החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (154).
היום עשיתי משהו, שלא עשיתי הרבה מאד זמן. ישבתי מול הטלוויזיה ברציפות מהשעה 18.30 עד השעה 22.30. ארבע שעות תמימות. זה נבע מכך שחטפתי וירוס בטן, עם כאבים עזים בגוף, והרגשתי שאני פשוט לא מסוגל לעשות שום דבר אחר מלבד לבהות במסך.
החוויה הייתה איומה. התחלתי עם 'פגוש את העיתונות,' של רינה מצליח, עיתונאית שאני נהנה ממנה. הפאנל על השמאל היה קצר, מבזקי ושטוח מדי לטעמי, אבל חשוב. אלא שאחריו הביאה רינה את מירי רגב, וזו שפכה קיתונות של ארס, שקרים ודברי בלע על ליהיא לפיד, על גילת בנט, על חלק מן המתחרות אתה בפריימריז של הליכוד. זה היה פשוט נורא. האישה הזאת היא מזרקה של חרא, ואני מקווה שזה גם יהיה עתידה.
כך גם היה המפגש בין אמיר אוחנה לדן מרידור. עצם קיומו הוא טעם לפגם בעיניי. לדן מרידור היה אסור להסכים לשבת עם אמיר יחד. ואני כותב זאת למרות החברות שהייתה ביני לבין אמיר, כשכנים בנווה צדק. עמדותיו כלפי מערכת המשפט ומעשיו במהלך כהונתו כשר הם כאלה, שאסור היה לדן מרידור אפילו לשבת בסמיכות אליו, על תקן שני שרי משפטים לשעבר. האייטם הזה עורר בי אי נוחות רבה, בשל הדברים של אמיר על מערכת המשפט, ובייחוד כאשר אמיר עקץ את מרידור אישית.
אחרי 'פגוש את העיתונות' הגיעה המהדורה, שוב, עם פאנל ובו דעות לכאן ולכאן, עם עו"ד קובי סודרי, שהתפתל על המסך כדי להצדיק את מעשי נתניהו ואשתו, ונראה פשוט מגוחך, מול עורכי הדין האחרים שישבו שם, ששי גז, אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים לשעבר, ועוד עורך דין ששכחתי את שמו (סליחה). כשהגענו לפרק המגזין, עם הכתבות על מערכת הובלת המים מבית שני ועל ההצלחה של ליאור בהוליווד, כבר הייתי מטושטש לחלוטין מרוב פרסומות, כתבות, דיבורים והבזקי מסך.
ואז הגיע הפרק של 'חתונה ממבט ראשון.' זו סדרה שעשויה טוב מאד. אסף גיל יודע לחתוך ולערוך היטב סצנות ולהוציא מהן את מרב הרגשות וגווני הגוונים הרגשיים המפעילים את הצופים. אבל כאשר בכול פעם נקטע הפרק בעוד שלוש דקות של פרסומות, בעוד פרסומת של בר רפאלי מסתובבת עם חזייה על חזה היפה והמפואר, והטושטוש הזה מהפרסומת של יוטבתא, והזוג העילג שמוכר את קופת חולים מאוחדת, זה כבר היה מעבר לכוחותיי.
סיימתי את ארבע השעות הללו מותש ומרוקן. לא נותר בי דבר מכול מה שצפיתי בו הערב. שום אמירה חכמה של פוליטיקאי או פוליטיקאי לשעבר, שום רגע מרגש. כי כאשר הכול נעשה ככה, במהירות, בקיטועים, עם המון פרסומות באמצע, בסוף הדבר היחיד שאתה נותר אתו הוא תחושה עזה של תעוקה רגשית וחושית, של אינדיפרנטיות, חוסר יכולת להפעיל את גלגלי המחשבה, ובקיצור טמטמת מוחלטת.
נדמה לי שזו הפעם האחרונה שאני גולש כך עם שעות המסך שלי. ממילא במהלך השבוע אינני צופה בטלוויזיה אלא אם קרה משהו דרמטי מאד. כעת, גם בסופי השבוע אצמצם מאוד את הצפייה בה. היא מרעילה את הלב ומטמטמת את הדעת. ואני מעדיף פי אלף לשקוע בקריאת ספר.
שבוע טוב לכולםן.
