יומן מלחמה (257).
אחד הדברים שהכי מרתיעים אנשים מלהירשם לסדנת כתיבה, או להתחיל את צעדיהם ראשונים בעולמה של כתיבה, הוא עניין הזמן. במציאות המודרנית אנחנו חיים בסדר יום דחוס מאד, ומעטים בינינו חושבים שהם יכולים לדחוף עוד משהו בסדר יומם העמוס, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בפעולה יוצרת. רובנו גדלנו במשפחות שבהן היצירה נתפסת כמותרות, כמעשה לזמן הפנאי, אם לא כברכה לבטלה, כהסרת האחריות לסדרי חיינו או כפתח לשיגעון.
התחלתי לכתוב בגיל 14, ועד גיל 52, שילדיי נולדו בו, הייתי מורגל בזמן כתיבה קבוע. מארבע וחצי אחר הצהריים עד עשר. בבוקר פרנסה, אחר הצהריים והערב כתיבה. בעשר כמעט תמיד הייתי יוצא לבית קפה או לבילוי עם חברים בעיר הגדולה, והולך לישון בסביבות אחת-שתיים.
כאשר נולדו ילדיי חששתי שמא לא אוכל לכתוב עוד רומנים, מחזות ותסריטים אלא שירים בודדים בלבד. להפתעתי גיליתי, שניתן לגדל לבד שני ילדים, למן לדתם ועד נעוריהם, ולמצוא רצועות זמן המותאמות לזמנים שבהם הם נמצאים במסגרות. כול סדר יומי התהפך בהתאם לצרכיהם. מאז נולדו אני מקדיש את הבוקר לכתיבה ולעריכה, את אחר הצהריים לבנים, לסידורים או לכתיבה – ואת הערב והלילה לפרנסה בהנחיית סדנאות דרך הזום.
מדי בוקר אני קם בחמש, כותב דפי בוקר ומכין להם ארוחת בוקר וכריכים לבית הספר. עוד בהיותם בבית, מתפרקדים מול הטלוויזיה עם ארוחת הבוקר, אני כבר עולה על ההליכון. כשהם יוצאים מן הבית להסעות לבתי הספר, אני כבר אחרי אימון אירובי, מתיישב לאכול ארוחת בוקר ואז, בשמונה, אם אין לי אימון משקלות באותו בוקר, אני כבר יכול לשבת לכתוב, ואז לעבוד בעריכה. בשתיים עשרה וחצי אני כבר מתחיל להכין את ארוחת הצהריים, כדי שתהיה מוכנה כאשר ישובו הביתה באחת וארבעים (מיכאל) ובשתיים ועשרה (דניאל). אחרי כן אני הולך לנוח, ומארבע וחצי עד שבע שוב יש לי זמן לבנים/לעבודה/לכתיבה/לסידורים/לעריכה. אז עלי להכין לנו ארוחת ערב, ומשמונה שוב נפתח הזמן עד אחת עשרה בלילה או חצות – אם לקריאה/כתיבה ואם לצפייה בטלוויזיה עם הילדים.
הצורך שלי לכתוב הוא עמוק, תובעני ויומיומי. אמנם, הבנים עומדים בראש סדר היום שלי, אבל אחריהם הכתיבה. מסתבר, שהן ברמה היומית והן ברמה השבועית, החודשית והשנתית, אפשר למצוא זמנים חדשים לכתוב בהם, וגמישות זו לא רק שאינה פוגמת בכתיבה אלא מועילה לה. שינוי סדר היום וכתיבה בשעות שונות ביממה מעשירה את הכתיבה, משחררת אותי ככותב מנוקשות, מתבניות התנהגות ומחשבה.
כך גם בנוגע לסדר השבוע. במשך שנים רבות התרגלתי לנקות את הבית בימי חמישי ולצאת לקניות בימי שישי בבוקר. אך מאז עברנו לגור בגליל, גם סדר השבוע התחיל להשתנות. כול יציאה לקניות כרוכה בנסיעה מן ההר לכרמיאל או לכפר דייר אל אסד. כך יצא, שבימי ראשון-רביעי יש לי בקרים לכתיבה ולעריכה, אבל בקרי חמישי ושישי מוקדשים לבית. וזה הרבה מאוד זמן לא לכתוב בו.
אז שיניתי. זה התחיל פחות או יותר אחרי שחזרתי מהניתוח בעורק הצוואר. שכנתנו בת', ממייסדות תובל, ובלי שום ספר האימא הבלתי מוכתרת של הישוב, התנדבה לקנות לי מדי יום שישי עיתונים וחלה לשבת. זה שחרר לי את בקרי שישי לכתיבה, וזה היה קריטי מאוד במשך כול החודשים האחרונים, שבהם עבדתי על הגרסה העשירית לרומן הבא שלי, 'להביא משיח.' כמו כן, מדי פעם העברתי את הניקיון לימי רביעי, אם היה לי כוח בהם, ולאחרונה התחלתי לבקש מן הבנים לטאטא את שתי הקומות, כול ילד קומה, או לשאוב אבק ולכלוך בהן, כדי להקל עלי את מלאכת הניקיון למחרת.
לאחרונה סיגלתי לעצמי טריק חדש. עד שאני מעיר אותם בשש ורבע אני כבר מפנה את השיש במטבח, מרים את הכיסאות ומכין את דלי השטיפה של הרצפה עם חומר ניקיון, כפפות ניקיון וסקוטש. כשאני עולה לקומה השנייה להעיר אותם אני מביא את כול אלה איתי, ובזמן שהם מתעוררים אני כבר ממלא את הדלי, עושה כיורים, אסלות וחרסינות בקומה העליונה וגם שוטף אותה. עד שהם יוצאים לבית הספר גם הקומה התחתונה כבר גמורה. ורק אז אני עולה על ההליכון, אוכל ארוחת בוקר וניגש לכתיבה.
כך אפוא אני מספיק המון בימי חמישי מוקדם בבוקר, וגם הם מתפנים לי.
הבוקר, כשדניאל התעורר וירד למטה – מיכאל משופע כבר שלושה ימים ונשאר לישון – הוא הביט מסביב. הוא ילד ערני מאוד, בעל תפיסה מרחבית מדהימה. "אבא, אתה מאוד חרוץ," אמר לי, כי הבחין מיד שהבית כבר בחצי ניקיונו.
חייכתי אליו והמשכתי לעבוד.
לפני שיצא מן הבית להסעה ניגשתי אליו.
"דע לך שזה ששמת לב שאני חרוץ ואמרת לי מילה טובה על זה, עשה לי את היום," אמרתי לו, ונישקתי על מצחו. "אני אוהב אותך."
"גם אני אותך," חייך אלי בפנים מוארים – ויצא לבית הספר.
כך הרווחתי הבוקר לא רק זמן כתיבה, אלא גם מילה טובה.
אתמול בבוקר התיישבתי בחצר, בקור, בכוונה, כדי להיות ערני. ידעתי שיש לי זמן מוקצב לכתוב בו. אז עבדתי על סיפור קצר שכתבתי פעם וזנחתי באמצע כתיבתו. נהניתי מאוד מריצת העט על הנייר, מהדיאלוגים שפרצו ממני בלי שום מחשבה ומן הסוף המפתיע שלו. הבוקר נזכרתי במחשבות שהיו לי על הפרק האחרון ברומן הבא שלי, שעלו בי אחרי שכבר מסרתי אותו לעורכת. אז הדפסתי לי אותו מן המחשב, יצאתי אתו לחצר, ותיקנתי ושכתבתי וכתבתי בו עוד.
זה לקח כשעה. אחרי כן כבר הותשתי, וירדתי להשלמת קניות קטנה בכפר. כעת אני כותב את הפוסט הזה, וכנראה שעוד יישאר לי כוח, אחרי ניקוי המקרר, שגם את זה עלי לעשות היום, לעבוד על עוד משהו, אחר הצהריים.
כך, יום אחרי יום, אני לוכד רצועות זמן והופך אותן לרצועות של כתיבה.
זה הדבר שהכי מספק ומשמח ומאזן אותי. לדעת שגם היום כתבתי משהו, עבדתי על משהו. וזה מתחיל בגמישות, בשחרור מקביעות, שהופך לחירות גדולה.
נ.ב.
סדנת הכתיבה החדשה שלי נפתחת הערב, 8.1.26, בשעה 20.00. אם מישהו/י מכם/ן רוצה להצטרף אליה, זה הזמן. אני פותח כזו אחת לשנה.
