יומן מלחמה (154).
הערב התקשרה אלי חברה של זמר, חבר טוב ואהוב מאד, להזמין אותי להופעה שלו. עוד לפני שמסרה לי את פרטי המופע אמרתי לה, שאני מאד אוהב אותו, אבל נמצא באזור מלחמה. שמזה למעלה מחודש בניי ואני פשוט לא יוצאים מן הבית, כדי להיות צמודים למרחב המוגן, מלבד מקרים דחופים בלבד – קניות, רופא, דואר, סידורים. וגם אז, אני עושה את הדברים האלה בזריזות, ככפוי שד.
הבוקר, למשל, היה עלי לנסוע מתובל למג'ד אל כרום, לאסוף משם חבילה שהגיעה בעבורי לנקודת חלוקה. חיכיתי עד שמיכאל יתעורר, כדי שלא אשאיר את שני הבנים ישנים ואסע מן הבית, שחלילה לא תתפוס אותם אזעקה בעודם ישנים. הסברתי לו שאני קופץ למג'ד אל כרום ואשוב מיד, וכך עשיתי. נסעתי למג'ד אל כרום ואספתי את החבילה מנקודת האיסוף. אז החלטתי לעצור גם בבית עסק לאבזרי רכב, כדי לקנות שמן מנוע למשור השרשרת החדש שלי (ולא מצאתי שמן כזה שם) ולבית התערובת, כדי לקנות שק תערובת לתרנגולות. אין טעם שארד שוב במיוחד למג'ד אל כרום במצב מלחמה.
חצי שעה אחרי שובי הביתה, כשכבר הייתי בתוך השיעור הראשון שהעברתי היום בזום, נשמעו לפתע האזעקות בכל המרחב. כל הישובים כאן הדהדו אזעקות, ומיד אחריהן באו קולות הנפץ של היירוטים. עצרתי תלמידה שלי באמצע קריאתה מה שכתבה, רצתי למעלה, הערתי את דניאל, ואז קלטתי שדווקא אצלנו לא הייתה אזעקה. אבל טוב שיהיה ער וערוך למקרה שנצטרך לרוץ למרחב המוגן.
אלה הם החיים במרכז הגליל כעת. מדי יום חיזבאללה מפגיז את מרכז הגליל, לכיוון כרמיאל, בין 1-3 פעמים ביום, וכך גם את הקריות ואת אזור חיפה. היירוטים נעשים על פי רוב ממש בקרבת הבית שלנו, מעל ראשינו. כך שעלינו להיות ערוכים ודרוכים לרוץ למרחב המוגן. המציאות הזאת לא מאפשרת לי לצאת מן הבית, אלא לפרקי זמן קצרים ביותר, ובכל פעם שאני עושה זאת אני שוקל כל צעד וכל פעולה שלי לפי משך הזמן שאיעדר מן הבית, בעוד בניי נמצאים בו לבדם.
מכיוון שזוהי תמונת המציאות כאן, הופתעתי מאד כאשר נודע לנו כי פיקוד העורף החליט, שילדי המועצה האזורית משגב יכולים לשוב לבתי הספר שלהם. מיום ראשון האחרון מערכת החינוך שבה לפעול. השכבה של דניאל לומדת יום בבית הספר ויום בזום לחליפין. אבל דניאל וחברו מתובל לא היו גם השבוע בבית הספר, מסיבה פשוטה: הנסיעה מתובל למשגב באוטובוס אורכת כארבעים דקות, ועוברת בשיפולי כרמיאל, באמצע האזור המטווח מדי יום על ידי חיזבאללה. נסיעה באוטובוס של תלמידים אינה מאפשרת לגונן עליהם כראוי, מפני שבמקרה של אזעקה ויירוטים יש להם בדיוק שלושים שניות, ובזמן זה אינם יכולים לרדת מן האוטובוס, עליהם להרכין ראשיהם מתחת לקו החלון ולהגן עליהם בידיהם.
בעבורנו, ההורים, הן ההחלטה לקיים יום לימודים פיסי ויום בזום (כדי שלילדים במתחם בית הספר יהיה מקום במרחב מוגן בית ספרי) והן ההחלטה לקיים מערכת היסעים לבית הספר, היא החלטה מנותקת לגמרי מן המציאות הביטחונית באזור. זה קצת כמו הפתק שהגניב סינואר לנתניהו, 'סיכון מחושב', או, במלים אחרות, רולטה לבנונית.
כיוון שכך פני הדברים, בצער רב אני נמנע עדיין משליחת דניאל אל בית הספר, אף על פי שחשוב לי מאוד שייפגש עם חבריו וחברותיו. בהמשך כנראה שאצטרך להסיע אותו בעצמי אל בית הספר וממנו, כדי להבטיח שלפחות יהיה אתי בדרך, למקרה של אזעקה ויירוט.
משיחות עם חברים הבנתי, שבתל אביב החיים מתנהלים כסדרם, פחות או יותר. או, כמו שאמר לי שכן, ברגע שאתה עובר את קו קריית טבעון, שהוא קו ההפגזות הנוכחי, הכול מתבהר, נרגע, שפוי יותר. לכן קשה לאנשים המתקשרים אלי, ומבקשים להזמין אותי אליהם סתם ו/או לאירועי ספרות, למופע או לפתיחת תערוכה, להבין מדוע אני שב ואומר לכולם שאני מצטער, אבל מזה חודש ויותר אנחנו סגורים בבית, כדי להיות קרובים לממ"ד.
הדבר היחיד העולה על דעתי במציאות הנוכחית הוא לקחת את הילדים לסוף שבוע לתל אביב, פשוט כדי לנשום אוויר ולנוח קצת מאווירת המלחמה. ישנם כמה שכנים שעשו זאת, ואולי גם עלי לעשות זאת כדי להירגע, לנוח, להרפות.
בעבורנו, במרכז הגליל, זה המצב מזה חודש ומחצה. בעבור תושבי הצפון שפונו מבתיהם, זה היה המצב במשך שנים. רק עכשיו אני יכול להתחיל להבין את הסיוט המתמשך שתושבי העוטף חיו בו במשך שנים כה רבות. המציאות שבה בכל רגע נתון עלולה להישמע אזעקה, וכמעט בן-רגע ייפול עליך, או על ילדיך, טיל. אי אפשר לתפוס את המציאות הזאת עד שלא נמצאים בה, וגם אי אפשר להכיל אותה למשך זמן.
המלחמה הזאת הכרחית. אנחנו חייבים להשיב את החטופים הביתה ולמגר את טבעת הרשע המקיפה אותנו מסביב. אבל בו-בזמן, היא חייבת להסתיים מוקדם ככל האפשר, בהסכמים מדיניים, מלווים באכיפה ביטחונית ובאופק מדיני של הסכמי שלום. אף אדם לא רוצה שילדיו יגדלו סגורים בביתם, נתונים כל העת לאיומי טילים, כאשר ילדותם נשללת מהם לטובת העולם הווירטואלי של משחקי מחשב או לימודים בזום. הם ראויים ליותר מזה.
ואינני מדבר בכלל על ילדי עזה האומללים.
המלחמה הזאת חייבת להיגמר.
