק ברעש גדול במיקסר.
מאוחר יותר, בחצות הליל, עשיתי שתי מכונות כביסה ותליתי אותן לייבוש בחצר. כשסיימתי הבטתי בהן ואמרתי לעצמי, שנסראללה לא יעז לחרב לי את הכביסה, כי אם תהיה הפצצה בלילה, היא תגמור לי את רוב הבגדים שאנו משתמשים בהם מדי יום בבית. ואז צילמתי את מתלי הכביסה המלאים, חייכתי והלכתי לישון.
ההתמודדות עם המציאות הבלתי אפשרית הזאת קלה יותר כשיש ודאות. ודאות שנותקף, ודאות שנעמוד בזה, ודאות שמדינת ישראל תשרוד, שהממשלה תוחלף, שנעשה כאן תיקון גדול לכול מה שנשחת כאן בשנה וחצי מאז עלתה לשלטון ממשלת החורבן, הדמים והכזב.
בתוך המתיחות הרבה של כולנו למול הצפוי לנו כעת, אני מבקש להציע לכםן את אותה נקודת מבט. ודאות שזה יקרה, נטילת אחריות על מרב ההכנות בסביבתכם הקרובה, להגנה עליכם ועל יקיריכם, ויציאה להתנגדות למשטר בכול זמן ומקום ובכול דרך שמתאפשרת לזה.
שנעבור את זה בשלום. יש לנו מדינה לקיים, עתיד לרקום ותקווה לפתח, לשמר ולתחזק. כשתהיה אזעקה, כשיפלו פה טילים, שמרו על עצמכם והאמינו בנצח ישראל. נצח ישראל לאו דווקא במובנו הדתי, אלא במובנו הלאומי. אנחנו עם עקשן וקשה עורף, מיוחד ושואף חיים. אנחנו עם הנצח, זה טבענו, והוא מוליד מתוכו את התקווה.
