החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (33)
זה התחיל בניחום אבלים. סיגל מור-ארז, אשתו של נוף, חבר ילדותי, נפטרה לפני כמה ימים אחרי מחלה ארוכה וקשה. ללוויה, שהתקיימה בערב החג השני, לא היה לי סיכוי להגיע, אבל היה לי חשוב לבוא לשבעה. ארבעים ומשהו שנות חברות לא הולכות ברגל, גם לא העזרה שהציע לי נוף, כשהיה שליח בהודו ואני חיפשתי אחר סימה סן, הפונדקאית של בניי.
מכיוון שכך, הודעתי לאבא שלי שנגיע לרמת השרון, אשאיר אצלו את הבנים, אגש לניחום אבלים בנווה רום, ואחרי כן ננוח ונאכל אתו ארוחת ליל שישי. כך, אמרתי לעצמי, אחסוך לו נסיעה לתובל השבוע.
הגענו לרמת השרון. הילדים וסבא הלכו ללקק גלידה במרכז, ולגן המטוס האהוב עליהם. אני נסעתי מבית ילדותי לרחוב היסעור, לביתו ילדותו של נוף. פגשתי שם לא רק את נוף ואימו ובנותיו, אלא גם בני מחזור שלי ובנות מחזורים מעלי בתיכון. תוך כדי ישיבה יחד גם התקשרנו לגילת, חברת ילדות שלנו, החיה באוסטרליה, ודיברנו איתה קצת. בעבורי, לשבת בבית של נוף בנווה רום ולשוחח עם גילת באוסטרליה וחברים במקום, כמו איל פלד, בשבילכם איש חיל האוויר והבן של מוסה פלד, ואופיר לב, הבת של זוריק לב, ובשבילי חברים מהתיכון, זה היה מרגש מאד.
בדרך חזרה מנווה רום לבית ילדותי לא התאפקתי. פניתי אל רחוב הנוער, אל המקום שהיה בו קן הנוער העובד והלומד. בימי תפארתו מנה הקן הזה 800 חניכים וחניכות, ובהיותי שמיניסט גם נבחרתי לרכז אותו. בין חניכיי וחניכותיי שם היו קרן מור, יוני סער, עידית כץ, ועוד רבים ורבות, טובים וטובות עד מאד. את כולם ואת כולן אני זוכר.
מאז עברו שנים. מועצת פועלי רמת השרון מכרה את מבנה הקן, והוא עבר גלגולים שונים. כעת שוכן בו מרכז למוסיקה. ובמקום שהיה בו מגרש הכדורסל שלנו ישנה כיכר קטנה. עצרתי לידה את המכונית, יצאתי ממנה, והתבוננתי בנפש כלה, מבעד לגדר ולשערים נעולים, במקום שביליתי בו יום יום, מרגע שובי מבית הספר ועד שעת לילה מאוחרת, שנה אחרי שנה. למעשה, ההדרכה בתנועה וריכוז הקן היו חלק כה מהותי מחיי, עד שהמשכתי להדריך את הקבוצה המיתולוגית שלי, 'נשרים,' זו שמניתי לעיל מקצת מחניכיה, אפילו תוך כדי גיחות משירותי הצבאי ברמת הגולן.
רק יצאתי מרחוב הנוער צלצל הטלפון. על הקו היה חבר ילדותי, פיטר. הוא הגיע לנוף רגע אחרי שיצאתי מביתו, וביקש שאשוב על עקבותיי. אמרתי לו שאני חייב לחזור לילדים. שנתראה בהזדמנות אחרת. רצוי בשמחות.
אבל רבע שעה אחרי שנחתתי אצל אבא, בדיוק חיממתי לי שאריות של קפה, פיטר הגיע. הוא לא הסכים לוותר. לא פלא. הוא חבר הילדות הכי קרוב שלי מאז. מזה שנים.
אז ישבנו ככה, על סף בית ילדותי. אני בלי חולצה, עם קפה וסיגריה, פיטר מביט מסביב בחצר, נמלא בזיכרונות ילדות, ושוחחנו. כאילו לא חלפו ארבעים ושש שנים, ועודנו שני בני חמש-עשרה, יושבים ומדברים על החיים.
עד שכמעט נרדמתי לו מול הפרצוף. ולא משיעמום. אלא מכך שהתעוררתי בארבע וחצי הבוקר. בגליל.
אחרי מנוחת הצהריים נסענו לתל אביב. הילדים לקחו איתם את קורקינט הפעלולים שלהם ומאוד רצו לשחק בו במרכז סוזן דלל. בדרך, עברתי דרך ביתה של המורה שלי, אלה אלתרמן. אמש דיברנו, שאלתי אותה אם היא רוצה עותק מספרי החדש, 'הנזיר היהודי,' ולא סיפרתי לה שהיום אעבור אצלה ואביא לה עותק מוקדש. ולא בכדי. אלה היא אחת ויחידה ממספר מצומצם מאד של מורות, שאני חב להם הרבה. אלה לימדה אותי מחזאות בבית הספר למחזאות של יובל המון. אורלי בן נון לימדה אותי תסריטאות בבית הספר לתסריטאות של עידית שחורי. שתי הנשים האלה היו בית הספר שלי לכתיבה דרמטית, לכתיבה דיאלוגית, לבניית קונפליקט, וגם להוראת כתיבה יוצרת.
נפגשנו לדקה. הפרחנו זה לזו נשיקות באוויר. והמשכנו לתל אביב.
אחרי זמן מועט במרכז סוזן דלל ביקשו הילדים לגשת לבקר את ענת, בתה של אילנה, בבית שגרנו בו, ברחוב כפר סבא. ניגשנו לשם ברגל, עם הקורקינט כמובן. באותו רגע שכחתי לגמרי, שהיום הוא יום הולדתה ויום פטירתה של אילנה, השכנה שלנו מן הדלת ליד, שגידלה את בניי כמטפלת וכאם.
ענת הייתה המומה כשדניאל דפק על דלתה. התחבקנו, אחרי כן הבנים עלו להפתיע את רבקה למעלה, וכולנו יחד התיישבנו על המדרגות בחצר ושוחחנו, וגם קראנו לאן מהבית ממול. לשבת שם על המדרגות, בחצר עמוסת הפריחה, בגן הפרחים שהתחילה אילנה וענת ורבקה התמידו בו והעשירו אותו לבלי די, ולהשקיף על הדירה שגרתי בה 34 שנים, ותיבת הדואר הישנה שלי עוד תלויה על סיפה, זה היה חזק ביותר.
אחרי כן יצאנו בנסיעה מנווה צדק, לכיוון אחד העם וממנו לכיוון דרך בגין וכביש שש. אבל רגע לפני כן החלטתי להסתובב חזרה, לפנות אל שוק הכרמל. מי יודע, אולי חברתי כלנית מחנות הפרחים במקרה עוד נמצאת בה, רגע לפני שסוגרים את הכול לקראת יום שישי.
לשמחתי כלנית הייתה שם. לא ראיתי אותה כחמש שנים. התרגשנו כול כך. מדי יום שישי הייתי עובר בחנותה, עם הילדים בעגלת התאומים. היא עקבה אחר גידולם והתפתחותם, ולא הייתה פעם אחת שלא יצאו ממנה עם איזו מתנה קטנה. הפעם שניהם ישבו במכונית, עיניהם תקועות במסכים, והיא הביטה בהם נדהמת. זה היה מרגש.
אחרי כן נהגתי ברחובות לב העיר. ברחובות האלה קיימתי חיים שלמים, מלאים, אינטנסיביים. ולפתע קרה לי משהו. פתאום הרגשתי עד כמה העיר בכלל, ונווה צדק בפרט, קטנות, מצומצמות, קלאוסטרופוביות בעבורי. זה היה חזק. כשנכנסתי לכביש שש כבר ידעתי. אעשה כול מה שאוכל כדי להימנע מלהגיע לעיר הזאת בעתיד. היא שוב אינה ביתי, ואין לי מה לחפש בה.
זה נחת עלי כמו מכה. כול השנים האלה בתובל טיפחתי בליבי את התקווה הסמויה, שיום אחד, כשהילדים יגדלו, אמכור את הבית כאן ונשוב אל העיר. שאשוב אל מכון הכושר 'שלי', אל בתי הקפה, אל ההליכה מנווה צדק לשוק, או בשדרות רוטשילד, לכיוון 'הבימה,' כדי לפגוש חבר או חברה בבית קפה.
ופתאום הבנתי. זה כבר לא שלי. זה כבר לא אני. הייתי לאדם אחר. הבית שלי לא מחכה לי בעיר. הוא מחכה לי, אם בכלל, בתובל, בגליל. הבית הנפלא הזה, שאנו גרים בו בזכות אבא שלי, הבית שאת אדמתו אני עובד ובין כתליו אני ספון, קורא ועורך, מלמד וכותב, הוא ביתי.
ואני באמת ובתמים לא רוצה לצאת ממנו. אפילו לא לישוב. בטח שלא מעבר לשער הצהוב. ודאי שלא מעבר להכרח, לכרמיאל.
ואם נצא ממנו אי פעם, זה כנראה לא יהיה כאן, אלא בארץ אחרת. לשליחות. לטיול. משהו כזה. אבל גם משם כנראה נחזור הנה. לאדמה הזאת, אל הבית הזה. כי הבית הזה הוא ביתי.
והידיעה הזאת מחייבת. גם אותי. כלפי הקהילה, כלפי הישוב, כלפי האדמה שידיי עובדות בה.
ואז, כשנכנסנו אל בית אבי, בית ילדותי, ופגשתי באבא, הוא עמד במטבח וטרח על ארוחת הערב, אמרתי לו. "אבא, תודה."
"תודה על מה?" הוא שאל, מופתע.
"תודה על הבית בתובל," השבתי לו. "רק היום, חמש שנים אחרי שעזבנו את תל אביב, השלמתי את הפרידה ממנה. רק היום אני מבין, שהבית הזה בתובל הוא הבית שלי."
אבא צחק. הוא אמר שידע זאת מזמן. שזה הבית שאני בחרתי לנו, וברור שהוא ביתי.
אבל לי לקח חמש שנים ונסיעה אחת להבין זאת. ועכשיו אני שקט.
