לפני כמה ימים כתבתי כאן, שיש חברים שאני שומע לכל מה שהם אומרים לי, ודבריהם מבחינתי הם בגדר 'עשה.' כזה הוא עורך הדין איל ירקוני. חבר שלי מה'אספרסו בר,' ואדם שהוכיח לי כבר יותר מפעם אחת את מקצועיותו, את חוסר-הפניות שלו ואת אהדתו כלפי. היום, כשהתקשרתי אליו לספר לו קצת מה שאני עובר, אמר לי דבר אחד. תתקשר לעורך דין מסוים, שהוא חבר שלי. תגיד לו שאני שלחתי אותך. הוא כבר יגיד לך מה עליך לעשות.
זה מה שעשיתי. כי איל אמר לי. ואחרי השיחה עם עורך הדין המסוים הזה, עשיתי את הדבר הכי בל-ייאמן מבחינת: הצפנתי את כול הפוסטים שכתבתי ביומן החופש הגדול שלנו מאז ראשיתו ועד כה. חסמתי אותם מצפייה בבלוג שלי, מחקתי אותם מעמוד הפייסבוק שלי. וזהו מעשה דרסטי מאד מבחינתי.
אחי אמר לי מזמן, שלא עושים עסקים באופן גלוי. תלמידי אהרן כתב לי, שהלב שלי תלוי על השרוול, וכול אחד יכול לדעת מה אני חושב ומרגיש. אבל רק עורך הדין הזה, שנועצתי בו היום, הצליח לטלטל אותי ככה, שגרם לי לגנוז את כול סיפור המסע שאני עובר.
"תן לי יום יומיים לחשוב על הסיטואציה ואחזור אליך עם פתרון," הוא אמר לי, "בינתיים אתה לא זז מילימטר. אתה עוצר הכול. ה-כ-ו-ל. וגם מפסיק לדבר על זה."
זה כל כך החריד אותי עד שהצטרכתי חצי כדור 'קסנקס' כדי להירגע. ומי שמכיר אותי יודע עד כמה זה נדיר.
ומכיוון שהדברים אצלי מוכתבים מלמעלה, מעליונים, גם היה עוד משהו שגרם לי לעצירה הזאת. בעודי יושב בסדנת הבוקר שלי הודיע לי בעל הבית, עמו הייתי צריך להיפגש הערב, שאחיו מת במפתיע בלילה, והוא יושב עליו שבעה. לכן יוכל להיפגש איתי רק בעוד שבוע.
הקיצור – מן השמים וגם מן הארץ הודיעו לי שעלי לעצור. ליטול פסק זמן. להירגע מהפנטזיות שלי. אז עצרתי את הסוסים. בחריקת בלמים אם אפשר לומר, וגם בחריקת שיניים. אינני יודע אם החלום שלי גז. דבר אחד אני יודע – אני שם אותו על 'הולד.'
כמו תמיד, זה מתקשר במישרין גם בחומר שאני מלמד.
"דמות הגיבור בספר מצהירה על הרצון שלה או על מטרתה," לימדתי היום את תלמידיי בסדנת הכתיבה. "אבל לעתים קרובות יש פער, ואפילו ניגוד או סתירה, בין מה שהיא רוצה, או מצהירה שהיא רוצה, לבין מה שהיא זקוקה לו. אני, למשל, מצהיר כבר חודש שאני רוצה שינוי, רוצה חירות, רוצה חופש ושקט. אבל מה שאני זקוק לו באמת הוא יציבות. לשמור על שגרת חיי. והפער הזה, בין מה שאני רוצה לבין מה שאני זקוק לו, מתיש ומטלטל אותי כהוגן."
אז כדי להפיג קצת את הטירוף הזה, הזמנתי הנה נערה מנווה צדק, שתלמד את בניי איך משחקים בטבלטים שלהם, ושניהם כבר למדו כל אחד משחק אחד לפחות. בזמן שהיא שיחקה איתם נפגשתי עם חברי מיטשל, שהכריז כי על מה שאני עובר בחודש האחרון אפשר יהיה לכתוב ספר, ובהומור האופייני לו אפילו הציע לו כותרת, ואחרי כן עזר לי לתלות מכונת כביסה. כי יש שיגרת חיים בבית, ואותה עלי לקיים בכול מצב.
ואחרי שהלכו שניהם נעמדתי במטבח, ואפיתי לילדים עוגת יום הולדת. לא מפני שיום הולדתם חל בקרוב. ממש לא. אלא משום שמיכאל ביקש כבר לפני שלושה ימים עוגת שוקולד עם קרם, ודניאל ביקש שאוסיף עליה גם עדשי שוקולד.
למרות שמרוב לחץ התגנב לי קצת חלמון לחלבון, בשעת הקצפתו, העוגה יצאה נהדרת. מתוקה כמו הגהינום. לי אסור לגעת בה. אבל הילדים השתוקקו כבר לטעום ממנה, וברגע שרק חתכתי אותה בסכין ביקש דניאל שאכין פרוסה גם לאילנה, ורץ לתת לה מנת עוגה לטעימה.
בסופו של דבר שכבו אצלה על הארץ, בפיג'מות, לזלול את עוגת השוקולד, בעודי מנסה לחזור לעצמי בבית. מזכיר לעצמי, שאנחנו כאן, שהכול בסדר. וכל השאר יסתדר בזמן הראוי והנכון לו, ואל לי להיחפז בדבר.
ועכשיו אשב להמשיך בעמל יומי. לבדוק עבודות, לתקן הגהות של כרך השירים השלישי שלי, ולהירגע.
אנא אל תפנו אלי עוד כעת בכול הנוגע לחלום שלי וגם אל תשאלו אותי שאלות בתגובות לפוסט הזה. אני בסדר, הילדים בסדר. אבל בינתיים הכול מוקפא.
שיהיה לכם לילה מצוין.
אבי ז"ל נהג לומר
"אין ברכה אחא בסמוי מין העין"
אמץ את
בהצלחה
אבי ז"ל נהג לומר "אין ברכה אלא בסמוי מיו העין"
אמץ את זה.