"אבא, פורחות לנו אוכמניות בגינה!":)

בשלב כלשהו, בדרך היפהפייה היורדת מתובל וירכא, דרך כליל, עד אל בית החולים בנהריה, הסתכלתי על עצמי ושאלתי את עצמי אולי הגיע הזמן לסיים כבר את השלב הגלילי בחיי. עד כדי כך הייתי מותש מן הנסיעות האלה הבוקר, עם מיכאל, מרופא לרופא, שלרגע דמיינתי אותנו שוב בעיר.

אין מצב. אבל לפעמים זה בכול זאת עולה. בייחוד ב'מסעות' כאלה לקניות, לרופא. החיים בפריפריה נהדרים מבחינה אנושית, ומבחינה נופית, אבל הם רחוקים מלהיות קלים.

המסע התחיל כבר אתמול, בטלפון של תמר אלינו, לשאול מה שלום מיכאל. כששמעה שב'טרם' המליצו לי לקחת אותו לאורתופד ולא עשיתי זאת עדיין, המליצה מאוד שכך אעשה. "תהיה יותר רגוע עם עוד חוות דעת," אמרה לי.

"זה באמת מוזר שאני לא רץ לאורתופד," עניתי לה, "הרי אני ממהר איתם לרופא עם כול צינון."

ואז אמרתי לעצמי, שאין לי אשה, שתספק לי את נקודת המבט הזאת, האימהית. ועל כן אולי מוטב שאקשיב לתמר, אם לשלושה ילדים ויו"ר ועדת ההורים בישוב. מקסימום זו תהיה נסיעת שווא לאורתופד. העיקר שאדע, שחס וחלילה לא הזנחתי את מיכאל, שמא פספסתי משהו.

החלטתי לרדת הבורק עם מיכאל לכרמיאל לקניות ולאורתופד. דניאל בחר להישאר בביתו של חבר בישוב.

כשהגענו לאורתופד הוא ראה את נטיית הצוואר החזקה של מיכאל, ואמר לי, שאמנם, בפגיעה בעצם הבריח יש תופעה מוכרת של הימתחות שרירים בצוואר. אבל הנטייה הזאת של הצוואר, וקושיו של מיכאל ליישרו, עלולים להצביע על תופעה אחרת, שלעתים מתעלמים ממנה במקרה של פגיעה בעצם הבריח – 'עליית' חוליה על חוליה. שזו כבר צרה חולה אחרת.

הוא המליץ שאסע איתו מיד לחדר מיון בבית חולים.

נדרכתי. מה אני עושה עם דניאל. צלצלתי לאביו של חברו. הוא הסכים שדניאל יישאר אצלם. התקשרתי לאבא. "אבא," אמרתי לו, "כדאי שתבוא. אני נוסע עם מיכאל לבית החולים, אין לי מושג אם יאשפזו אותו, או לא, ודניאל אצל חבר."

אבא, שתכנן שבת שקטה, של תפילות בבית הכנסת ומנוחה עם עיתוני השבת, עלה על המכונית ומיהר מרמת השרון לתובל. אני ביקשתי מאביו של הילד שדניאל היה אצלו לא לספר לדניאל שנסעתי עם מיכאל לבית החולים. הרי לפני יומיים, ב'בטרם', דניאל פרץ בבכי למראה אחיו הסובל, ואמר לי שהוא אשם בכול, כי בטעות שם לו רגל בכדורגל.

"מה פתאום, ילד שלי," חיבקתי אותו, "אתה לא אשם בכלום. זה הרי לא היה בכוונה."

נסעתי עם מיכאל לבית החולים. הוא מאוד לא רצה בזה. אז אמרתי לו, שהוא יכול לראות בזה זמן איכות עם אבא.

"כן, אבל זה לא זמן איכות באמת," טען מיכאל, "זו נסיעה מרופא לרופא."

"נכון, אבל בדרך אפשר לדבר, לראות נוף, לעשות כיף יחד," עודדתי אותו. "למשל, תגיד, טוב לך בחיים? איך אתה מרגיש בבית?"

"לפעמים ככה ולפעמים ככה."

"מה זה ככה ומה זה ככה?"

"כשדניאל משתלט על כול דבר חדש שאתה קונה, וכשהוא מפעיל כול דבר חדש שאתה לא מצליח להפעיל."

"טוב, אבל יש לו חוש טכני."

"גם לי יש! אני יודע לרכוב על אופניים בלי ידיים יותר טוב ממנו!"

צחקקתי והמשכנו בנסיעה. הגענו לבית החולים בנהריה, ועשינו (שוב) צילומי רנטגן. למרבה המזל, הצוואר של מיכאל נמצא לגמרי תקין. אבל השבר בעצם הבריח ישנו. ראיתי אותו. זה קטן, אך מבהיל.

האורתופד אמר, שכדאי לקשור לו צווארון עם משקולת, כדי ליישר את הצוואר. אבל זה כרוך באשפוז.

השעה הייתה 13.00 בצהרי יום שישי. היה ברור לי שאם הילד נכנס לאשפוז הוא לא משתחרר משם לפני יום ראשון. אמנם, הכנתי את עצמי לאפשרות הזאת. לקחתי נרתיק כלי רחצה בתיק, את תיק העבודה שלי, עיתוני שבת, כרך אחד של האנציקלופדיה לנוער, שמיכאל אוהב לשמוע ממנה דברים, ואת קופסת השח-דמקה שלנו. ובכול זאת, לא כיף בבית חולים, ואם אפשר, מוטב להימנע משהייה בו.

"יש לו עוד תאום בבית, ואני לבד איתם," אמרתי לו. "כך שאם אפשר בלי אשפוז, זה עדיף."

הוא הלך להיוועץ באורתופד הילדים, ושב עם בשורה. "אתם משתחררים הביתה, אבל נשים לילד צווארון."

הוא חתך תחבושת אלסטית ארוכה מגליל, קיפל לתוכה סלילי גזה, והרכיב אותה מסביב לצווארו של מיכאל. מיכאל מיד פרץ בבכי, ודרש שנסיר ממנו את זה. שזה מכאיב לו בכתף. זאת, אף על פי שהצווארון לא נגע בכתפו כלל.

בסופו של דבר יצאנו מבית החולים עם הצווארון עליו. בדרך עצרנו לקנות חומוס ופול בבית עסק קטנטן על פינת הסיבוב בכיכר של ירכא. החומוס היה מעולה, כך גם תערובת הפול בלימון, שום ושמן זית. רק הסחוג היה החריף ביותר שאכלתי מעודי. וכבר אכלתי סחוג בעבר.

בבית, סבא כבר חיכה לנו עם דניאל. אכלנו צהריים, הלכנו לנוח. אחר הצהריים בישלתי עוף ותפוחי אדמה בתנור, הפשרתי מרק עוף, עשינו סלט וטחינה, ובאותה הזדמנות גם אפיתי שתי עוגות שמרים בתנור החם ממילא.

באמצע החדשות כבר פרשתי לחדר. בדקתי את כול עבודות התלמידים שהתאספו מאז אמש באתר שלי, קראתי קצת ידיעות בטוויטר, באתרי החדשות, ראיתי חלקים ממהדורת החדשות, ואמרתי לעצמי, שכאשר ילד שלי סובל, או חולה, או פגוע, שום דבר בעולם לא משנה עוד. שום דבר לא מקדים אותו בסדר העדיפויות. לא חלומותיי הפוליטיים, לא כתיבתי, לא אהבתי, לא אי המינוי של אדרי ולא מועד הבחירות ולא סרטון ההפחדה של חיזבאללה. שום דבר. רק שיהיה בריא, שיחלים, שלא יסבול.

מחר יום חדש. אני מקווה שנוכל לטייל קצת, ליהנות, לא להתעסק עם כאב בכתף, בצוואר.

דברים כאלה נותנים פרופורציות.

ולסיום, משהו נחמד – הבוקר, כשהתעוררנו, דניאל פרץ בצהלות שמחה. "אבא, תראה, פורחות לנו אוכמניות בחצר!"

"איזה אוכמניות!?" נבהלתי. חששתי שמא הוא שכח שהצמח המוציא ענבים סגולים, בכל הגינה, הוא הסורניום, הצמח הרעיל ממנו הופק הרעל שהרג את סוקרטס. אני עוקר אותו ברגע שאני מבחין בו. אבל הוא גדל כאן פרא.

ואז הבנתי.

"חמניות, דניאל, לא אוכמניות!" צחקתי. "כן. החבר הכי טוב שלי, ערן, נורא אוהב חמניות. אז זרעתי חמניות בשבילו בחצר."

והנה הן כאן למעלה, בפריחתן.

שתהיה לכם/ן שבת טובה.