כל אחד מאתנו, מאז לדתו, נושא עמו שק מטפורי על גוו, בו חבוי הצל שלו. בשק הזה, שפרויד קרא לו ה’תת מודע’ ויונג קרא לו ‘הצל,’ חבויים הדחפים והיצרים הכי פראיים שלנו, חולשותינו, פגמינו, הפצעים הרגשיים שלנו, תוקפנות, אלימות, רגשות סותרים, זהות מינית שונה ועוד. למעשה, אנחנו הולכים וממלאים את השק למן לדתנו. ההורים והמחנכים שלנו מלמדים אותנו מה ראוי לחשוב, לומר ולעשות ומה לא ראוי לחשוב, לומר או לעשות. כול מה שלא ראוי נדחק לתחום הצל. לעתים נדחקים אליו גם כישורים חיוביים, כמו יצירתיות, שמחנכים אותנו כי היא דבר בלתי ראוי, היכולת לאינטימיות ועוד. כלומר, יש במכרות האופל של הצל שלנו גם עורקי זהב. אבל קודם לכול יש בו שדים פנימיים.
כמו כל אדם, גם לכל קבוצה או עם ישנו הצל שלהם. בתחום הצל של קהילה או של עם חבויים כול היצרים האפלים. הרצחנות, האלימות ההדדית, הפגיעה בחלש ובמודר, האפלייה וכך הלאה.
הצרה עם הצל שלנו היא, שהוא לא שקט. הוא כול הזמן תוסס, מבעבע, כמו ביצה עכורה, טובענית, של פחדים, תחושת השפלה, זעם כבוש ורצון לעבור על כל טאבו חברתי. התסיסה הזאת מביאה לעתים להתפרצויות של חומרי צל, של התנהגויות צל, הן אצל יחידים והן אצל אומות. אצל יחידים זה יכול לבוא לידי ביטוי בנוירוזה או בפסיכוזה. אצל אומות זה יבוא לידי ביטוי בפסיכוזה המונית.
בישראל, ככל שהתמשך הכיבוש, וביתר שאת בעשור האחרון, בייחוד בשנה ובחודשים האחרונים, שורר ריח חריף של צללים. חוק הלאום, שהדיר מגזרים שלמים באוכלוסיה, היה רק סממן אחד לכך, שהצללים של החברה הישראלית שוחררו מסוגרם. כך גם הגזענות, ההומופוביה, האלימות האישית והציבורית וגילויי השחיתות האישית והציבורית בפוליטיקה הישראלית.
בחודשים האחרונים, ככול שבנימין נתניהו נאבק על הישרדותו, הוא עושה מה שעושה כול גיבור טראגי – משחרר את השסתום מעל מכרות החושך, שלו עצמו וגם של עמו. אם שאלתם את עצמכם מה קרה פה, לאחרונה, שכול כך הרבה אלימות מתפרצת כאן, בכול מישור, התשובה לכך היא פשוטה. בנימין נתניהו אינו יכול לשמש כשסתום לממלכת הצללים, מפני שהוא חשוד בשוחד ובהפרת אמונים, מפני שהוא תוקף את מערכות התקשורת, המשפט והאכיפה, מפני שהפר את הנורמות המקובלות – לוותר על תפקידו כדי להילחם על חפותו, ולהשיב את המנדט לנשיא משעה שלא הצליח להרכיב ממשלה.
נתניהו גם אינו רוצה לשמש כשסתום לממלכת הצללים. ההפך הוא הנכון. במשך כול שנות שלטונו עשה שימוש בפחדים העמוקים ביותר של הציבור בישראל, כדי לגרות אצלו את חרדת ההישרדות. שמירת העם בישראל במצב מתמיד של תחושת חירום אישית וקולקטיבית היא שאפשרה לו להעמיד את עצמו כמר ביטחון, אף על פי שאינספור פעמים הוכיח כי הוא רחוק מלהיות כזה. שבירת שני הערכים המכוננים של החברה הישראלית, השוויון והערבות ההדדית ושיסוי מגזרים שונים אלה באלה, הם המאפשרים לו, בטכניקה של הפרד ומשול, השנא והפרד וקרע ומשול, לשמר את שלטונו.
אבל לדרכי השלטון הללו יש מחיר יקר. והוא בא לידי ביטוי בהישחתות מוסרית של יחידים ושל קבוצות. יציאתם של צעירים לאיי נאפה, והשתתפותם במסיבות מין פרועות, המבזות את המשתתפים/ות בהן, הקטטות ההמוניות בבריכות ציבוריות ובאולמות שמחה, הרציחה של אדם ואב על מקום חניה, הסרסור בבת שתים עשרה בידי בני ובנות משפחתה, ההתעללות בקטינים חסרי ישע במעונות היום, הנהיגה הפרועה תחת סמים ואלכוהול, הגובה חיי אדם, ועוד ועוד תופעות מזעזעות, שאנו נחשפים אליהן כעת מדי יום ביומו – כולם מקורם אחד – שחרור הצללים של החברה הישראלית בידי ראש ממשלתה ושריו.
לכאורה, אנחנו הווילה היחידה בג’ונגל. לכאורה, אנחנו אחת המדינות המפותחות בעולם. בפועל, במשך שנות שלטונו של נתניהו, ובייחוד בזמן האחרון – הפכנו לביצה סרוחה ותוססת, לממלכת שדים וצללים, שבני אדם מתנהלים בה משוחררי כול רסן, כאילו קיבלו היתר לכול פשע שניתן להעלות על הדעת. למשיסה, לבזיזה ולרציחה.
אם לא נשים לזה קץ עכשיו, ככל שיקרב יום הבחירות תגיעה ההתנהגות הצילית הזאת לרתיחה. אנחנו מצויים כבר כפסע בין שליחת יד איש ברעהו. בין זה לבין מלחמת אחים ואנרכיה הדרך קצרה.
לו הייתי כיום ראש השב”כ או המוסד, הפרקליט הראשי או היועץ המשפטי לממשלה, ייתכן שהייתי פושט על מעון ראש הממשלה, ואוסר אותו כבר כעת מפאת היותו מסוכן לעצמו, וגם לעמו, לציבור שהוא מופקד עליו. לו הייתי אחד משרי הליכוד, כבר מזמן הייתי מפיל אותו בהצבעה חשאית או גלויה.
בנימין נתניהו מהווה כיום סכנה קיומית למדינת ישראל. הוא חייב לרדת מכהונתו מיד. מרצון או מכוח החוק והמשפט. כול יום שעובר בעודו ראש ממשלת ישראל הוא עוד יום המקרב אותנו לסכנה גדולה. אכן, צודק חברי, הקופירייטר, ערן פוגל, בסלוגן שהוציא אמש ברבים. נתניהו הפך לסכנה קיומית לישראל.
וכול מי שמשתף אתו פעולה בדרכו, משפטית או פוליטית, ימצא עצמו בסופו של דבר נאשם בכול מה שהוא יואשם בו. בהפקרות, בהשחתה, בבגידה בתפקידו ובערכי הדמוקרטיה.
ואת כול הדברים האלה אני כותב לא כאיש שמאל או ימין, אלא כסופר, המתבונן כול חייו בממלכת הצל שלו עצמו ושל זולתו. רבותיי, הצללים כאן משוחררים לגמרי. וככול צל, אלה צללים רצחניים.
אנחנו מצויים בסכנה גדולה.
