אין דבר כזה, זקנ.ה מדי בשביל לכתוב.

החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (58)

     השבוע הייתה לי פגישה עם תלמידה. היא סיפרה לי, שהיא כותבת כל חייה, בעברית ובאנגלית, שירה וסיפורת, שהצטברו אצלה אלפי דפים, והיא גם עברה כמה וכמה סדנאות כתיבה, אך אינה מצליחה למצוא דרך להתמודד עם הררי החומר שלה. לבסוף ציינה כי היא כבר בת למעלה משבעים וחמש שנים, שאין לה עוד הרבה זמן פה, ושהיא מאד רוצה להספיק לכתוב לפחות ספר אחד.

     "הסדנה שלך זו הפעם הראשונה שמשהו נפתח בי," אמרה, "ועכשיו אני שואלת איך תוכל לעזור לי הלאה. אתה יוצר אמיתי, מקסים, מבולבל, אני אוהבת את זה." ואז, כשראתה את הבעת פניי אמרה, "אני מקווה שאני לא מעליבה אותך."

     חייכתי.

     "את לא מעליבה אותי," השבתי לה, "אבל אני רחוק מאוד מלהיות מבולבל או חסר סדר. אמנם, אני מאמין שתהליך הכתיבה הראשוני צריך להיות אינטואיטיבי, אבל אחריו, השכתוב והפיתוח, מוכרחים להיות סדורים מאד. אחרת לא הייתי מצליח להשלים אף אחד מעשרים ושמונה ספריי, ומאות מספרי אחרים."

    "אני מאוד בעד כתיבה אינטואיטיבית," הוספתי, "אבל בסופו של דבר אנחנו רוצים משהו שאפשר למכור אותו ברשתות הספרים. ספר. ולספר יש מספר פרקים, וסצנות, וחוט עלילה, ואי אפשר להוציא אותי בלי סדר.

     "אבל מה שמטריד אותי בדבריך הוא, שהם מביעים מה שאת חושבת על סופרים ויוצרים. ואני חושש, שזה בדיוק מה שגורם לך למחסום ארוך שנים כזה."

     אחרי כן אמרתי לה, שאשמח ללוות אותה ככול שיידרש, כול עוד שנינו על פני האדמה הזאת, וביקשתי ממנה בקשה פשוטה: לגשת לחנות לציוד משרדי, לרכוש חבילה של קלסרי גב 8, קלסרים משרדיים שחורים עבים, להוציא תדפיס של כול מה שאגור אצלה במחשב, להוסיף עליו כול מה שכתוב בכתב-יד, ולסדר את זה לפי לשונות (עברית, אנגלית) וז'אנרים (שירה, סיפורת, רומן, הגות, עיון וכיו"ב). פתחתי בפניה את המחשב האישי שלי, והראיתי לה איך תיקיית המסמכים שלי מאורגנת. לפי ז'אנרים, לפי יצירות ספציפיות, לפי שנים, לפי הא.נשים שאני עובד עמם ולפי תחומי עבודתי (הוראה, עריכה, הרצאה, יחסי ציבור וכדומה).

     סיכמנו, שאחרי שהיא תמיין הכול, תחליט במה היא רוצה להתמקד כעת, ואז תעלה את כל השירים/סיפורים/פרקי רומן על קובץ וורד אחד, ותשלח לי אותו להערכה, להכנת תכנית עבודה ולתחילת עבודה יחד.

     אבל אז שבה והזכירה את גילה, והביעה את החשש שמא כול זה מאוחר מדי בשבילה. אמרתי לה, שאין גיל נכון להתחיל לכתוב בו, ושכול עוד שנינו על האדמה הזאת, אני איתה.

     השבוע תלמידה אחרת שלי כתבה דיאלוג בין שני קולות פנימיים שלה. הקול היוצר והקול המבקר. הקול המבקר לעג לה, שבגיל למעלה משמונים היא מנסה לשלוח ידה בכתיבה, ועוד נרשמת לסדנת מתחילים אצלי. הקול היוצר התעקש על זכותה לכך.

     והיא צודקת. כי אין גיל נכון או ראוי להתחלת כתיבה, ואין איסור כניסה לבני גילאים מתקדמים אל עולם היצירה ואל עולם הספרות. אדרבא, רוב תלמידיי ותלמידותיי הם א.נשים מעל גיל חמשים, רבים ורבות מהם גם בני שבעים ומעלה. בעיניי אין בכך פלא כלל. בגיל הזה אנשים כבר בפנסיה, עתותיהם בידיהם, וקוצר הזמן דוחק בהם להתמודד, אולי לראשונה בחייהם, עם הקולות הפנימיים הביקורתיים, שנטעו בהם מוריהם והוריהם, ומנעו מהם חיים שלמים של יצירה.

     לכן, עד כמה שזה נשמע מוזר, בהחלט נראה לי הגיוני ונכון, ואף ראוי, שבני אדם יתחילו לכתוב בגיל מבוגר, אפילו מופלג. בגיל הזה הם גם בעלי מבט רחב על החיים. ניסיון חייהם רב, ויש להם גם היקף ראייה כזה על מסלול חייהם, העליות והירידות בו, דרכי החיים ופיתוליהן – המאפשר להם לכתוב רומן ביתר קלות מבני.ות עשרה, החסרים עדיין את עומק הראייה הזאת ואת תבונת הלב של הזִקנה.

     טוני מוריסון, אחת הסופרות האמריקניות החשובות בזמננו, פרסמה את ספרה הראשון בגיל שלושים ותשע. ספרה האחרון ראה אור בהיותה בת שמונים וארבע. הרמן ווק פרסם את הרומן האחרון שלו בגיל תשעים ושבע.

     מחקרים מראים, כותב רוג'ר ג'. קראוז במאמרו בנושא (https://scroll.in/article/936457/why-writers-can-keep-working-in-old-age-and-why-it-is-a-good-idea-to-keep-reading-in-old-age) כי כתיבה וקריאה בגיל מופלג הן פעילויות השומרות על האדם מפני הדרדרות קוגניטיבית. כתיבת דפי בוקר, או יומן, ודאי גם כתיבה ספרותית, מפחיתה באופן משמעותי דמנציה ואלצהיימר. קריאת סיפורת מאריכה את משך החיים, פשוטו כמשמעו. חוקרים טוענים, כי עבודת הדמיון הכרוכה ב'בניית' עולם דמיוני בראשינו, אגב הקריאה, משמנת את גלגלי הקוגניציה שלנו.

     בבלוג המיועד כולו לבני.ות הגיל השלישי (https://www.cantissimoseniorliving.com/csl-blog/5-benefits-of-writing-for-older-adults) מצאתי הסבר מעניין מדוע הכתיבה טובה לנו. כותב.ת המאמר מעלה חמש סיבות לכך: שיפור הדימוי העצמי; יצירת שגרת חיים מוקפדת, ממושמעת; הגברת היכולת לחשיבה ולתקשורת בין-אישית; השגת איזון רגשי והפגת סטרס. בהחלט חמש סיבות טובות לכתוב בעטיין.

     מניסיוני אני יכול לומר, ואני כותב מגיל ארבע-עשרה, שרק בגיל ארבעים התיישבתי לכתוב רומן כמו סופר. עד אז הייתי מטולטל מדי רגשית, עסוק מדי בקריירה, באהבות, וגם חסר היקף התבוננות על החיים. רק עם 'מעשה בטבעת' התיישבתי לכתוב כמו סופר, ברחבות הלב והדעת, מתוך כוונה להשקיע בספר את כול-כולי, לתת לו את כול זמני ואת כול ידיעתי דאז על חיי, ואכן כתבתיו במשך עשור.

     מאז, בזכות הגיל, כתבתי עוד שלושה רומנים. ככל שחולפות השנים וחולפים הספרים, משך הזמן שאני זקוק לו לכתיבתם פוחת. זאת, משום שבניגוד לנעוריי, אני הרבה יותר ממוקד, גם אם אני כותב בתחילה כתיבה אינטואיטיבית, והרבה יותר חסכוני בזמן. אני כבר מכיר ויודע ומבין שהזמן אינו אופק אינסופי, אלא קו אופק קרוב, וזה מחייב אותי להשתמש בזמן העומד לרשותי בחכמה.

     ויותר מכל, בגיל שישים ושתיים אני גם נוטה פחות להקשיב לקול הביקורתי בתוכי, לא מרשה לו לשתק אותי בזמן כתיבה ראשונה, אך בהחלט מזמן אותו אל שולחני לצורך שכתוב, והפעלת שיקול דעת אם לפרסם מה, ומתי.

     אני כותב ועובד על כתיבתי ועל כתיבתם של אחרים מדי יום. רוב היום עובר עלי בכתיבה, בקריאה ובהוראה. וכפי שאני נוהג לומר לתלמידיי ולתלמידותיי אכתוב גם לכם.ן. לו ייתן לי אלוהים 240 שנות חיים, ארצה לבלות אותן בדיוק במה שאני עושה כעת. כתיבה, קריאה, עריכה, הוראה. והורות כמובן.

     ומכיוון שכך הדבר, כנראה שהכתיבה היא גם זו שתקנה לי אריכות ימים. אמן.

     סדנת הכתיבה הבאה שלי תיפתח ביום חמישי 30.12.21 ותתקיים בשעות 20.00-22.30 בזום בלבד. ניתן להירשם אליה אצלי בטלפון 0522300098 או במייל ilan@isheinfeld.com. אפשר גם במישרין דרך האתר שלי, כאן: https://isheinfeld.com/%d7%a1%d7%93%d7%a0%d7%aa-%d7%9e%d7%aa%d7%97%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-2021/

נ.ב.

אשמח לשיתופים.