לפני שלושים שנים בדיוק, בדיוק היום, בשנת 1989, יצאתי מחדר העריכה שלי בעיתון "על המשמר" כדי לרדת לקומת הדפוס. בהולכי במסדרון עלו מקומת הדפוס חברה מן הדפוס, ועמה בחור צעיר וגבוה, בלונדיני ושזוף, הבחור הכי יפה שראיתי בימי חיי.
"מה זה?" שאלתי אותה. לא מי זה. מה זה. הייתי כל כך בהלם.
"תכירו," שחקה, "זה מארק, זה אילן."
"wait" ביקשתי מהם באנגלית. רצתי אל שולחן הכתיבה שלי, כתבתי על פתק את מספר הטלפון בביתי, ושבתי אליהם בריצה חזרה. "Here is my phone number', אמרתי למארק. "If you need any help in Israel please contact me."
ואז ירדתי, ברגליים רועדות, אל קומת הדפוס.
לעבוד כבר לא יכולתי באותו בוקר. חזרתי הביתה, ומיד הרמתי טלפון לחברת נפשי, עדנה שבתאי. סיפרתי לה על המפגש הזה. "אילן, סגור את הטלפון והשאר אותו מחובר," היא אמרה. "הוא יתקשר."
הוא התקשר. קבענו לאותו ערב, ב"קפה נורדאו," בית הקפה ההומוסקסואלי שהיה אז, בפינת שדרות נורדאו בן יהודה. הייתי יושב בו מדי ערב במשך שנים. למעשה, הייתה לי אפילו מכונת כתיבה שם, שהבאתי מ"על המשמר," ושם כתבתי מאמרים ושירים.
מארק הגיע לפגישה בזמן. ישבנו שעות. הוא סיפר לי שהוא תייר מצרפת, ואוהב את הארץ, אני סיפרתי לו על עצמי. סיפרתי לו, ששלוש שנים מקודם לפגישתנו מת בן זוגי הראשון, על מצבי מאז ועל חיי ועבודתי. ואז, בשעת לילה מאוחרת, נטל מארק לידיו עט וכתב באנגלית על פלייסמנט של בית הקפה, שיש לו משהו לספר לי. שהוא HIV Positive. כלומר, שהוא נשא איידס. אז מה, עניתי לו באנגלית, So we will have to be careful."
את הלילה הזה לא אשכח לעולם.
לא רק מפני שהוא היה חזק. אלא מפני שהוא פתח סיפור אהבה ומכאוב איומים.
אני הייתי אז בשלבי איבוד האבל על מות בן זוגי משיתוק. מארק היה אז בשלב ההתמודדות הראשוני עם הגילוי שהוא נשא. באותן שנים, האיידס עוד נחשב למחלה קטלנית, שאין ממנה מרפא. כבר היה הקוקטייל, אבל הוא היה מין מרגרינה שומנית שצריך לקחת אותה וגורמת לתופעות לוואי איומות, ומארק למעשה הגיע ארצה מיד אחרי שקיבל לידיו את התוצאות, בעצמו עוד לא יודע איך להתמודד עם כול זה.
התאהבנו איש ברעהו קשות. אבל אני לא הייתי מסוגל לקבל בתוכי את האפשרות, שאקשור מראש את חיי ואת אהבתי בבן זוג, שמראש אדע כי ימות צעיר, כמו בן זוגי הראשון. גם חבריי הטובים אמרו לי אותו הדבר. אסור לכם להיות יחד. עוד אבדן כזה ישבור אותך לגמרי.
וכך, אפוא, התחילה מסכת של ימים ולילות, שבה אהבנו וביקשתי ממנו שילך. התאכזרתי אליו ואל עצמי. היו סיטואציות שהוא עמד מעבר לדלת וביקש להיכנס, ואני עמדתי מצידה האחר, בוכה, וביקשתי ממנו שילך, שיוותר עלי. בו-בזמן, במהלך התקופה הזאת גם ניסיתי לעזור לו להשיג עבודה בדוגמנות, וכך הגענו יחד למי שהייתה אז כתבת העיתון "חדשות," הגר רם, שכתבה עליו בליווי תמונתו. את שם הצלם אברר ואוסיף מאוחר יותר הבוקר. אני פשוט לא ליד גזיר העיתון הזה.
כך או כך, הזמן הזה, של אהבה ופרידה, אושר ומכאוב, היה נורא ואיום.
בסופו של דבר מארק חזר לצרפת. לפני נסיעתו השאיר לי קלטת שמע שהקליט בעבורי. לא הקשבתי לה מאז ועד היום. פחדתי שזה ישבור את לבי. הקלטת עדיין מצוי עמי.
אבל הוא השאיר לי עוד דבר. תמונת גיר צבעוני. דיוקן שלו בעירום, שצייר הצייר המוכשר אמנון גרוף. הבטחתי לו, שהדיוקן הזה ילווה אותי תמיד, ויהיה תלוי בביתי לעולם.
וכך היה.
וגם יותר מכך. כול אימת שהדיוקן זז, ולו קמעא, על הקיר, ידעתי שמשהו קורה לו, ויצרתי קשר.
היו שנים שהיינו בקשר מכתבים, ועם המצאת הפייסבוק מצאנו בו איש את רעהו, ואנחנו מדברים מאז. אני אמרתי לו אינספור פעמים עד כמה הייתי אידיוט, איך ויתרתי על אהבתנו, עד כמה לא העליתי אז על דעתי שיש סיכוי שימצאו מרפא לאיידס, ושהוא יהפוך למחלה שניתן לחיות עמה. מארק, תודה לאל, חי עד היום, התבגר לגבר עמוק ומדהים ויפה כתמיד, וגם כותב.
הוא לא ביקר בארץ המון שנים. שוב ושוב אני מבקש ממנו שיבוא אלינו, להכיר את ילדיי, להיות קצת יחד. אני מקווה שזה עוד יקרה.
מארק היה, ונותר, הפספוס של חיי.
אבל דבר אחד בכול זאת נותר לי ממנו, מלבד דיוקנו. פרק הסיום של ספרי האוטוביוגרפי, "רק אתה," המספר את סיפור חיי עם סער, בן זוגי הראשון, ומותו בגיל עשרים ושמונה, מהתקף שיתוק, על פסגת הר בדרום צרפת (ועל כך אכתוב בנפרד בהקדם). כשמארק ואני נפגשנו עוד עבדתי על הספר הזה. לא ידעתי איך אסיימו. מארק, בעוצמת האהבה שבה נפגשנו, והכאב שחוללה בנו, הביא עמו גם את סיומו של הספר הזה.
וזה הספר שאני מבקש להציג בפניכם/ן השבוע, לכבוד שבוע הספר, במחיר מיוחד של 60 ש"ח כולל דמי המשלוח. תוכלו לרוכשו באמצעות ביט, לטלפון 0522-300098, או בפייפאל. אבל ביט הרבה יותר בטוח, ואין משלמים בו עמלה.
https://www.paypal.me/ilansheinfeld
שלכם/ן,
אילן שיינפלד.
