אבא, העניין הזה של כתיבה מתחיל למצוא חן בעיניי. או: על יצירתיות ואחריות.

התנגדות ושמחות אחרות (12)

     בזמן האחרון היו למיכאל ולי שיחות על מחשבה קדימה. יזמתי זאת כאשר הבחנתי בזה, שהוא עושה פעולות מסוימות מבלי לחשוב על השלכותיהן צעד אחד קדימה. זה מתחיל בדברים קטנים, במלאכות המטבח והבית, וממשיך בדברים חשובים יותר, כמו התזונה הלקויה שלו. לכן, קיימתי אתו שיחה בנוגע לחשיבה קדימה. הסברתי לו את ההיגיון מאחוריה בכך שזה חוסך כוח וזמן ומונע סיכונים.

     מיכאל, שמבקש להתקרב אלי, אולי גם לרַצות אותי, אמר לי מאז כמה וכמה פעמים השבוע, שחשב קדימה בנוגע לדברים שונים. שיבחתי אותו על כך. הערב, כאשר שבו ממגרש הכדורגל, גם סיפר באריכות על תקרית בין חבר אחד שלהם לחבר אחר, תיאר איך ביקש להפשיר בין הניצים וכשהאחד מיאן לקבל את התנצלות רעהו, אמר לחברו 'עזוב, עשית מה שיכולת, התנצלת הרבה פעמים. עכשיו זה החלק שלו.' או משהו כזה.

     הבגרות הרגשית שהוכיח בזה, יכולת ההתמודדות הבוגרת שלו עם סיטואציות חברתיות, הפעימו אותי מאד. וגם אמרתי לו זאת.

     אחרי כן אפינו עוגה, זה משהו שאנחנו מאד נהנים לעשות יחד, מיכאל ואני, וכשסיימנו, אחרי ארוחת הערב, הוא הפתיע אותי שוב.

     "אבא," אמר לי, "בזמן האחרון מתחשק לי לכתוב. לא לקרוא, לכתוב."

     "נהדר!" השבתי לו. "טוב מאוד שאתה מזהה בתוכך את הדחף הזה."

     "כן, אבל אין לי מה לכתוב," המשיך. "חשבתי לקחת מחברת ולנסות לכתוב."

     "מאד חשוב שזיהית את הרצון לכתוב," השבתי לו, "ועכשיו בכול פעם שזה מתעורר בך פשוט רוץ אל המחברת או אל המחשב, פתח אותם והתחל לכתוב, גם אם אין לך מה לכתוב. תתחיל ב'אין לי מה לכתוב' או ב'קר לי' או 'חם לי', לא משנה מה. הכתיבה תגיע בהמשך. זה בדיוק מה שאני מלמד את התלמידים שלי, וכך בדיוק גם אני כותב מדי יום."

     "העניין הזה של הכתיבה מתחיל למצוא חן בעיניי," אמר מיכאל.

     אינני יודע אם אחרי כן, כשעלה לחדרו, פתח את המחשב או את המחברת וכתב. מה שאני יודע הוא שאתמול גילה במחבוא המחברות שלי פנקס קטן, וביקש אותו לעצמו. נתתי לו אותו ברצון, והבוקר הראה לי שהפך אותו ליומן קטן, בו הוא כותב את סדר יומו, מה אכל, כדי לעקוב אחר תזונתו, בעקבות השיחה שעשיתי לו על צריכת הסוכר שלו, והימנעותו מאבות המזון, לבין התפתחות של סוכרת, ומה יש לו לעשות מחר. ממש כמו שאני עושה, בדפי הבוקר.

     אשמח מאד אם יכתוב, כמובן. הוא כבר בן עשר וחצי, ודאי לי שעולמו הפנימי רגיש ורוגש, הוא קשוב מאד לעצמו ולזולתו, רגיש מאד, והכתיבה עשויה לחולל בו פלאים. כרגע הוא מבטא את היצירתיות שלו באפייה. שלשום, אחרי שאפינו את העוגה הקודמת, מיכאל אמר לי, שהוא מקווה שאני אחיה עוד הרבה שנים, כדי שנוכל לפתוח יחד קונדיטוריה בשם 'האב ובניו'. זה הצחיק אותי מאד, הגם שזיהיתי מתחת את הביטוי של חרדת הנטישה שלו כילד על ידי אביו המבוגר.

      אחיו, דניאל, כבר גילה את פלא היצירתיות, ומבטא אותו בשלל דרכים – הוא רוקד בלהקות המחול של משגב, ועכשיו גם ביקש להתנסות בשיעורים המתקדמים יותר – מודרני וקלסי – בונה ויוצר בחומרים מגוונים, בחֵמר, בקרטון ובעץ, וגם בווידאו, בווטסאפ ובאינסטגרם ובטיקטוק, ושניהם גם מתייחסים לכלבה ולחתולים כחלק מן המבנה המשפחתי שלנו, כבני ובנות בית. מחבקים ומנשקים וישנים ומתכרבלים בהם. וזה באמת נפלא בעיניי.

     הימים האלה הם מהמאושרים בחיי. הגילוי של פלא היצירתיות עם ילדיי ובקרבם, ומתן האפשרות לכול אחד מהם לבטא את עצמו בדרכו, בעודם רואים אותי עוסק ביצירה כמעשה של יומיום, אם באפייה ובבישול ואם בכתיבה, בעבודה בגינה ובטיפול בבעלי החיים יחד אתם, זה עושה לי שמחה גדולה.

     דניאל אמר לי היום, אחרי שראה אילו כיכרות לחם יצאו מתחת ידיי, ואיזו ריבת קיווי, תפוחי עץ, חמוציות וצ'יה הכנתי הערב, שאני צריך ללכת למאסטר שף. אבל שעוד יש לי מה ללמוד, כי הלחם שלי רך מדי ולא מספיק קריספי לטעמו. צחקתי והשבתי לו, שאין לי עניין ללכת למאסטר שף. שאני נהנה מאד מאפייה ובישול בבית, למענם ולמען עצמי, ולא רוצה להעמיד את עצמי לתחרות, הן מפני שהמתחרים בתוכנית יודעים הרבה יותר ממני על בישול, והן מפני שאינני זקוק לזה כדי ליהנות מאפייה ובישול. אם כבר, זה רק יפגום בהנאתי מהם.

     אני מקווה שהחינוך שלי אותם ליצירתיות נטולת תחרותיות וביקורת ייטמע בהם וייטיב אתם. זאת, בצד כל הפעילות הפוליטית שלי במחאה, מזה שלוש שנים ויותר. כי בצד היצירתיות, שתמיד מבקשת לעצמה את מלוא המרחב, ישנה אצלי, והיא באה לידי ביטוי רב בחיינו כמשפחה, גם האחריות לחיים, לטיב החיים, לערכים בשמם ולמענם אנו חיים.

     הסופר חוזה אורטגה אי גסט כתב, בספרו "מרד ההמונים" (זמורה, ביתן, מודן, תשל"ה): "לחיות פירושו לעשות משהו מוגדר – להשיג יעד מסוים – ובמידה שאנו נמנעים מלעשות את המועד לנו אנו מרוקנים את חיינו," וגם – "חיי אנוש, מעצם טבעם, חייבים להיות מוקדשים לדבר מה, למשימה מפוארת או גם צנועה, ליעד מזהיר או גם פשוט ואפור." ובעיקר –

     "ההוויה היא אבודה כשהיא מוצאת את עצמה עזובה לנפשה. האנוכיות היא המבוך. לא קשה להבין זאת. פשוט: לחיות הרי זה להיות מכוון לקראת משהו, להתקדם לקראת מטרה. המטרה איננה חיי – היא משהו שחיי שואפים אליה והיא מצויה לפיכך מחוצה להם, מעל להם. אם אני מחליט ללכת לבדי אל תוך-תוכה של הווייתי, מעשה אנוכיות, לא אוכל להתקדם, לא אגיע לשום מקום. זהו המבוך, הדרך שאינה מובילה לכלום, המאבדת את עצמה על ידי היותה סובבת כל הזמן סביב עצמה."

     השילוב בין היצירתיות לבין האחריות, בין חיי פנים לבין חיי חוץ, זה שאני מנסה ללמד את עצמי, מזה זמן, את בניי, וגם את תלמידיי ותלמידותיי, בסדנאות הכתיבה שאני מעביר. נדמה לי שאולי זה איזון מסוים, שייטיב עם כולנו. לדעת מתי להיענות לקריאה העולה מן העולם הפנימי, להיכנס אליו ולהתעטף בו, לחפור ולגלות בו את אוצרותיו, ומתי להיענות לקריאת המציאות, לצאת אל החוץ, אל העולם, ולהיאבק על קיום הערכים ונורמות ההתנהגות, שבזכותם אפשרים לנו חיים בכלל, וחיים כאן בפרט. שהרי לולא העמידה על החיים ושמירתם גם המגע עם הפנימיות מופרע, מוטרד, ואז שום מעשה יצירה אינו אפשרי כלל.

     למתענייניםות, סדנת הכתיבה הבאה שלי תיפתח ביום שני ה-9.1.23, בשעה 20.00, בזום. זה הזמן האחרון ביותר להירשם אליה, בשיחה אתי כאן, בטלפון 0522-300098 או במייל ilan@isheinfeld.com.