התנגדות ושמחות אחרות (91).
הבוקר האזנתי בגלי צה"ל לדיווח של ג'קי חוגי על אופוזיציונר מצרי, שפרסם בטוויטר עצות למחאה בישראל. העצה הכי חשובה שלו היא להקים מפלגה, או גוש מפלגות, שימנף את קולות המפגינות והמפגינים לכוח פוליטי, מפני שאצלנו, כתב, הדברים נקבעים בכנסת.
הדברים הללו ברורים, ידועים ונכוחים. הם היו ידועים גם ערב הבחירות האחרונות. למרבה הצער, גוש השמאל-מרכז גילה בהן חולשה, והתוצאות ידועות. לולא סירובה העיקש של מרב מיכאלי לאיחוד עם מרצ, ולולא הקושי של יאיר לפיד, כתוצאה מסירוב זה, בגיבוש הגוש, מפלגות הימין היו נותרות באופוזיציה וישראל הייתה צועדת אל עתידה הטוב והמובטח.
כעת, אחרי שבעה חודשים של מחאה עיקשת, נחושה ומרובדת מישראליות וישראלים מכול קצווי הקשת הפוליטית, כבר ברור – הקמת מפלגת מחאה, ולחליפין הקמת גוש מרכז-שמאל מגובש, שבו יתקיימו פריימריז לרשימה מאוחדת, הכוללת גם את מנהיגות ומנהיגי המחאה, היא הכרח השעה. אסור לנו לאבד זמן. אנחנו חייבות וחייבים להעמיד אלטרנטיבה שלטונית. שאם לא כן, כאשר תיפול הממשלה הרעה הזאת, והיא תיפול, בתוך חודשים ספורים, לא נהיה ערוכים ומוכנים לממש את כוחנו ברחובות גם בכנסת, ובכך נפקיר את ישראל לאובדנה.
אחת מאבני הנגף העומדות בפני הקמת גוש מגובש עם פריימריז גושיים היא מרב מיכאלי. צר לי לכתוב זאת, מפני שאני מעריך אותה ואת נחישותה, את חוכמתה ואת הדברים ששמה בפני הציבור, ממעמד האישה ועד הכיבוש. אבל עיקשותה להמשיך לעמוד בראש מפלגת העבודה, סירובה לקבל על עצמה אחריות למפולת הגוש, שסללה את הדרך להפיכה המשטרית, היא בלתי נסבלת וגם לא מוסרית.
מרב מיכאלי חייבת להתפטר, ולכול הפחות לקיים מיד פריימריז במפלגת העבודה, שיאפשרו למועמדות ומועמדים שונים להעמיד את עצמם לבחירה. אני מניח ומקווה שבמקרה כזה, מי שייבחר הוא מי שיקרא לאיחוד עם מרצ ולגיבוש הגוש. מרב תוכל להישאר בכירה בתוך המפלגה, ולהמשיך לקדם את הנושאים החשובים בעיניה וגם בעיניי. אבל היא אינה יכולה בשום פנים ואופן ללפות את כסאה ולהישאר בו. היא חייבת לפנות אותו מרצון או בהליך מסודר של בחירות פנימיות. זו הדרך היחידה להבראת מפלגת העבודה ולגיבוש גוש המרכז-שמאל לקראת הבחירות הבאות.
כול יום שמרב מיכאלי נשארת על כסאה מקרב את האסון הבא על ישראל. כול יום שתיעדר ממנו יהיה יום של תקווה.
