אחת בדורה.

מאיה מנדלוביץ', באמצע הלילה, בקרקעיתו. ספרי עתון 77, 2024.

מאיה מנדלוביץ', צווחת עדן. ספרי עתון 77, 2024.

     לעתים רחוקות מאד אירע לי שקראתי שירה ורציתי לצרוח. מהתרגשות, מפליאה. זה מה שקרה לי עם שני ספרי שיריה של מאיה מנדלוביץ'. אך מכיוון שאין זה ראוי לאדם לצרוח למקרא שירה, חיכיתי קצת. שבתי וקראתי בספריה. שוב ושוב, מסמן בהם שורות, מנסה לעמוד על טבעו של מעשה השיר שלה. אמש אפילו התקשרתי לעורך הספרים, המשורר יקיר בן משה, כדי לוודא שאינני הוזה. ובכן, מסתבר שלא הזיתי. מאיה מנדלוביץ' היא אכן משוררת גדולה, ענקית, אחת בדורה.

    סופרלטיבים כאלה מחייבים נימוק. אך יכולת הקיבולת של פוסט בפייסבוק מוגבלת. אנסה אפוא לנמק את התלהבותי.

מזרקה של מטפורות

     מאיה מנדלוביץ' היא כנראה לא אדם רגיל. אמנם, היא פרסמה שירים בגיליונות ההתנגדות בעריכתי, ומכך אני יודע שהיא בוגרת החוג לפסיכולוגיה בתל אביב ומתמחה בטיפול ואבחון נוירו התפתחותי תפקודי ובטיפול בהפרעות קשב וריכוז, ושספרה הראשון בפרוזה, "פלאש", ראה אור בהוצאת גוונים ב-2015. אבל מאיה היא לא בן אדם רגיל, היא מזרקה של מטפורות, המשפריצה זיקוקין די נור של עולמות פיגורטיביים. הנה, למשל, השיר "חצי מטר מהאדמה": "יְחֵפָה/רַגְלַי מִתְרוֹמְמוֹת חֲצִי מֶטֶר מֵהָאֲדָמָה/הָאֵשׁ תַּחְתַּי, הָאֲוִיר מַפּוּחַ בַּעֲקֵבַי,/אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאֲנִי בַּדֶּרֶךְ,/לֹא כְּמוֹ שֶׁרוֹעֵי צֹאן יוֹדְעִים,/אֲנִי יוֹדַעַת כְּמוֹ הַמַּקֵּל/מַרְגִּישָׁה כְּמוֹ הַכִּבְשָׂה/אֲנִי לוֹחֶשֶׁת כְּמוֹ הַנָּחָשׁ/פּוֹעָה בִּשְׁתִיקָה/הַלֵּב מְרַקֵּד, הַגַּב קָדִימָה וְאָחוֹרָה/הָרֵאָה נִרְעֶדֶת,/הֶחָלָב תָּם/אֲנִי חוֹוָה כְּמוֹ חַוָּה/סְתוּרָה כְּמוֹ אָדָם/לוּחוֹת הַבְּרִית הָפְכוּ מֶרְכַּז גּוּפִי/חָקְקוּ בִּבְשָׂרִי,/הֲלוֹא אֵלּוּ כֻּלָּם? צָעַקְתִּי/וְקוֹל הֵד/הִכָּה בִּמְצוּלוֹת גְּרוֹנִי,/הֶעֱמִיד אוֹתִי תְּלוּיָה מוּל עַמִּי."

     השיר מדבר על חוויה של הִתעלוּת, מהלכה ומחירהּ. זו ההתעלות של שליחה או של משוררת, שזקוקה להרחקה מסוימת, ולו חצי מטר מהאדמה, כדי להתבונן בעצמה ובעולם. אך המחיר של זה הוא שהיא נותרת 'תלויה מול עמי.' כעת שימו לב לשורות "אֲנִי יוֹדַעַת כְּמוֹ הַמַּקֵּל/מַרְגִּישָׁה כְּמוֹ הַכִּבְשָׂה/אֲנִי לוֹחֶשֶׁת כְּמוֹ הַנָּחָשׁ/פּוֹעָה בִּשְׁתִיקָה". מדובר בקטלוג של דימויים, שמתרומם ומתעלה אך בסיומו שב לבסיס במילה 'פועה'. כך קורה גם בשורות הבאות, "הַלֵּב מְרַקֵּד, הַגַּב קָדִימָה וְאָחוֹרָה/הָרֵאָה נִרְעֶדֶת,/הֶחָלָב תָּם." הן מתארות את השפעת החוויה על גוף הדוברת בשורת מטונימיות, אך משיבות את עצמן לדימוי הבסיס במילה 'החלב.'

     חווית הרוחק וההתעלות מביאה את הדוברת לחוש שהיא מכילה בתוכה את חווה ואדם כאחד, אך לא רק אותם, אלא גם את האל. ואם ניזכר בנחש מתחילת הבית נגיע לכדי כך, שהיא מכילה בתוכה גם את סיפור גן עדן וגם את מתן לוחות הברית. לא ייפלא אפוא שהיא מרגישה תלויה מול עמה. היא פשוט נהיית פה לאלוהים.

     היכולת הפיגורטיבית המופלאה של מאיה באה לידי ביטוי בשורות בודדות ובפסקאות שיר. למשל, השיר "תהילים כרע ברך" (שכבר שמו מבוסס על האנשה מעוררת פליאה), מסתיים בשורה המדהימה: "עֵינֵי הָאָרֶץ כָּבוּ, עִוֵּר הַמְּגַשֵּׁשׁ בָּעוֹלָם." זו השורה שגרמה לי לרצות לצרוח כשקראתי אותה. או שורה בשיר "כוכבי לכת" (מן הספר "באמצע הלילה, בקרקעיתו"): "דְּיוּנוֹת רְתוּמוֹת לְרוּחוֹת חַמּוֹת עוֹמְדוֹת בָּאֲוִיר". הגידו לי אם אין זו שורה לצרוח ממנה. בשיר אחר, "דם קר", היא בונה קטלוג מטונימי שנשבר במטפורה אכזרית: "בַּיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי נִהְיֶה מוּגָנִים/מֻקָּפִים קֶרַח שָׁקוּף/דָּם קַר/הַשֶּׁמֶשׁ תִּהְיֶה שַׁקְרָנִית/הָאֵזוֹב לֹא יַצְמִיחַ/פֵּרוֹת הַשָּׁנָה/יַבְשִׁילוּ/אֲנַחְנוּ לֹא נִשְׂנָא וָלֹא נָרִיב/אֲנַחְנוּ נִהְיָה קֶבֶר אַחִים/בַּעֲלֵי דָּם קַר" ואחרי המכה הזאת היא מוסיפה: "הָרְחוֹבוֹת יִסְאֲנוּ/ הַגֶּשֶׁם יֵרֵד/וְהַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּם/מָה שֶׁהָיָה אֵינֶנּוּ עוֹד, נַגִּיד,/וְלֹא נַרְגִּישׁ/כִּי הַדָּם עוֹדֶנּוּ קַר, קַר מְאוֹד." או בשיר "ערגה" (מן הספר "באמצע הלילה, בקרקעיתו") : "הָיָה וְאֶהְיֶה כְּעָלֶה הָעוֹרֵג לְטַל,/הַמַּגְדִּיל כֹּל אִוְשַׁת הַנִּסְתָּר,/זוֹלֵג מְאֹהָב עָמִיד וְשָׁבִיר כְּדִמְעָה/עַל עַמּוּד שִׁדְרָתוֹ הַצָּנוּם שֶׁל עָלֶה בִּכְנִיעָה". הגידו לי, איזו עוד משוררת עברית כותבת כך כיום?!

תפיסת המרחב האנושי

      לבד מיכולת פיגורטיבית מאיה מגלה בשיריה גם יכולת התבוננות מדויקת מאוד במרחב בכלל, ובמרחב האנושי בפרט. למשל, בשיר "פערים" (מן הספר "באמצע הלילה, בקרקעיתו") היא כותבת: "הַפַּעַר בֵּינִי לְבֵינְךָ אַלְפֵי שְׁנוֹת אוֹר/וְרַק אַרְבָּעִים קִילוֹמֶטְרִים מִכָּאן עַד אֵלֶיךָ,/אַלְפֵי שְׁנוֹת אוֹר נִמְדָדִים בְּכֹחַ מֵטָפִיזִי/בְּמֶרְחָב יָשָׁן./אֲנִי פֶּסַע מִמְּךָ אַךְ מַעַרְכוֹת הַשָּׁמַיִם שׁוֹנוֹת,/כָּשַׁלְנוּ לִרְאוֹת/אֲבָל עָמַדְנוּ הֲכִי קָרוֹב שֶׁאֶפְשָׁר./לֹא חִשַּׁבְנוּ אֶת עִנְיָן הַפְּרִיזְמָה." איזו יכולת התבוננות מרשימה, מבורכת, ביחסי הקרבה והריחוק בינה לבין זולתה. או בשיר "משיחות מכחול", המדבר אם בזוגיות ואם ביחסי מטפלת-מטופל, ובו היא כותבת: "נַחֲזִיק יַד אֶל יַד, נִשָּׂא תְּפִלָּה אֵל אֹפֶק מִתְגַּמֵּד." האין זה נפלא, שהאדם נושא תפילה דווקא אל אופק מתגמד? שהתפילה שׁרירה מול התמעטות האל? בהמשך היא מחזקת זאת: "מְבַקְּשׁוֹת לִרְאוֹת אֶת פְּנֵי הָאֱלֹהִים מֵאֲחוֹרָיו/וְנוֹתַר רַק דַּף, מְעַט רָטֹב, מְעַט קָרוּעַ/וּמֵאֲחוֹרָיו?". משמע, מאחורי טקסט התפילה או השיר אין אלוהים, או לפחות אין לראותו בעדם. אבל התפילה שרירה וקיימת כאקט אנושי של חיבור, של תקווה.

     אגב, האל מכזיב אותה ביותר משיר אחד. הנה קטע מהשיר הנפלא והנורא "ערש": "וַאֲנַחְנוּ הֶעֱמַקְנוּ אֶל הַצַּעַר/וְהַשָּׁחֹר הֶעֱמִיק אֶל תּוֹכוֹ/וְנָדַמְנוּ מִלִּמְצֹא אֶת תָּכְנוֹ שֶׁל הָאֵל,/קָפָאנוּ מוּל מוֹצָאוֹ." ואז " חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ רָאִינוּ כּוֹכָב מְנַצְנֵץ נֶעֱלָם/וְהִסְתִּיר הֶעָנָן אֶת עֵינוֹ,/כִּסָּה בִּשְׁמֵי לַיְלָה יַלְדָּה/כִּסָּה עַל כֹּל שֶׁיָּבוֹא." שורות מנוסחות בטון כמו אגדי, המושג במשקל תיבתי של ארבע מילים בשורה, המבטאות את עולמה הקשה והנורא של ילדה, היודעת שהפגיעה בה, בעודה בערשֹהּ, בוא-תבוא.

ילדות פגועה

     מתחת לעולמות המופלאים שמאיה יוצרת חבויה כנראה חווית ילדות קשה. בשיר "אמא" היא כותבת: "גּוֹרָל מְשֻׁתָּף יֵשׁ לָנוּ,/שְׁתֵּינוּ צוֹרְחוֹת לַחֲלַל הַשָּׁמַיִם/אֵיפֹה הָיִינוּ אֵיךְ זֶה הִתְחִיל?/מָוֶת אֹנֶס נִצּוּל שְׁלִיטָה/פְּרָחִים בִּימֵי שִׁשִּׁי/צְחוֹק וְחִיּוּךְ מֵהָאַגָּדָה/נִימֵי הַקֶּשֶׁת חָדְרוּ לְגוּפֵינוּ/אָחֲזוּ בַּאֲחִיזָה/כֹּל הַטּוֹב שֶׁל הָעוֹלָם כָּל הָרַע/עָבַר דַּרְכֵּנוּ/אִמָּא/וְנִמְחַק מֵהָאֲדָמָה." כביכול זהו שיר המשחק עם הביטוי 'אמא אדמה,' וניתן לקראו גם כשיר המוסב על גורל האדמה. אך אני נוטה לקוראו כשיר נורא על פגיעה מינית ועל גזייטלינג, המערערים את תפיסת העצמי ועִמה את מראֶה העולם. הד לזה נשנה בשיר "טקס חיוור" (מן הספר "באמצע הלילה, בקרקעיתו"): "כָּל טִפָּה שׁוֹטֶפֶת אֶת עַצְבוּתִי,/הִנֵּה עוֹד רֶגַע וַאֲנִי שׁוֹכַחַת/מָה עוֹלְלוּ לִי הַחַיִּים." כדאי לקרוא את כולו.

     לתופעה הזאת, פגיעה בתפיסת העולם עד כדי דיסאוריינטציה בו, והתמעטות העצמי כתוצאה מפגיעה, ערעור העצמי, יש הדים בשיריה. דיסאוריינטציה במציאות מצאתי בשיר "שמש וירח": "וּבְיָמִים כָּאֵלֶּה בִּשְׁעוֹת הָעַרְבַּיִם/כְּשֶׁהָאֹבֶךְ עֲדַיִן מִשְׁתּוֹלֵל/קָשֶׁה לְהַבְחִין אִם הַשֶּׁמֶשׁ הִיא שֶׁמֶשׁ/אוֹ הַיָּרֵחַ/וּמָה זֶה מְשַׁנֶּה אִם יוֹדְעִים אוֹ לֹא יוֹדְעִים/אַחַת לְכַמָּה זְמַן הֵם מִתְמַזְּגִים,/כָּךְ גַּם בְּנֵי הָאָדָם." דיסאוריינטציה במציאות הבין-אישית באה לידי ביטוי עז בשיר "לא הצלחתי לפתור" (מן הספר "באמצע הלילה, בקרקעיתו"): "אֲנִי צְרִיכָה לְהִסְתַּתֵּר מִפָּנֶיהָ,/הֶחָלָל הָפַךְ יַעַר עַב כֶּרֶס/חֹסֶר הֲבָנָה,/הֲגִיַּת מִלִּים שֶׁאִבְּדוּ מִתָּכְנָן./לֹא הִצְלַחְתִּי לְהָבִין אֵיפֹה טָעִיתִי,/בְּאֵיזוֹ דַּקּוּת שֶׁל מִלָּה […] לִשְׁתֵּינוּ רְגָשׁוֹת וּצְרָכִים דּוֹמִים/אָבַדְתִּי בִּסְבַךְ יַעַר עָב הַכֶּרֶס/אֲבֵדָתִי בִּיכֹלֶת הֲבָנָתִי/בָּאֱנוֹשִׁיּוּת שֶׁבִּי."

     את התמעטות העצמי ניתן לפגוש למשל, בשיר "מה תעשה אישה" היא שואלת: "מָה יַעֲשֶׂה אָדָם שֶׁאִבֵּד אֶת מַהוּתוֹ/כְּשֶׁיָּבִין שֶׁמִּלְּכַתְּחִלָּה/הִיא לֹא הָיְתָה שֶׁלּוֹ?", בשיר על ציפור המיינה היא כותבת: "וְהִנֵּה פִּתְאוֹם צְוָחָה קַלָּה נִשְׁמַעַת/וּבְשַׁבְרִיר שְׁנִיָּה שַׂעֲרוֹת רֹאשֵׁךְ מִתְנַפְּחוֹת/כְּאִלּוּ הָיִית טַוָּס./מִמָּה אַתְּ מְגִנָּה עַל עַצְמֵךְ/מִי בִּסְבִיבָתֵךְ עַכְשָׁו?" ואילו בשיר "אדמה חרוכה" (מן הספר "באמצע הלילה, בקרקעיתו") היא כותבת: "לְהִזָּכֵר בָּאֵין אֲנִי שֶׁהָיִיתִי."

     הפגיעה בתפיסת העצמי ובתפיסת העולם משפיעה בתורה על הזוגיות. כך, למשל, בשיר "אסירים ביטחוניים": "קָפַצְנוּ לָעוֹלָם/אוֹחֲזִים בָּאַשְׁלָיָה/שֶׁרוֹמֵיאוֹ אָהַב אֶת יוּלְיָה/שֶׁיּוּלְיָה יָדְעָה אַהֲבָה." או בשיר "העיט", בו היא שואלת: "זֶה אַתָּה אוֹ דִּמְיוֹנִי/הַמִּשְׁתַּקֵּף בְּמַרְאוֹת אֵינְסוֹף שֶׁל רוּחִי/כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹקַעַת בְּאַהֲבָתִי אֵלֶיךָ?". היא משפיעה על עצם התפיסה של היתכנות האהבה. כך, בשיר החזק כל כך, "אהבה":  "לֹא יַצְלִיחוּ לְשַׁכְנֵעַ אוֹתִי/כִּי עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאַהֲבָה/הִיא עֲצָמִים שֶׁמֻּצְמָדִים/וְעוֹלָלִים לְאוֹבְּיֶקְטִים/וְאִמָּהוֹת לַעֲבוֹדוֹת וּמַטָּלוֹת/הוֹלְכִים יַחַד/הִיא מוֹבִילָה כְּמוֹ חוּט לַחַיָּה/עוֹבְרִים דַּרְכֵי עָפָר/שְׁמָמָה/מַגִּיעִים לַאֲגַם/מֻתָּשִׁים מִן הַדֶּרֶךְ/נֶעֱלָמִים/הַחוּט מְשֻׁחְרָר/אֲנַחְנוּ נְמַסִּים לָאֲגַם/לְנֶצַח אֲנַחְנוּ מַבִּיטִים זוֹ בָּזֶה בַּהִשְׁתַּקְּפוּת/אֲנַחְנוּ חַיִּים אֶת הִשְׁתַּקְּפוּתֵנוּ/מַבָּט לְמַבָּט/וְאַף אֶחָד/וְשׁוּם דָּבָר לֹא יוֹצִיאֶנּוּ/מִתּוֹךְ הָאֲגַם." שימו לב איך האהבה מיתרגמת בתחילה ליחסי אובייקט, אחרי כן למטלות סיזיפיות ואז "הִיא מוֹבִילָה כְּמוֹ חוּט לַחַיָּה", מטפורה מדהימה בתכלית, המבטאת כבילה ואבדן עצמאות, ואז מגיע תיאור ה'טיול' לאגם הזה, של האהבה, שבו "אֲנַחְנוּ חַיִּים אֶת הִשְׁתַּקְּפוּתֵנוּ/מַבָּט לְמַבָּט", וזה יופייה של האהבה, אך גם הכליה הטמונה בה.

     החוויה האוקיאנית הזאת של האהבה מופיעה להפליא גם בשיר "אני ואתה" (מן הספר "באמצע הלילה, בקרקעיתו"): "הִרְגַּשְׁתִּי אוֹתְךָ לַמְרוֹת שֶׁלֹּא רָאִיתִי,/עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת מְאִירוֹת כְּכוֹכָבִים./פָּרַשְׂתִּי עֵינַי בִּמְאֻנָּךְ./שְׁנֵינוּ בּוֹהִים בַּכּוֹכָבִים/כִּמְעַט וּבוֹכִים מֵהַיֹּפִי הַנִּגְלֶה לְמַעְלָה./כַּמָּה מְפֹאָר הוּא הַלַּיְלָה,/כַּמָּה שֶׁשָּׁקֵט כָּאן אַל חֲשָׁשׁ/אֵין עוֹנֶה וְאֵין בָּא, לֹא שׁוֹמֵעַ אַף אֶחָד./שְׁנֵינוּ בְּתוֹךְ מַעְגָּל./קָרַחַת טֶבַע בַּמִּדְבָּר" ועוד כמה שורות נפלאות ואז: "אַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי מְאוֹד בַּחֲשֵׁכָה/אֲפִלּוּ שֶׁאַתָּה לֹא יוֹדֵעַ מִי אַתָּה,/אֲבָל אַהֲבָה יָדַעְנוּ./אַחַר כָּךְ בֵּרַרְנו מִי אֲנַחְנוּ/עַד שֶׁגִּלִּינוּ כְּבָר לֹא הָיִינוּ/אֲנַחְנוּ." כי יש משהו באהבה, שבמלוא עוצמתה היא אכן מתיכה את זהויות האוהבים יחד, ולא תמיד זו חוויה של אימה, לעתים זו חוויה של שכרות מרוב עוצמת האהבה.

     חוויות התשתית של ילדותה משפיעות גם על הורותה. השיר "עד שתגדלי לי" מבטא זאת באופן מרעיד לב ממש: "אֲנִי קוֹרֶסֶת לְתוֹךְ הֲלִיכָה עַל מַיִם/מִתְאַמֶּצֶת לְהַצְמִיחַ כְּנָפַיִם/מְקַוָּה שֶׁאַגִּיעַ אֶל הַחוֹף עַד שֶׁתִּגְדְּלִי לִי/שֶׁלֹּא תֵּדְעִי שֶׁאֲנִי עֲדַיִן יַלְדָּה/שֶׁגָּדְלָה בְּעַל כָּרְחָהּ/כְּשֶׁנּוֹלַדְתְּ לִי." כאן ניכרת הפגיעות של הילדה ההופכת לאם, אך מתוכה היא מחוללת ניסים כמו הליכה על מים והצמחת כנפיים. ההורות כתהליך שבו האם צומחת מתוכה יחד עם בתה מתוארת גם בשיר "ימי הוולד" (מן הספר "באמצע הלילה, בקרקעיתו"): "אֲנִי לוֹמֶדֶת אֶת דַּרְכִּי דֶּרֶךְ רַגְלֵיכֶן הַיְּחֵפוֹת/הַקְּטַנְטַנּוֹת וְהַתַּמּוֹת […] אֲנִי לוֹמֶדֶת אֶת יוֹמִי מִבַּעַד לְסֵדֶר יוֹמְכֶן הַמֻּקְפָּד/רֶגַע, רֶגַע גַּם מְטַפְטֵף הֶחָלָב מֵעוֹרִי/מַקְפִּידָה עַל צְעָדַי פֶּן אֶפֹּל, אֲנִי לוֹמֶדֶת לָלֶכֶת./תְּחִלָּה לָמַדְתִּי אִתְּכֶן לִזְחֹל".

     בשיר "החוף מבקש סליחה מהיום" היא כותבת: "יַלְדָּתִי אַל תִּתְּנִי לְגוּפִי לַעֲצֹר אוֹתָךְ/תִּתְמַזְגִי בְּחִבּוּקִי/הִשְׁתַחְרְרִי מֵעֲווֹנוֹת נַפְשִׁי,/רְאִי חוֹמוֹת עוֹלוֹת עַד גַּן הָעֵדֶן/שִׁבְרִי אוֹתָן/תְּנִי לָהֶן לְהַנָּמֵס אֶל תּוֹךְ יָדַיִךְ/צְרִי מֵהֶן אֶת יַד הַיּוֹצֵר/קְחִי אֶת שֶׁיִּטָּמַע בָּךְ/אֶל קֵץ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַהֲבַת אֵין קֵץ", במין ניסיון לתמוך בבתה אך לא לעמוד כנגדה במסע חייה-שלה. בשיר "נוף הוריו" היא גם מבהירה "כָּל יֶלֶד הוּא נוֹף הוֹרָיו […]/ שְׁתִיקוֹת רוֹעֲמוֹת בְּתוֹךְ כָּתְלֵי אִמּוֹ/מְעִירוֹת אֶת פְּחָדָיו, מַעֲרֻמָּיו,/לָשֵׂאת בִּפְלִיאָה אֶת הַחַיִּים./כֹּל אֶחָד צָרִיךְ צְעָקָה מַחֲרִישָׁה מֵהוֹרָיו/שֶׁתַּרְעִיד אֶת כֹּל שֶׁחָלַם,/שֶׁיּוּכַל לָשִׁיר עֶרֶשׂ בְּיוֹם מִן הַיָּמִים." כלומר, שדווקא חוויות הכאב של ההורים, המתגלמות בהורותם, הן המאפשרות הורות מיטיבה יותר לבנם כשיגדל.

     אבל בספר "באמצע הלילה, בקרקעיתו", שנכתב אחרי קודמו ותוך כדי עריכתו, כבר מופיעה ראייה מרוככת ומשלימה את האימהות. כך, למשל, בשיר "אמא לאמא יודעת": "רַק אִמָּא לְאִמָּא יוֹדַעַת/כְּשֶׁהִיא מַבִּיטָה בָּעֵינַיִם/כַּמָּה יֹפִי זוֹרֵם בְּתוֹךְ עֲגָלָה/מְאֻחְסָן בְּתִיק הַחְתָּלָה/בֵּין אַלְפֵי דְּמָעוֹת וְחִיּוּכִים מִקִּרְעֵי לֵדָה,/מֵצִיץ בֵּין צְעָדִים אֵיתָנִים/עִם כַּמָּה תִּיקִים מִמַּסְּעוֹת יְלָדִים לַגַּנִּים/וִילָלוֹת בָּאָזְנַיִם וְהַצָּבַת גְּבוּלוֹת לֹא מֻצְלָחִים/וּגְלִידָה שֶׁל אַחַר הַצָּהֳרַיִם וּמַבָּט מֻתָּשׁ בָּעֵינַיִם,/שֶׁטּוֹבֵעַ בְּיֹפִי נָשִׁי/בָּאִמָּא בַּקָּצֶה הַשֵּׁנִי." אוי, כמה השלמה וכמה קסם יש בשורות האלה.

התחוללות השיר

     בשלב מסוים בקריאה בשיריה של מאיה סקרנה אותי תנועת השיר. כלומר, איך מתחוללים שירים מופלאים כל כך מתחת ידיה, מה סוד קסמו של התהליך היוצר שלה. ואז התחלתי להבחין, לתדהמתי, בכך שמתחת לעולמות הפיגורטיביים המופלאים ולתועפות הרגש שלה, חבויים תהליכי התפתחות לוגיים של הטקסט. זה מופלא מאד.

     הנה, למשל, השיר "התקף". הוא מתחיל בקביעה "תּוֹפֵס לְךָ בְּשׁוּלֵי הַבֶּגֶד/כֹּל רֶגַע יָכוֹל לְהַפִּילְךָ." אחרי כן הוא ממשיך בתיאור התהליך הנובע מקביעה זו: "אַתָּה עַל קְצֵה תְּהוֹם בַּשָּׁמַיִם/וְתַחְתֶּיךָ חֶלְקֵי רִצְפָּה,/אֶצְבָּעוֹת רַגְלֶיךָ מְנַסּוֹת לֶאֱחֹז/ (מִתְקַמְרוֹת עַל קָצֶה),/אַתָּה בּוֹהֶה בֶּחָלָל הָרֵיק שֶׁל הַיְּקוּם/מַחְזִיק אֶת נַפְשְׁךָ בְּיָדַיִם רוֹשְׁפוֹת/נֶעֱלָמוֹת לְתוֹךְ שְׁקִיפוּת," ואז מגיע סיכום השיר: "פֶּסַע קַל וְאַתָּה מוֹעֵד/לַאֲחִיזָה שֶׁל יַד הַגּוֹרָל/צוֹנֵחַ לְחֻקֵּי מְשִׁיכָה אֲחֵרִים." ניתן ממש לחוש במשוררת מושכת מתוך הקביעה הראשונית את תיאור המצב והתהליך ואז סוגרת אותו בעיני רוחה בתמונת הנפילה. תנועה דומה מאוד (דימוי-תהליך-סיכום בדימוי) מופיעה בשיר "חרש".

     השיר בפרוזה "עכשיו את צריכה" מתחיל בתיאור נפילה, "צוֹנַחַת בִּמְהִירוּת הָאוֹר לַבּוֹר הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר שֶׁנֶּחְפַּר בַּיְּקוּם אֵי פַּעַם", ושורה זו מחוללת את הבירור הפנימי כולו, ובו יחסי הפנים והחוץ של הדוברת, מידת הפגיעה בה, כינון יחסי קרבה וריחוק מאימתה, השתחררות ממגננות שלא עובדות עוד, היטהרות ועד, ואז מסתיים בשורה "אַתְּ מַכָּה בְּחֶשְׁכַת הַבּוֹר בִּנְפִילָה, וְחֶשְׁכַת הַבּוֹר מְלַטֶּפֶת." כי אחרי כל הבירור הפנימי הזה – הנפילה כבר מתרככת.

     שיר אחר, "אלוהים אדירים", שלרגע נדמה כי הוא מוסב על עובר שאבד, על ילד שנחנק או על מפלץ כלשהו, מתחיל בשורה "אֲנִי רוֹאָה אֶת לְשׁוֹנוֹ מִשְׁתַרְבֶּבֶת פְּנִימָה", ואז מרחיב את התיאור: "הוּא מִתְהַפֵּך עַל גַּבּוֹ/וַדַּאי מַרְגִּישׁ אֶת הָרִצְפָּה הַקָּרָה/יָדָיו הַקְּטַנּוֹת מְרַפְרְפוֹת בֶּחָלָל/הוּא כֹּל כָּךְ קָטָן/כִּמְעַט חֻרְבָּן הָעוֹלָם." עד כאן נדמה שמדובר בתינוק או בילד, אבל אז "זִיפָיו קָשִׁים כְּמוֹ אֶבֶן/אִם הָיִיתִי יְכוֹלָה הָיִיתִי תּוֹלֶשֶׁת/מֵעוֹרוֹ אַחַת אַחַת/אוֹ עוֹבֶרֶת עִם תַּעַר עַל כֻּלָּן בְּבַת אַחַת/ אוּלַי הוּא יָכֹל לִהְיוֹת חַיָּה בִּלְתִּי מַזִּיקָה/אוּלַי לֹא," ואז מגיעות השורות "כָּכָה אֲנִי אוֹהֶבֶת/לָשׁוֹן מִשְׁתַרְבֶּבֶת פְּנִימָה/חֹסֶר תְּזוּזָה עַל הַגַּב,/סַכִּין עַל הָעוֹר/גַּב נִמְחָץ בְּתַחְתִּית הָרִצְפָּה/אוּלַי מַכָּה בָּהּ/יִפָתַחַ הַבּוֹר?", המבהירות שמדובר במפלץ פרטי, בסיוט שהדוברת בוראת מתוך דמיונה, ואז היא פונה לאלוהים, באנפורה המושכת את השיר קדימה ומנכחת את האלוהים בכוח החזרה הרטורית על עצם הפנייה לאל בעולמה המדומיין והמסוייט: "אֱלֹהִים תַּעֲשֶׂה שֶׁיִּפְתַּח/שֶׁלֹּא תִּתֵּן לֹא לָגַעַת, גַּם לֹא בַּחֲלוֹמוֹת/שֶׁלֹּא תִּתֵּן לוֹ לְהִכָּנֵס לָרֹאשׁ," אבל אז אלוהים כישות תופס חיים משלו עצמו: "אֱלֹהִים לְמָה אַתָּה חוֹתֵר? לְהַגִּיד אֶת הַמִּלִּים הָאֵלּוּ?/מִישֶׁהוּ יִשְׁמַע?" שפה האל הוא המדבר, לא הדוברת, "שֶׁקֶט וְשׁוּב שֶׁקֶט/וְרַק עַל הַדְּבַשׁ וְעַל הָעֹקֶץ מְזַמְזֵם בְּאָזְנַי/וְעַל הַמַּר וְהַמָּתוֹק מְעַרְבֵּב אֶת לִבִּי/אֱלֹהִים אַדִּירִים לְאָן אַתָּה חוֹתֵר?/אִם אַתָּה שָׁם/תַּעֲשֶׂה סְדִינִים לְמִשְׂרָפָה/וּבְגָדִים וְזִכְרוֹנוֹת וַאֲהָבוֹת יְשָׁנוֹת,/ וְגַם רִגְעֵי בְּרִיאוּת" ואז שוב מופיעה האנפורה, ומושכת את השיר קדימה, לתוך התהום הרגשית מתוכה נוצר: "שֶׁלֹּא אֶזְכֹּר, שֶׁלֹּא אֵדַע/שֶׁלֹּא אֶהְיֶה יוֹתֵר חֲצוּיָה/שֶׁלֹּא אֶזְכֹּר אֵיךְ זֶה לִהְיוֹת חָפְשִׁיָה/שֶׁלֹּא אֶרְאֶה אֶת הַחֹפֶשׁ מֵאֲחוֹרִי סוֹרַג גּוּפִי/אֱלֹהִים קוֹל שׁוֹפָר בּוֹקֵעַ אֶת הַשָּׁמַיִם/תַּהֲפֹךְ אֶת הַדְּלִי, תִּשְׁפֹּךְ עָלֵינוּ מַיִם/רַבִּים/תְּנַקֶּה אֶת הַזֻּהֲמָה."

     הימשכות השיר שורה אחר שורה מתוך אנפורה ואז מתוך קטלוג באה בשיר "איני בובה" (מן הספר "באמצע הלילה, בקרקעיתו"): "עַד שֶׁבְּדֶרֶךְ נֵס הוּא הוֹפֵךְ אַחֶרֶת/עַד שֶׁהוּא מְשַׁנֶּה צוּרָה וְהוֹפֵךְ חַיָה/בְּמֵמַד אַחֵר,/בִּיקוּם אַחֵר,/בְּשָׁלָב אֵבוֹלוּצְיוֹנִי אַחֵר,/עוֹרוֹ פּוֹשֵׁט צוּרָה אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ מַבְהִיק, שׁוֹטֵף/וְנוֹלַד הַיֹּפִי בְּהִתְגַלְמוּתוֹ."

*

     ואמנם, היופי נולד בהתגלמותו בשירתה של מאיה מנדלוביץ'. בשיר "תחביר" (מן הספר "באמצע הלילה, בקרקעיתו") היא כותבת: "אֲנִי מְחַבֶּרֶת שׁוּרָה/מִתְנַעֶרֶת מִקֶּשֶׁר בֵּינִי לְבֵין הֲבָנַת תַּחְבִּירָהּ./אֲנִי לֹא מַכִּירָה אֶמְצָעִים אָמָּנוּתִיִּים/אֲנִי הָא', וְהַ מ', וְהַ נ', וְהַ ו' וְהַ ת' שֶׁבְּמִקְרִיּוּת/הִתְהַוּוּ בָּהּ."  וטוב שכך הדבר. טוב שכך היא כותבת, נותנת לאמנות להתהוות מתוכה במקריות.

     מאיה מנדלוביץ' היא משוררת גדולה, ענקית, אחת בדורה. לה אסור כמובן להאמין למילה אחת ממה שאני אומר כאן או להסתחרר מזה, לבל יפגום הדבר בכתיבתה. אבל לכם ולכן, חבריי וחברותיי מעולם הספרות, קחו את ספריה וקראו אותם עם עט ביד, ראו עד כמה היא נפלאה, והעניקו לה כל תמיכה ושבח. היא ראויה לכל פרס ולכל הילולה.

מילה טובה מגיעה גם ליקיר בן משה, שערך את ספריה באופן מיוחד מאד. כותרתו של כל פרק שיר לקוחה מן השיר המסיים את פרק השיר הקודם לו. כך יצר יקיר תחושת זרימה בספרים, והקנה להם גם את טבעם כעולם שירי מלא, שלם ומוכל בתוך עצמו.