“אבא, אתה יוצא הדופן במשפחה הקטנה שלנו,” אמר לי הערב מיכאל, כשנשכבנו במיטה, אחרי שסיימתי לקרוא להם את ספרה הקסום של שלומית כהן-אסיף, “הבית בעמק שוקו.”
“למה?” שאלתי.
“כי אתה המבוגר במשפחה הקטנה שלנו.”
“לא קטנה, מצומצמת,” תיקן דניאל את אחיו.
נדהמתי. מניין הוא מכיר את המלה הזאת.
“אגב, מיכאל, רוב האנשים משתמשים בביטוי ‘יוצא דופן’ באופן שגוי,” אמרתי לו. “‘יוצא דופן’ זה מישהו שיוצא מן הדופן.”
“מה זה דופן?” שאל דניאל.
“למשל קיר של קופסה או של ארגז,” אמרתי להם, “זה כאילו שמישהו חורג מן הקופסה. לכן, מוטב להגיד ‘חריג’ במקום ‘יוצא דופן.'”
“אז יש ילד חורג ואבא חורג?” שאל מיכאל.
“אין ילד חורג,” שחקתי. “יש אבא חורג.” ואז חשבתי רגע. “אתם יודעים מה, במקום ‘יוצא דופן’ אפשר פשוט לומר ‘שונה.’ מישהו שהוא שונה. למשל ‘אבא, אתה שונה במשפחה הקטנה שלנו.'”
“אבא, אתה האבא הכי חמוד בעולם,” אמר פתאום דניאל, “אתה חמוד יותר מהחתולים ומפינו. אני שמח שאתה אבא שלי.”
“תודה רבה, דניאל,” נשקתי לו, “זה כול כך נעים לשמוע את זה.”
“מה אתם מדברים?” שאל מיכאל.
“דניאל אמר לי שהוא שמח שאני אבא שלו,” הסברתי למיכאל.
“גם אני שמח שאתה אבא שלי,” מיהר מיכאל לומר.
“זה יפה גם מצידך לומר לי את זה,” נשקתי לו.
“אני אוהב אותך גם כשאני כועס עליך,” הוסיף מיכאל, ושימח אותי בזה. אמנם, זה משפט שאני עצמי אומר להם לא פעם. שאני אוהב אותם גם כשאני כועס עליהם. אבל היום, הבוקר, מיכאל היה די זעוף. עם מצבי רוח. הוא נרגע רק כשקנה לעצמו סוכריות ב’מיי בייבי.’ ואז דניאל נהיה כעוס, כשגילה שדוכן ההמבורגרים במקום לא פתוח, ושאין לי כוונות לקנות להם עוד צעצועים שם. וחילופי מזג הרוח ביניהם הכניסו גם אותי למתח. מיותר לגמרי.
זו הייתה שבת מתישה. התעוררתי בארבע לפנות בוקר. בחמש מיכאל התעורר. בשש דניאל. בבוקר הספקתי לעשב שתי ערוגות בגינה, להכין לדניאל חץ וקשת, לבדוק כמחצית מן העבודות שהיה עלי לבדוק עד מחר. או אז הבית כבר התלכלך מבוץ מן הגינה, ומיכאל לקח על עצמו לטאטא ולעשות ספונג’ה בכול הקומה התחתונה בבית, ועמד בזה בכבוד.
ואז נסענו למיי בייבי. וורוניקה, הסייעת בגן וחברתנו, התלוותה אלינו, אז בדרך גם קנינו להם סנדלים לקיץ, שהם עיקמו את אפם למולם. ואז חזרנו, ועצרתי בכפר כדי לקנות לדניאל המבורגר, כפיצוי על ההמבורגר שלא זכה בו ב’מיי בייבי,’ ואז הוא היה לו חריף מדי, ואז הכנתי להם צ’יפס ואצבעות שניצל, ואכלנו, והלכתי לנוח. וכשקמתי בדקתי עוד עבודות, עישבתי עוד ערוגה, ובאו אורחים, והילדים השתוללו במחיצתם, עד שהסתגרנו קצת בחדר העבודה שלי, כדי לשוחח, ואז הכנו ארוחת ערב לכולם, ואחרי כן אמבטיה ועוד השתוללות אח עם רעהו במים, וסיפור.
לך תסביר לאנשים למה אין לך דקה משל עצמך.
בחדר האמבטיה, כשנהנו להם מהמים החמימים עם הקצף, עשיתי להם שיחה. הסברתי להם, שכאשר באים אלי אורחים, בייחוד אורחים כמו דורון ומתת, שבאו מרחוק כדי להיפגש איתי, אני מבקש שיתנהגו יפה. שישוחחו עם האורחים ויתנו להם להכיר אותם, ואז ייצאו לשחק עם חברים, וייתנו גם לי זמן לשוחח עם אורחיי.
נו טוב. אז אמרתי.
אבל, כמו שאמרתי לדורון ומתת הערב, “אלה שני האוצרות שלי.” והם אכן אוצרות. היכולת השכלית, הרגשית והלשונית שלהם מדהימה אותי כעת בכול יום מחדש, ואני מתברך בהם מאוד. גם כאשר הם מביעים עמדות עצמאיות, ומעצבנים אותי לאללה. בימים האחרונים זה בעיקר מיכאל, שמתעקש לא להתלבש כשמבקשים ממנו זאת, לא להתקלח אלא כשאני ממש מכריח אותו להיכנס לאמבטיה, עסוק בגיבוש עצמאותו למולי. וזה כמובן לא יכול להיות אחרת.
ואני מתעצבן. אבל מחביא חיוך בקצה שפתיי. כי אם יש משהו שאני גאה בו הוא האישיויות המעוצבות שלהם, עצמאותם והיכולת שלהם לעמוד על שלהם, בעיקשות ראויה לציון, גם כשהיא מעוררת אצלי טרפת.
שיהיה לכם/ן שבוע טוב.
ערן, תודה. אני כמובן יודע מהו ‘יוצא דופן.’ רק שלא רציתי להיכנס להסברים ציוריים כאלה עם ילדיי בני השש ונטולי האם.
אנו רגילים לומר יוצא דופן (exceptional) על דבר שחורג מגדר הרגיל.
אבל מהי הדופן, ומדוע לצאת ממנה
ובכן, במקור, יוצא הדופן הוא מי שיצא מדופן בטן אמו בניתוח קיסרי.
מקור הביטוי הוא במשנה: “… יוצא דופן והבא אחריו – אינן בכור לא לנחלה ולא לכהן” (בכורות ח ב).