אוטובוס קומתיים והנסיעה בשניים

לפני שיצאנו ללונדון ניהלתי מספר שיחות עם מיכאל ועם דניאל, בהן הסברתי להם, שהאופי האנגלי שונה מאד מזה הישראלי. האנגלים, אמרתי להם, הם עם קפדן ומסודר, ומאד לא אוהבים חריגות מן הסדר. עשיתי זאת בתקווה שהדברים האלה יקלו עלינו את טיולנו בעיר. אבל התבדיתי. הילדים השתגעו כבר במטוס בדרך הנה. חמש שעות טיסה היו קצת יותר מדי בשבילם, והם החלו לרקוד ולהשתולל במעברים. ניסיתי ליזום משחק שח עם מיכאל על גבי שולחן האכילה הזעיר בגב המושב. אבל תנודות המטוס לא ממש אפשרו את זה. בסופו של דבר, מה שהרגיע אותם היה סרטי הילדים במסך – והגילוי של תוכנת הציור באיי פד שלי, שמזמן הפך לשלהם.

הגענו ללונדון שלשום בשעה 20.30. עד שיצאנו משדה התעופה כבר הייתה שעה מאוחרת, והילדים היו עייפים. לכן החלטתי בן-רגע לא לנסוע איתם ועם שלוש המזוודות ברכבת התחתית מהיתרו למרכז העיר, אלא לקחת מונית משדה התעופה היישר לבית המלון. זו הייתה החלטה נבונה. הם נרדמו בדרך, וכאשר הגענו לבית המלון התקשיתי להעיר אותם כדי להכניסם אליו בלי עזרה.

ועזרה לא הייתה כאן. שום שוער לא בא לקראתי. הייתי צריך לגרור פנימה את שלוש המזוודות ואז להעיר את הילדים ולקחת אותם אתי אל בית המלון.

החדר כאן צר וארוך. הזמנתי חדר טריפל, בתקווה שיהיה מרווח. אך לא כך הדבר. ועם זאת, השהיה יחד בחדר אחד היא נחמדה. הרווחנו שבוע שלם שבו אנחנו יחד מבוקר עד ערב, וזה כיף גדול.

אתמול, יומנו הראשון בעיר, נסעתי איתם לפארק השעשועים בצ'סינגטון. כדי להגיע אליו היה עלינו לקחת שתי רכבות תחתיות, בפיקדילי ליין ואז בג'ובילי ליין, עד לתחנת ווטרלו, וממנה לקחת רכבת לדרום צ'סינגטון. מדובר על נסיעה של שעה ומחצה, עם שתי החלפות של רכבות בדרך. עניין לא פשוט לילדים. לכן, בדרך, הם השתוללו כהוגן. כך היה גם כשירדנו בתחנת הרכבת והלכנו ברגל ממנה עד אל הפארק. לא ידעתי שיש אוטובוס קומתיים מן התחנה עד אליו, ההליכה התארכה, ומיכאל התלונן על כאבי רגליים, ושניהם רצו רק לחזור לאחור אל בית המלון.

הגענו אל הפארק בתשע ורבע. הוא נפתח רק בעשר. בשלושת רבעי השעה הזאת החל לרדת גשם במקום. בתחילה זרזיף דק, אחרי כן התגבר לגשם ממש. תפסנו מחסה איפשהו, כי היינו בבגדים קצרים ובסנדלים. מיכאל התלונן שכפות הרגליים שלו קפואות, שניהם סבלו מן הגשם. ואז נפתחו השערים ונכנסנו פנימה. קניתי מראש כרטיסי בילוי ליום שלם עם ארוחה במקום, כך שיכולנו לבלות שם היטב. מה שעצבן אותי היה, שמקומות ההסעדה נפתחו רק ב-12 בצהריים, שהכיתוב על הכרטיסים לא הבהיר מראש בדיוק לאילו מעשרות מקומות האכילה יש לנו קופון, שהאוכל שקניתי להם – חזה עוף מצופה בלחמניה, הקרוי כאן המבורגר עוף, לווה במיונז חריף (מי מורח דבר כזה בכריך לילדים?), שאי אפשר היה לקנות לדניאל ברד כפי שביקש, כי זה רק בתמורה לכרטיס אכילה, שכבר מימשנו, ושרוב המשקאות, שניתן למלא ולשוב ולמלא בבקבוקי מים מיוחדים שקיבלנו היו מוגזים. אבל בסופו של עניין מצאנו היכן למלא מים ומים עם פטל בבקבוקים.

את הדרך חזרה מן הפארק לתחנת הרכבת כבר עשינו באוטובוס קומתיים. חזרנו למלון. נחנו, ואחר הצהריים נסענו באוטובוס קומתיים לכיכר פיקדילי, שם קניתי לילדים אוזניות טובות לבקשתם. את הערב הם בילו צמודים זה לאייפד וזה לטלפון הנייד שלי, עם תוכניות ילדים בעברית, מה שאפשר לי לעבוד על המצע של המפלגה הגאה שאנו מקימים ולענות לאי-מיילים.

היומיים הראשונים כאן היו לנו לא קלים. דניאל הוכיח, ברוב הזמן, בגרות מהממת. עזר לי ולאחיו, ומלבד אפיזודות של בעיטות הדדיות היה קשוב וערני ואחראי. מיכאל, לעומת זאת, גילה מרדנות מפתיעה. בכול פעם שלא נעתרתי מיד למבוקשו, כמו, למשל, לחזור למלון כדי להחליף בגדים כי קר לו, אף על פי שבתוך זמן קצר זרחה השמש, או לרכוש לו משהו – הוא התפרע. ברח לרחוב, עשה את עצמו הולך לבדו למלון, מה שחייב אותי ללפות בידו לא אחת, וגם לרדת על ברכיי ולדבר איתו בחומרה בגובה העיניים. "מיכאל," אמרתי לו , "אם ניהנה בטיול הזה או לא, זה לגמרי תלוי בכם. אני לקחתי אתכם הנה כדי ליהנות ולשמוח אתכם מבוקר עד ערב. אני כבר הייתי הרבה פעמים בלונדון. עכשיו זה בשבילכם. אבל אם תמשיך להתנהג ככה, אנחנו רק נתמלא בכעסים ונריב. חבל."

אתמול בערב, כשירדנו מבית המלון לרכוש מעט מוצרים לאוכל, וגם פיצה, לפי בקשתו של מיכאל, הפתיע אותי הבחור, כעת כבר רגוע ומפויס, בשאלה.

"אבא," שאל, "איך זה שאתה יודע כול כך הרבה דברים?"

"מתוק שלי," חייכתי אליו, "הייתי בלונדון המון פעמים, אני מכיר את מזג האוויר שלה ואת העיר. לכן, כשאני אומר לכם שכדאי להחליף למכנסיים ארוכים לפני היציאה בערב, אני יודע מה שאני אומר."

"אני מתכוון לא רק ללונדון, אלא בכלל," הסביר לי, "איך זה שאתה יודע הכול?"

"אני פשוט מבוגר מכם ויש לי הרבה ניסיון חיים," אמרתי לו, "גם סבא יודע הרבה יותר ממני, והרבה פעמים אחרי שהתנגדתי לו, גיליתי שהוא צודק. ככה זה. כשלכם יהיו ילדים גם אתם תדעו הרבה יותר מהם. זו דרכו של עולם."

ואחרי כן חזרנו לחדר, אכלנו פיצה והלכנו לישון. והם עודם ישנים כעת, אף על פי שכבר אחרי שמונה בבוקר. שינוחו, המתוקים. היום בכוונתי לקחת אותם למוזיאון הטבע של לונדון, והוא נפתח רק בעשר בבוקר. זה נותן לנו די והותר זמן לקום בשקט, להתקלח, לאכול ארוחת בוקר ולצאת לדרך שמחים.

רק כעת, בכתבי את הדברים האלה, אני מבין משהו. מיכאל מאוד קשור לבית, כמוני. מלכתחילה לא רצה לטוס לחו"ל, ואמש כבר שאל מתי נחזור הביתה ואמר, שמספיק לו מלונדון. אני מבין כעת, שהמרי שלו ביומיים הראשונים כאן בא מתוך מצוקה, מתוך תחושה של קושי. ושהיא עברה ככל שחלפו השעות כאן יחד ונהנו בהן. אני מקווה שכך יהיה גם היום, וכי כאשר יחזור הביתה יהיה מלא חוויות כרימון. כבר אתמול, כשהיינו באקווריום המדהים בפארק השעשועים, והוא אץ בשמחה בין אקווריום אחד למשנהו, צוהל "הנה כוכב ים!" ו"איזה דג גדול!" אמר, שחשוב לו כבר לחזור הביתה כדי לספר לכול החברים מה ראה.

ובלילה, כשכבר נכנס למיטה, אמר "איזה מזל שנגמר כבר הגן. ושעולים לכיתה א'."

הוא תאב למידה, מיכאל, רוצה להתקדם כבר. שניהם כאלה. וזה מרגש אותי מאוד.

שתהיה לכם/ן שבת שלום. אני כבר יודע שהיום אחפש בעבורנו מרק עוף איפשהוא. אולי במסעדה מזרח אירופאית, אולי מרק וון טון במסעדה סינית. אבל אם עד כה אכלנו מוצרים מהמינימרקט, היום אקח אותם לארוחת שבת במסעדה, אם רק אעז לשבת איתם במקום כזה:)

שיהיה לנו יום טוב. אמן.