בשמונה וחצי הבוקר כבר התיישבתי ליד שולחן הכתיבה בחדרי, כדי לעבוד על הרומן הבא, "הנזיר היהודי." ידעתי מה עלי לעשות, מפני שכבר בשבוע שעבר פרשתי את כולו על רצפתו של חדר האוכל בתובל, התלבשתי בטרנינג, חלצתי את נעליי, וטיילתי בגרביים בין שורות הדפים, נשכב לצדם עם עט בידי, וכותב לעצמי הערות עבודה.
הוצאתי את חבילת הדפים מן השקית ששמרה עליהם במהלך סוף השבוע, והתחלתי מדפדף בה דף אחר דף, ומתקן בכל מקום שציינתי לעצמי לעבות או להחסיר, לבאר או להשמיט בו. העבודה הזאת, העשויה להידמות למי שאינו כותב כסיזיפית, מענגת אותי מאוד. בשעה שאני משכתב ומפתח טקסט כתוב, הריני מכיר כבר את המתווה שלו, את חוקיו של עולם הסיפר שבראתי ואת דמויותיי. כעת אני יכול להוסיף לדמות זו אפיון, לחדד דיאלוג, לשתול לאחור פעולות או עצמים, שהישנותם בטקסט אחרי כן הופכת אותם למוטיבים, לתבניות הד, המהדהדות זו אל זו במרחבי הסיפור ומקנות לו את שלמותו.
בשלב זה אני כבר מרשה לעצמי לכתוב על המחשב, במישרין אל תוך הטקסט הקיים. את הגרסאות הראשונות לעולם אכתוב בכתב יד ובמכונת כתיבה. אבל אחרי שהספר נתון בפניי, אני מתיר לעצמי לכתוב לתוכו, וממילא גם מבקש להתקדם בו מהר ככול האפשר, כדי לסיים את מלאכת גימורו.
בעבר חששתי, שמא הכתיבה שלי על גבי המחשב לא תפיק ממני את שפתי הגבוהה, העשירה, מפני שאני מקליד מגיל ארבע עשרה, בהקלדה עיוורת, ולפיכך עלול לכתוב כתיבה מהירה ושטוחה, בלשון מדוברת. לשמחתי, שוב ושוב אני מגלה, שכאשר אני יושב מול המחשב, בשעה שהסיפור כבר נתון לפניי, יש ביכולתי לנגן את הניגון העתיק שלי גם על גבי המקלדת האלקטרונית.
כול כך שקעתי בעבודה היום, עד שמלבד קימה לשירותים ולעירוי עוד ועוד קפה ותה לקרבי, שכחתי מעולמי. שכחתי שעלי להכין שניצלים לארוחת צהריים למיכאל ודניאל, שכחתי שהשעה כבר אחת וחצי, ועלי למהר אל תחנת ההיסעים לאסוף אותם ממנה הביתה. למרבה המזל אבא שלי אצלנו, הזכיר לי מה השעה, ואז, כשאני רצתי החוצה בגשם סוחף כדי לקבל את פני הילדים, נעמד הוא והכין את השניצלים לארוחת הצהריים, כדי שהילדים, המגיעים רעבים מאד מבית הספר, יוכלו לאכול מיד את ארוחתם החמה.
רק בדבר אחד הוא טעה. הוא הוסיף לתערובת פירורי הלחם מלח, ופלפל שחור. הרבה.
הילדים הגיעו הביתה, התיישבנו לאכול, ואז החלו הילדים זועקים שהשניצל חריף להם. אבא שלי הביט בי ובהם, ופלט, "אז מה."
הם מיהרו למזוג להם מים, כדי להקל על אכילתם.
"עכשיו אתה מבין למה אני נמנע לגמרי מפלפל שחור בבישול?" שאלתי את אבא, "זו גם הסיבה שאני מתבל בכורכום, בכמון, בקארי ובפפריקה מתוקה."
אבא שלי הוא אויב הכורכום. התבלין הזה שנוא עליו קודם כול בשל צבעו, ונטייתו להכתים בצבע זהוב כול בד וכול משטח שהוא נוגע בו.
הקיצור, אכלנו יחד, אחרי כן עליתי לנוח, ומקץ שעה כבר קפצתי ממיטתי כדי לנסוע עם בניי לשיעורי הנגינה שלהם בקונסבטוריון בכרמיאל. הילדים הפליאו בנגינתם, הייתה לי נחת. אבל רק שבנו הביתה, ניגשתי רגע אל שולחן הכתיבה, ואז, כמבלי משים, נשאבתי לעוד עשרים דקות עבודה על הספר שלי.
כאשר פתחתי עתה את סדנת הערב שלי במעלות, התנצלתי בפני הנוכחים, שלא קראתי את עבודותיהם. עד מוצאי השבת קראתי את כול העבודות שהעלו תלמידיי לאתר שלי. אך ב-48 השעות האחרונות לא קראתי ולא פעלתי דבר. הייתי נתון כול-כולי בתוך הרומן שלי.
מחר ארד ללמד בתל אביב. בערב אולי אפגוש בחור, שירענן את ימיי ויחגור בי כוח. ובימים רביעי וחמישי אשקע שוב בספרי, עד שאסיימו. אפילו הרשיתי לעצמי באופן חריג להזמין אלינו ליום חמישי שתי עוזרות בית, שתטפלנה בבית כדי שאני אוכל לשקע לגמרי את זמני בכתיבה.
זו הדרך היחידה שאני מכיר כדי לכתוב ולשכתב בה ספר. בעוד הכתיבה הראשונה נחלקת אצלי למנות קצרות של זמן ושל הספק, השכתוב הוא פעולה המחייבת רציפות, התמדה, מחויבות והמשך, כדי להישאר צמוד אל הדחף הסיפורי ואל כוחה המניע של העלילה. זו הסיבה, שבימי שכתוב אני נהיה לנזיר, כמו הנזיר היהודי שלי, אבל מסיבה שונה.
ולמי שמתעניינ/ת, בימים האחרונים פנו אלי כמה וכמה א/נשים מן הצפון ומן המרכז, וביקשו סדנת כתיבה. לכן, בקרוב אפתח סדנת כתיבה חדשה בימי ראשון בבוקר, בבית הסופר בתל אביב, ובימי חמישי בערב בביתי בתובל. אם ברצונכם/ן בפרטים פנו אלי במייל, ilan@isheinfeld.com, בטלפון 0522-300098, או במסנג'ר, כאן.
כמובן, כתמיד, אשמח לשיתוף.