הרגעים שבהם אני הכי זקוק לאימא שלי הם כשאחד הבנים חולה. כשזה מתרחש בערב שישי, שעה שאני מדליק את הנרות, ומדבר איתה ממילא, כמדי ליל שישי, זה קשה לי שבעתיים. הבכי עולה לגרון. הבכי של הגעגוע ושל הרצון שאימא תבוא הנה מהשמיים ותעזור לי לטפל בילד שלי, בנכד שלה.
דניאל כבר יומיים עם חום. לא משהו דרמטי. 38C. אבל זה מספיק כדי לגרום לו לכאב ראש מתמשך, ולתחושת לאות בכול הגוף. הרופא, שרצתי אליו אתמול, כדי שיראה מה קורה עם הילד, פסק שזה לא ממקור חיידקי, אלא ויראלי, והמליץ מה שממליצים במקרים כאלה. מנוחה, שתייה, ומשהו להורדת החום.
אתמול עשיתי לו שיעור קריאה בשעון, ובספרים, וכתבנו שיר. היום לא היה לו כוח לכלום. הדבר היחיד שסקרן אותו ושובב את נפשו היה הקריאה לשכננו מיקי, שניחן ביכולת טכנית ובתבונת כפיים גדולה משלי, שהסכים בטובו לבוא להרכיב לנו את ציוד הניקוי החדש שקניתי לבריכה בחצר שלנו. דניאל חיכה לזה בקוצר רוח, וישב והביט היטב במה שמיקי עושה. אין לי ספק שלמד בו-בזמן כיצד להרכיב בעצמו את הערכה הזאת.
שלושתנו ישנו בצהריים. אבל משנת הצהריים הוא קם עם כאב ראש ומותשות. ועם 38C מעלות חום. אז כדי לרענן אותו מעט, וגם להוריד את חומו, הצעתי להם אמבטיית קצף, ושניהם בילו באמבטייה זמן ממושך. אבל אחריה שוב התאונן על כאב ראש, אז נתתי לו שוב נורופן.
עכשיו הוא יושב על הכורסה בסלון, רואה קופיקו ומפצח גרעיני דלעת. הוא עצמו ביקש לקנותם לו בשבוע שעבר, ולפתע נזכר בקיומם. שמחתי בזה מאוד. העיקר שיאכל משהו, מלבד היוגורט תות והאקטימל שאכל, כשקם.
מיכאל כבר יושב ואוכל פרוסת חלה עם מרק עוף, שהכנתי כבר אתמול. אבא לימד אותי, שאת המרק מכינים יום מקודם לכן, ומכניסים את הסיר למקרר, כדי שהשומן יקריש על פניו, ואז ניתן יהיה לסלקו בכף מן המרק. כך עשיתי. זה טקס משפחתי מוכר. אבל דניאל לא רוצה מרק. אולי יאכל מן הקבב שהכנתי לו, המתבשל כעת בתנור.
להיות אב יחיד מבוגר לשני ילדים זה לא עניין פשוט. בעיקר אם אתה רך לב כמוני. מקודם לכן, אחרי שנתתי לו את הנורופן, פרץ בבכי, מפני טעמו המרוכז של הסירופ, ואני הרמתי אותו על ידיי, הושבתי אותו על ברכיי, וחיבקתי אותו ארוכות. אחרי כן לחשתי על אוזנו, שאם יילך לנוח על הכורסה ארשה לו לאכול את הקבב בסלון. שזה משהו שאני עושה רק כשילד ממש לא מרגיש טוב. העיקר שיאכל.
אחת הטענות החביבות על אנשים חשוכים ובורי ארצות, מן הטוקבקיסטים המביעים את התנגדותם למתן הזכות לפונדקאות לגייז בישראל היא "למה אתם מביאים לעולם ילד יתום מאם." זו כמובן שטות גמורה. היא נשענת על ההנחה כאילו ילד חייב אב ואם, תפיסה שכבר הוכחה כשגויה זה מכבר, או שהתורמת ו/או הפונדקאית (אלה תמיד שתי נשים נפרדות, כדי שלא תיווצר אצלן זיקה ליילוד) הן אמהותיו. זה כמובן אינו נכון. ילד הנולד במשפחה גאה בא לעולפ מלכתחילה למשפחה שיש בה אב או שניים, המכילים אותו, מספקים את כול צרכיו ומתפקדים בשלל התפקידים שהורות דורשת מכול הורה, רק ללא חלוקה מגדרית. במשפחות שלנו אין חלוקת תפקידים לתפקידי אב ואם. למעשה, החלוקה המיושנת הזאת כבר אינה תקפה במשפחות רבות במאה העשרים ואחת. כשאנו מביאים ילדים לעולם, אנחנו עושים כן מבחירה, ובידיעה שמרגע היוולדם יהיה עלינו לספק להם את כול צורכיהם, הפיסיים והרגשיים, עד יום מותנו.
ביטול החלוקה הזאת של תפקידים מגדריים במשפחה הגאה – וכוונתי גם למשפחות של שתי אימהות כמובן – הוא המטיל אימה על רוב מי שמביעים התנגדות לפונדקאות גאה. שכן, עצם כינונה של אבהות יחידנית היא בו-בזמן שיא התגשמותה של האידיאה הפמיניסטית – וריקונה. ברגע שאנחנו מביאים ילדים לעולם ללא משכב עם אשה, דהיינו, מייתרים את תפקידה המיני בחיינו, וגם מוכיחים את יכולתנו לגדלם לבדנו, זה מעמיד את החזון הפמיניסטי לשיוויון זכויות האשה על ראשו.
מכאן, בדיוק מן ההיפוך הזה, נובעות הטענות של חלק מן הנשים המתנגדות התנגדות עזה כול כך לפונדקאות. הן רואות בה סחר בגופה של אשה, ומתעלמות מהרבה מאוד דוגמאות ועדויות של נשים שבחרו להיות פונדקאיות, וגם מהפגנותיהן של פונדקאיות בהודו, בפני בית המשפט העליון, לבל ימנע מהן את האפשרות הזאת (אך בית המשפט לא שעה לתחינתן ועצר פונדקאות ליחידים בהודו), מפני שהעדויות הללו מערערות את תפיסתן, לפיה פונדקאות היא סחר בגופה של אשה, באופן חמור יותר אפילו מזנות.
התפיסה הזאת היא פרי הבאושים של התפשטות לימודי המגדר והקולוניאליזם. נוח למי שלמדו לימודי מגדר וקולוניאליזם לראות בהומואים דוגמה 'קלאסית' לגבר הלבן השולט, הדומיננטי, הנצלן, הפטריארכלי, הקונה מאישה את שירותיה בביצית וברחם, – ולהתעלם מכך שהרוב המכריע של הומואים הפונים לתהליך פונדקאות עושים זאת מחוסר ברירה וגם מחוסר תקציב, ומעמידים את עצמם בסיכון כלכלי נורא.
אחרים מטיחים בהומואים שעליהם לפנות למסלול אימוץ, כאילו ההומואים אמורים לתקן את הטעויות שעשו זוגות סטרייטים, במשכב חסר זהירות או בהזנחת ילדים השוהים במוסדות הרווחה. הציפייה שהומואים, המבקשים להיות הורים, יקבלו על עצמם את הטיפול בילדים שהוזנחו על ידי הפריבלגים, שיש ביכולתם להרות כול אימת שרצונם בכך, וגם כשאין רצונם בכך, היא מזוהמת. היא רואה בהומו חמור חברתי, מישהו שאפשר לדחוף לו ילדים של אחרים, מפני שהוריהם הביולוגיים לא רצו בהם. זו טענה נגועה בהומופוביה ובאי נטילת אחריות חברתית על גורל ילדים אומללים, פרי חוסר הזהירות או חוסר החמלה של הוריהם הסטרייטים. כול זאת, מבלי להזכיר את העובדה, שיש מעט מאוד ילדים לאימוץ במדינת ישראל, וגם סטרייטים המבקשים לאמץ ילדים צריכים לחכות בתור שנים עד לקבלת ילד לחיקם.
לבסוף, ישנן גם הנשמות הטובות, המציעות להומואים להיכנס להסדר הורות עם אשה. לאלה אפשר לענות, שאם כך הדבר – אולי כדאי להפנות כול זוג סטרייטים, שאינו מצליח להרות, שייקח לו אישה ו/או גבר כשותף שלישי למערכת המשפחתית שלהם. נראה איך הדבר הזה יעבוד.
רמז: זה לא. אף אחד לא רוצה להכניס איש או אישה זרים לחייו, רק כדי לממש את זכותו להיות להורה. במקרה כזה טובה הפונדקאות אלף מונים על פני כול פתרון אחר. אם מדובר בעסקה, הריהי ברורה לשני הצדדים, מפוקחת, מנוהלת על ידי צוות של רופא/ה, עובד/ת סוציאלית, משפטן ועוד. ואם מדובר בפונדקאות 'אלטרואיסטית', על אחת כמה וכמה.
הצביעות החברתית של טוענים ממין אלה מכסה על שמרנות, על בורות ועל הומופוביה. היא גם זו שעמדה מאחורי אישור התיקון הנואל והנפשע לחוק הפונדקאות, שעבר השבוע בכנסת. צחוק הגורל הוא, שהחוק הזה התקבל בשל החרדים והדתיים, שאיימו להפעיל בגינו את הממשלה. החברה החרדית והדתית נגועה בניצול ילדים, בהזנחתם הפושעת, בפגיעה פיסית בילדים ובמעשים מגונים בילדים. החברה הזאת, הבנויה על מודל האב-אם קלאסי, היא גם זו המייצרת בישראל את בעיית הילדים שעברו הזנחה או התעללות, שההומואים נדרשים, כביכול, לאמצם, במקום לגדל 'ילד יתום בלא אם.'
על זה נאמר, עם אב ואם כאלה, יהודים מאמינים ושומרי מצוות, הפוגעים בילדיהם לעתים, כפי שראינו רק אתמול, באופן חסר תקנה, באמת מוטב לו היו יתומים.
אבל ילד שנולד למשפחה גאה הוא ילד שנולד מתוך אהבה גדולה ומתוך רצון וכמיהה. וילד כזה, יגדל ויהיה לתפארת. או, כמו שאמרה לי שוב הבוקר יעל, הגננת של מיכאל ודניאל ב'גן צבר', "אתה באמת לא מבין איזה ילדים נפלאים יש לך." ושוב סיפרה לי כיצד דניאל גילה רגישות יוצאת דופן לילד אחר בגן.
"אתה יודע, דניאל," ליטפתי היום את ראשו, בדרך לגן, כשבאנו לאסוף ממנו את מיכאל בשעת צהריים, "אני ממש שמח שאתה הבן שלי."
"אני יודע, אבא," חייך דניאל.
שתהיה לכם/ן שבת שלום. ואתם בהחלט מוזמנים להפיץ את הפוסט הזה. תודה רבה.
מצד אחד אני לא מצליחה להבין מדוע המדינה צריכה/רשאית להתערב בתהליך פרטי של אדם המבקש להיות הורה (אימוץ או פונדקאות), או לחליפין רוצה להימנע מכך (הפלה). אבל בו בזמן אני לא מבינה את הדרישה מהמדינה, לעזרה במימון התהליכים הנ"ל.
החופש לבחור את הדרך בחיים, מחייבת לקיחת אחריות על כל הכרוך בכך.עצוב לדעת שהכסף משחק תפקיד כל כך נכבד, ובעיקר כשבמדיה מופיעים הסכומים היחסית קטנים, ומהווים מחסומים שלא ניתנים למעבר לאחרים, הנדרשים להביא אושר לאנשים , ומאידך כמויות הכסף, מליארדים של שקלים/דולרים שיש לאנשים ושניתנו להם מקופה שהיא לעיתים קרובות של כולנו.
הכל טוב. בערך. אבל למה "זה מעמיד את החזון הפמיניסטי לשיוויון זכויות האשה על ראשו"? לא הבנתי