היום התקיים המפגש האחרון באחת מסדנאות הכתיבה שלי. כתמיד, מפגש זה הוא נשף של מבע. כל אחד מן המשתתפים/ות מתבקש להביא עמו משהו לקרוא שעוד לא קראנו – ומשהו לטעום מפרי ידיו. אנחנו יושבים וקוראים, ואוכלים ומשוחחים.
המפגש מתחיל תמיד בכתיבה חופשית. "בבקשה פתחו את המחברות שלכם וכתבו שלושה עמודים בכתיבה חופשית," אני מבקש מתלמידיי. הם נפתעים. במהלך הקורס אני מתחיל כל מפגש בתרגיל כתיבה, המתקשר במישרין לנושא השיעור: זיכרון, חושים, רגשות, קולות פנימיים וכדומה. זה המפגש היחיד (והאחרון) שבו אני מבקש מהם לכתוב כתיבה חופשית, אינטואיטיבית ומשוחררת, מבלי לתת להם שום גירוי כתיבה מוכן מראש.
"אבל על מה אנחנו אמורים לכתוב?" הם שואלים בפליאה.
"אני באמת לא יודע. פשוט שימו את העט על המחברת שלכם ותנו לו לרוץ," אני מחייך. "זיכרו שזה מה שאתם אמורים לעשות מדי יום. זה מה שסופרים עושים. הם מתיישבים ליד השולחן מדי יום וכותבים רבע שעה, או שלושה עמודים במחברת, או אלף מלים."
כולם כתבו. וגם אני. וכשסיימו היה לכול אחד ואחת מהם משהו לקרוא.
הבוקר, רוב המשתתפים קראו טקסטים שכתבו לפני זמן רב. באופן מפתיע, הטקסטים שקראו גילו דברים שלא ידענו על אודותיהם. אמרתי להם שאני מופתע מזה שרק היום, במפגש האחרון של הסדנה, אנו שומעים על סיפוריהם האמתיים, רובם סיפורים דרמטיים שמוכרחים להיכתב.
לאמתו של דבר אינני מופתע כול כך. אנשים שאינם סופרים מקצועיים מתקשים בחלוקת הפצעים העמוקים שלהם עם זולתם. לוקח להם זמן להכיר בכך, שהדרך היחידה לספר סיפור היא להיות ישר, ישיר עם עצמך ועם זולתך. זה מצריך אומץ. אך רק כאשר אתה עושה כן אתה לומד שאתה רק בן אדם, בדיוק כמו חבריך לקבוצה. שכול אחד מאיתנו נושא בתוכו פצע פנימי שמבקש להירפא, ושכולנו חולקים את אותו ניסיון אנושי, גם אם אנו חווים אותו בנתיבים שונים.
המפגש האחרון של סדנת כתיבה נותן למשתתפיו כוח, מפני שאתה או את חושבים לעצמכם, אה, אני לא הולכת לפגוש את האנשים האלה שוב, אז מדוע שלא אהמם אותם בגילוי הסיפור האמיתי שלי.
איני מאמין במחסום כתיבה. אני קשיש מכדי להאמין בו. עלול להיות לך מחסום רגשי, אתה עלול לפחוד לגעת במשהו, לחשוף את עצמך, לדבר על סוד משפחתי או לשקוע בכאבך. אתה עלול לפחוד מפני איבוד עצמך בתוך תהומות נפשך. אבל זה אינו מחסום כתיבה. למעשה, רגשות כאלה מסמנים שאת או אתה נמצאים על סיפו של גילוי, שאת או אתה חייבים לחפור לעומק בתוך הפחד שלכם, בתוך כאבכם, כי שם בדיוק חבוי עורק הזהב של סיפורכם.
המונח 'מחסום כתיבה' הוא דבר שמשתמשים בו בקלות יתרה. הוא מחביא מתחתיו רגשות מודחקים שראוי וכדאי שיראו אור עולם. במקרים אחרים המונח הזה אקוויוולנטי לחוסר רציפות בכתיבה שלך, להרגלי כתיבה רעים ולקיטוע. אין מדובר בעצלות או בשעמום. זוהי תוצאה של היותך לא מכוון, לא ממוקד ואמביוולנטי לגבי כתיבתך ולגבי מהותו של תהליך הכתיבה: כתיבה מדי יום, עם כול מה שיש לך באותו רגע. רגשותיך, מזג האוויר מסביבך, הנוף שאתה רואה מן החלון. כתיבה משמעה כתיבה מדי יום.
כאשר אתה עושה כן, אתה מתחבר למקום השפיעה הקוסמי. אתה נטען. מלים יוצאות לך מתחת לעט ללא מאמץ. אתה רוקד על הנייר. אתה כותב כפי שאני כתבתי את הפוסט הזה, באנגלית, שאינה שפת אמי, עוד לפני הגרסה שלו בעברית. אני עושה זאת במכוון, כדי שלא אתרגם את מחשבותיי מעברית לאנגלית.
מקווה שעוררתי בכם מחשבה טובה ונתתי לכם כוח ליצור. עכשיו תורכם.
https://www.mimoona.co.il/Projects/4206
שבת שלום ולילה טוב.
