איל מגד. אורו הגנוז. הוצאת ידיעות אחרונות, 2026. 141 עמודים, 98 ₪.
מקצת מדבריו של איל מגד על יואל הופמן קראתי במוסף הספרות של 'ידיעות אחרונות', בפרסום שהקדים את צאתו לאור של הספר הזה. הם עוררו בי אי-נוחות, אבל גם סקרנות. כיוון שאני מעריך מאד את יואל כסופר אחד בדורו, ואת איל אני מחבב ומתייחס אליו בתוכי, מבלי ידיעתו, כמעט כאל אח בוגר, הזמנתי את הספר וקראתיו.
הספר הזה העכיר את רוחי. אני מכיר ואוהב את שירתו של איל, והוא כותב פרוזה שירית יפהפייה. יכולת המבט שלו בנוף ותיאורו אותו מפעימה, ולשונו צלולה, מדויקת ומרגשת. אבל ככל שהתקדמתי בקריאה בספר חשתי שאין זה ספר על יואל הופמן כלל, אלא על איל עצמו. שאין מדובר פה בכתיבה היכולה להאיר את יצירתו של יואל או ליתן בידי הקורא מפתחות להבנתה. זהו ספר של איל מגד, המתבונן בעצמו מבעד יחסיו אל יואל, ויואל הוא עוד אחד משוּרת בני אדם ומקומות – האישה בחייו של מגד, הנופים והמקומות שעבר בהם וכדומה – שאיל מרוקן כחלק ממסע ההיפרדות הנרקיסיסטי הבלתי מסתיים שלו מעצמו אל זולתו ומזולתו חזרה אל עצמו.
חדר המראות
איל מגד הוא אדם מודע לעצמו, הבוחן את עצמו ללא הרף. לכן, אינני חושב שאני מחדש לו משהו בדבריי. הוא עצמו כותב, "להתבּדל, זהו יעדי האמיתי. את התכונה הזאת הוא מכיר מעצמו, חשבתי" (עמ' 96). הוא גם מעיד "אתה מדבר עם הזולת בעיקר כדי לדעת את עצמך דרכו" (עמ' 106), ומזכיר לעצמו "את השאלה איך להדביק את השברים שלי, לא אותו אני צריך לשאול אלא את עצמי" (עמ' 103). הוא אפילו מרחיק לכת וכותב: "אני מומחה בחשיפת הכחשות אצל זולתי, ולמרות שסחטתי מעצמי כל הודאה אפשרית, לנקוב בהכחשתי שלי עוד לא הצלחתי" (עמ' 120), ואפילו מודה בכך, שעמדת היסוד שלו היא של קדוש מעונה – "או שהקדוש המעונה שבתוכי יחדל להתענות" (עמ' 119).
אבל הודאה בקיומו של הפצע הנרקיסיסטי אין משמעה היחלצות ממנו. להפך, ההודאה בו היא חלק מן המנגנון הנרקיסיסטי. היא מאפשרת לדובר בספר הזה לרומם את זולתו למדרגת קדוש רק כדי לאיין אותו ממנה אחרי כן, לכפור ביחסיו עם נשים ועם הארץ, לגמד ולאיין את כוחם של הווידוי, ההתקשרות לזולת ושל הכתיבה, להיפגע כדי לפרום כול קשר של השתייכות, כול זיקה לזולת ולעולם, ולהיסוג חזרה אל העצמי הפגוע, עד ליציאה המחודשת ממנו לתבוסה חדשה.
הדברים הללו, הנשמעים מתחת עטי נחרצים, כמעט מסוכנים, כולם באים לידי ביטוי מעטו של איל עצמו. "אל מאמצי להשיג הכרה בהיותי אובד דרך, איש לא מתייחס ברצינות," הוא כותב, "הרושם שאני מותיר, כמדומני, הוא דווקא של מי שמתמצא בשבילי החיים ומבקש הדרכה בתואנות שווא" (עמ' 67), וכן – "לא הצלחתי לגמול את עצמי מההרגל לתור אחר תאי וידוי, וכנראה גם לא רציתי להיגמל" (עמ' 67). בהמשך הוא כמובן מתחרט על עצם הדיבור, על הווידוי: "לא נדבקתי מהשתיקה של יואל. עוד לא ויתרתי על הדיבור. מה אני לא יודע, שאני עוד ממשך לדבר ולצפות לעזרה? כמה דפים עוד אפשר להוסיף לתלמוד הזוגי שלי? אין לתאר כמה אני מצער שעדיין אני חייב להשיח את ליבי. לאחר הווידוי, כשאני לבדי ומתעטף בשתיקה, אני מתמלא חרטה. כי הדיבור, כמו הכתיבה, רק מעצים את הכישלון" (עמ' 84). ובמקום אחר – "הפעולה החמקמקה המוצאת את התואר 'חשבון נפש' בין כה וכה לא מובילה לשום מקום."
המצער הוא, שאת כול הדברים האלה הוא אומר דרך יואל. ויואל איננו כאן, ואינו יכול לבטא את שביעות רצונו או את מורת רוחו מהיהפכותו למראה בחדר המראות האינסופי של איל, שבו הוא מתחבט מקיר לקיר, מדופן לדופן, בניסיון למצוא מרגוע לנפשו. "מפליא איך אדם מסוגל לשאת בתוכו את סכסוכי הנפש שלו, ובה בעת לפעול באופן שפוי והגיוני בעולם. על פניו, משימה בלתי אפשרית. ובכל זאת כך אנחנו חיים, תת-תודעות תלויות על בלימה. עומדים איכשהוא במשימה מאחורי מראית עין של שפיות והיגיון, כל אחד בדרכו הפתלתלה. גם מבחינה זו יואל היה יחיד במינו. הוא הצליח לא רק לעמוד בפיצול שבין החוץ לפנים, אלא אפילו להתגבר עליו" (עמ' 88)
היחס לאישה
נושא מרכזי בספר הוא האישה והיחס אליה. גם כאן משתמש מגד ביואל וביצירתו כדי לבטא את יחסו-שלו לנשים. בתחילת הספר הוא כותב "כל הנתיבים שבהם צועד גיבורו של יואל, הלובש ופושט צורה מאז התייתמותו מאמו בהיותו עולל, מובילים אל אותה אשת גורל שלא חדל מלחזר אחריה בכתיבתו" (עמ' 37). אישית, אין ביכולתי לחוות דעה על כך בטרם אשוב ואקרא את כול ספריו של יואל מתחילתם עד תומם. ספרו של איל בהחלט עורר בי את הרצון בכך, ובזה תרומתו.
אבל ככול שהתמדתי בקריאתי בספרו של איל צצו מול עיניי דברים שכִווצו את לבי, בכול הנוגע ליחסו לנשים. נדמה לי שהמקור ליחס זה מצוי כאן, או לפחות ניתן כאן מפתח להבנתו: "בפורים, כשנשאלתי למה התחפשתי והייתי משיב 'לאייבנהו', כלימה הייתה מציפה אותי, לא רק משום שנראיתי יותר כמו סנצ'ו פנשה, אלא כי נתפסתי בקלקלתי בהתחזות הזאת לאביר, שידע להילחם על אישה כדי לזכות בה. פורים אחר פורים עטיתי את שריון הגיבור הנערץ, בעצם בעל כורחי, רק בגלל שהתחפושת הייתה בהישג יד, בין יתר המטמונים שבבטן הספה בחדר העבודה של אבי. אבל האם בדרכי לא מסרתי גם אני את נפשי כל השנים למען אישה אהובה? האם לא עברתי תלאות וייסורים בתקווה לזכות בקורטוב של התעלות שרק היא יכלה להעניק?" (עמ' 59). לא יכולתי שלא לשים לב, שתחפושת האביר מצויה 'בבטן הספה בחדר העבודה של אבי', כלומר, שהיא מורשת האב, ושהיא תחפושת, גבריות מוּרשת, לא מושרשת, ארעית וחלושה, שהיא המקור או המפתח להבנת יחסיו עם האישה.
היחס שלו לאישה, מעיד איל עצמו, הוא חלק מן המנגנון הנרקיסיסטי:
"אני מנסה לתאר את מצבי לאשתי, כדי למצוא את הדרך אל ליבה. להוכיח לה, שבניגוד למה שהיא טוענת אני לא רק מרוכז בעצמי, אלא שהיא בראש מעייני, אבל הדרך חסומה. אולי ההשלמה עם המחסום, עם ההכרה שאי אפשר להסיר אותו, אולי דווקא היא תחולל שינוי. אני יכול לשמוע את יואל פוסק בקולו הצרוד: 'נכון'. די לי באישור הזה, גם אם הוא מגיע מתוכי.
"הבעיה היא שההכרה הזאת אינה מניעה אותי לעשות איזה צעד. היא לא גורמת לתזוזה. להפך, היא משתקת. אין ממנה שום הלאה. ואפילו הכרמל, שתמיד נודף ניחומים, מוצף כעת בניחוחות של פריחת החרוב המעיקה, של רקבובית סתווית ושל תבוסה."
מצד אחד, האישה מושכת אותו אליה, או, במילותיו, שיש בהן יותר משמץ של האשמה, מפתה אותו אליה בכל פעם בדרך חדשה: "אושר הוא לחקור את הארץ ואת האישה, ומאושרת שלוות ההתכנסות בעצמך. איזה זיווג מושלם בין תאוות החיים לבין ההשלמה עם המוות. כמו זריחה ושקיעה. אבל נעלה מהחדווה הכוח לשקוע ולהיעלם" (עמ' 79) ואחר – "החולשה הופכת באחת לכול-יכולת, כשאני מספר לו איך אני נכבל אליה מבלי משים, הוא אומר שהוא מכיר את התחבולות. הן פעלו גם עליו עד שכבר לא היה בהן טעם […] משחר האנושות נשים נאלצו לשכלל את דרכי הפיתוי שלהן כדי לכבול אליהן גברים סוררים" (עמ' 91).
אבל המשך התיאור של האישה כמפתה וכמדיחה מביא אתו חוויה רגשית כפולה: "בצוק העיתים יחסי גבר ואישה מתאפיינים בהתמסרות ובהתייסרות הנחווים לא אחת כהתעללות רצופה ומתמשכת, שבסופה התעלות הנושאת אופי דתי (ויסלח לי חברי על הנוסח הפומפוזי) (עמ' 103), וחוויה כפולה זו מגיעה, לעיתים קרובות אצל מגד, לכדי תחושת שבי: "כשראינו צורך לנוד לעצמנו על היותנו שבויים בנשותינו" (עמ' 106). כתוצאה מכך, הוא כופר באישה, אך גם אינו יכול להימנע ממשיכתו אליה: "כל שאר הארצות, כמו שאר הנשים שנחשקו אי פעם, הפכו למיותרות. תמיד הן היו מיותרות – ארצות כנשים – לא ניתנו להיטמעות, והנעורים הם שדחפו לחיקן, שוב ושוב להתפתות, פעם אחר פעם להתרפק על האשליה ולהתנפץ אליה. ואז, שבע ימים ומרוצץ, להגיע אל החיק הנכסף היחיד, של הארץ ושל האישה, שלעולם לא תשבע ממנו" (עמ' 116).
ההפרה הנרקיסיסטית
עם סיום הקריאה בספרו של איל היה עלי לנסח לעצמי את הסיבות לאי-הנוחות ולעכירות הרוח שעורר בי. כנראה שתחושותיי כלפיו נובעות מזיהוי המחול הנרקיסיסטי שספר זה כתוב מתוכו, נובע ממנו ומשפיע עליו. מין הלוך-ורצוא של מילוי ושל ריקון, של תשוקה ושל מיאון, שאין לו קץ. "משונה איך הועם הברק של העולם. כאילו היה כלי שעשיתי בו שימוש יתר, בגד שהתבלה. רקב וחלודה פשו בתפארתו. נפלא ממני איך היחס שלי משפיע עליו. מי אני ומה אני שמצבו יושפע ממני. ובכל זאת קשה להתעלם מהעובדה שהעולם אינו כתמול-שלשום, שחדל למשוך ולהפנט, כאילו הוסרו ממנו המחלצות שעוררו את תשוקתי אליו" (עמ' 95).
אך כאשר נמשך פנימה, אל המחול הזה, יואל הופמן, סופר שאני כול כך מעריך ואוהב, ואף הוא מועצם ומרוקן, כחלק מן המסע הנרקיסיסטי של הכותב, זה מֵרֵע לנפשי. אני חש שזו הפרה עמוקה של חברות, של אמון בין חברים שהם סופרים ובני אדם. שבינינו, החברים והחברות בספרות העברית, הקרובים והרחוקים, אלה שהם חברי וחברות נפש שלנו ואלה שאנחנו רק אוהבים ממרחק את יצירתם, מכוננים קשרים סמויים מן העין של חמלה הדדית. וכי החמלה הזאת מופרת כאן, מכוח הסכסוך האימננטי בנפשו של הכותב עצמו.
ההצדקה היחידה לכך שאני יכול לאתר בתוכי היא, שאיל מדגים באמצעות יואל הופמן בספרו את מנגנון המילוי והריקון של הלשון ושל העולם, כפי שהוא בא לידי ביטוי מופלא כל כך ביצירתו של יואל עצמו.
