השבוע הזה היה עמוס ומרגש. הוא התחיל בחגיגת יום ההולדת של מיכאל ודניאל בחיק המשפחה, בליל הסדר, המשיך בשבוע של הנאות משותפות – בילוי ב'מיי ביבי' בירכא, נסיעה ברכבת מעכו לתל אביב וחזרה, ביקור במוזיאון תפן ועוד – ושיאו היה אתמול, בשבת שיום הולדתי החמישים ושבעה חל בה. רציתי לחגוג את ימי ההולדת של שלושתנו, ואת שמחת הבית החדש. אז הזמנתי הנה את בני המשפחה המורחבת של אמי, כמה חברים וכמה תלמידים/ות ותיקים, כדי לשמוח איתנו. בייחוד היה לי חשוב להזמין לכאן כמה תלמידות ותיקות, שחוו איתי את ימי המשבר בשנה שעברה בגן העירוני.
את ההכנות לאירוע, שהיו כרוכות בהשאלת ריהוט גן מכל השכנים בהרחבה של הקיבוץ, בישול והכנת המון סלטים, הכנת קילוגרמים של בשר על האש ועוד – ליווה הפרויקט האמתי שלי מזה כמה וכמה ימים. ניכוש חצרנו, ששטחה חצי דונם, מעשבים שוטים.
הבית והחצר עמדו כאן כשנתיים ללא טיפול, מלבד השקיה. מכיוון שהחצר כולה מחופה בשברי עצים, המדמים את סביבת הגידול ביער, ומאפשרים לקרקע לשמור בתוכה את מי הגשמים ולפרות ולשגות, התכסתה החצר כולה בעשבים ובפרחי בר. אמנם, לפני כחודש הזמנתי הנה את הגנן של תובל, כעבודה פרטית, שיטפל בעשביה. אבל הוא רק כיסח את העשב והדשא ואת העשב בשולי העצים וערוגות הפרחים הרבות.
לפיכך החלטתי ליטול על עצמי את המלאכה, ובשבוע האחרון, בערב החג השני ובתוכו וגם אחרי כן, יצאתי מדי יום למשך כמה שעות אל החצר, גהרתי על הקרקע או ישבתי עליה, וניכשתי עשבים בידיי. הם נעקרו בקלות, משום שהחיפוי שצמחו עליו ומתוכו הוא פריך. מתחתיהם נתגלה לי אדמה נפלאה, רוחשת כל חי, וילדיי ואני נהנו מאוד לעבדה.
בעבורי, כך גיליתי מיד, זו חוויה מתקנת וגם סוג של תרפיה. בילדותי גרנו בבית ברמת השרון וגידלנו בו גן ירק. מאז ילדותי, למשך כחמישים שנים, התנתקתי מעבודת האדמה, והיא חסרה לי מאוד. עכשיו סוף סוף יש לנו חצר ענקית משלנו, שנטועים בה עצי תפוז סיני ותאנה, רימון ולימון, שסק וקלמנטינה, זוטא רפואית ורוזמרין, לימונית וגרניום לימוני, ועוד הרבה עשבי תבלין והמון שיחים פורחים. אבל על הכל כיסה העשב.
אז אני יושב ומנכש אותו, מדי יום, משתדל לא לעקור יחד עמו את פרחי הבר הנפלאים הצומחים כאן. טופח מצוי ועשנן יהודה, חובזה וחרציות, סביונים ושן הארי ועוד הרבה שאינני זוכר את שמם.
ביום שישי גם ירדתי למשתלה של דיר אל אסד, קניתי בה שתילי ציניות ועוד כמה פרחים רב עונתיים, נענע ופטרוזיליה וכוסברה, ושתלתי אותם. בימים הבאים גם ארכוש זרעי אבטיח ודלעת, קישוא ומנגולד, עגבנייה ומלפפון, ועוד, אנביט אותם באדניות ואז גם אשתול אותם כגן ירק.
בעבורי זו ההגשמה האולטימטיבית של חזון הפיכת הפירמידה – של האדם היהודי השב אל אדמתו.
אחרי שוך השמחות של אתמול בא היום, ערב יום השואה. התנדבתי יחד עם חברי, המחנך וחבר הקיבוץ הוותיק, צביקה לקח, לטפל בטקס יום השואה בתובל. צביקה הציע, בחכמתו, שניצור מעגל ישיבה, ובו כל אחד מבני הדור השני יוזמן לספר את סיפור משפחתו. אני הוספתי על זה לקט שירי משוררים מבין בני הדור השני, שבחרתי משיריהם ותליתי הגדלות שלהם על בריסטולים שחורים מסביב, ובהם דן פגיס (דווקא דור ראשון כמדומני), איתמר יעוז קסט, עודד פלד, לאה איני, רוני סומק ואני עצמי.
הערב היה מרגש מאוד. אנשים דיברו וסיפרו בו על משפחותיהם בשואה ואחריה, גם מאור, בן הדור השלישי, דיבר, ובסיומו התפזרנו איש איש לביתו, עמוסי מחשבות על מהות השואה והתגלגלותה כאדוות בחיינו ובחיי בנינו, כפי שהגדיר זאת אחד מחברי הקיבוץ.
בעבורי, יום השואה הזה הוא לגמרי גם יום תקומה. לא רק משום שאני אב לילדיי, הקמתי אף אני נצר למשפחתי וזיכיתי את אבא שלי בהשלמת מספר נכדיו ונכדותיו לעשרה במניינם, אלא מפני שעברנו לתובל, ששבתי לעבוד אדמה, ושבגיל חמישים ושבע נתתי לעצמי, או ליתר דיוק, אבא שלי נתן לי, את המתנה הגדולה מכולן – היכולת לקום בבוקר ולומר לעצמי, וגם לו, שאני מאושר, שמעולם לא הייתי מאושר כך מקודם לכן.
וזה קשור קודם כול למגע עם האור והאוויר כאן, ועם האדמה. אדומה מבחוץ, שחורה ועשירה מבפנים, מלאת כול חיי ומעודדת צמיחה.
שיהיה לכם/ן לילה טוב, ליל מנוחה.
