לא אשכח את הפעם שהגיעה אלי, לביתי בנווה צדק, אישה מבוגרת, הנושקת לשמונים, אם וסבתא לנכדות ולנכדים, אשתו של פרופסור נודע בתחומו, ופיה מלא מבוכה. זה היה מפגש ראשון בסדנה לכתיבה שפתחתי, וכדרכי שאלתי כול אחד ואחת מן המשתתפות מדוע באה אלי ומה היא מבקשת להשיג בסדנה זו.
"תמיד רציתי לכתוב," היא אמרה, "אבל הייתי טרודה בגידול ילדים ונכדים. לפני שנה, סוף סוף הרגשתי שאני יכולה להקדיש לזה זמן, והלכתי לסדנה לכתיבה בספרייה. המנחה שם אמר לי, שלעולם לא אוכל להיות סופרת," בקושי גמרה את דבריה מבלי לפרוץ בבכי.
"מי היה אותו מנחה?" הסתקרניתי.
"לא חשוב."
"אל תפחדי. זה חשוב לי. ספרי לי מי היה," הפצרתי בה.
לתדהמתי נקבה בשמו של סופר ותיק ומוערך, שאני מכיר היטב. הבטתי בעיניה.
"הקשיבי לי, אם את רוצה לכתוב את תכתבי כאן, אני מבטיח לך זאת, ויותר מספר אחד."
וכך היה. בתחילה כתבה קובץ סיפורים מחיי ילדותה ממדינת ישראל שבדרך. אחרי כן החליטה לכתוב רומן, וכתבה אותו. נפרדנו רק כשעזבתי עם ילדיי את נווה צדק, לתובל בגליל. היא כבר הייתה אז באמצע ספרה השלישי.
תלמידה אחרת באה אלי אחרי מות בעלה. היא הייתה אישה אמידה, שחיה חלק מן הזמן בארץ וחלק מן הזמן בחו"ל. והיא סחבה איתה סיפור ילדות קשה במיוחד, של חיים במשפחה מאמצת, שהייתה אליה קשה. היא כתבה הרבה, יפה ומרגש. כול קטע שהביאה לכיתה גרם לנו לדמעות. אבל היא לא הייתה מסוגלת להקליד את זה, כתבה רק על דפי נייר, שקל לאבדם, ואחרי תחנונים רבים מצדי עברה למחברת, שממנה הבטיחה לא לתלוש שום דף. בסופו של תהליך מצאה מישהי, שהקלידה לה את כול מה שכתבה. למגינת לבי, עד כה לא מצאה בלבה כוחו להתגבר על תחושת הערך העצמי שלה, ולא הגישה לי את כתביה מוקלדים, כדי שאעזור לה להפכם לספר.
עוד מישהי התקשרה אלי מבוהלת אחרי שיעור אחד. היא סיפרה, שכתבה סיפור בו היא רוצחת את אמה, ומאוד נבהלה מזה. ביקשתי ממנה שתמשיך לכתוב את הסיפור הזה, תפרט איך בדיוק רצחה את אמה, באיזה כלי נשק, באיזה זמן ומקום, מי עוד היו שם, ואיך זה התגלגל. היא אמרה שהיא לא מסוגלת. שכנעתי אותה לעשות כן. שבוע אחרי שבוע הגישה לי פרק, כתוב בעברית דיסלקטית, משובשת לחלוטין. התלמידים תהו מדוע אינני מתקן אותה. אמרתי להם, שלדיסלקציה יש הגיון פנימי משלה, וברגע שנלמד את הגיון הדיסלקציה שלה, לא תהיה לנו בעיה לקרוא את כתביה.
התלמידה הזאת היא הראשונה מבין כול תלמידיי ותלמידותיי מזה 18 שנים, ששלושה חודשים אחרי שהחלה ללמוד אצלי השלימה את כתיבתו של ספר מתח. היא לא העזה להוציאו לאור. אבל כמה שנים אחרי כן התקשרה וסיפרה לי, שבזכות כתיבתו נפגשה סוף סוף באמה. תהיתי מה זאת אומרת. "אה, לא סיפרתי לך? כשאחותי ואני היינו קטנטנות, יום אחד אימא שלי קמה, הודיעה לנו ולאבינו, שהיא גמרה את העניינים אתנו – ונעלמה מן הבית. לא ראיתי אותה מאז ילדותי ועד עכשיו. עכשיו, אחרי כתיבת הספר, היה לי העוז לחפש אחריה בספר הטלפונים, לקבוע אתה פגישה ולסגור קצוות."
הסיפורים שאני פוגש בסדנאות הכתיבה שלי הם בל ייאמנו. אנשים מגיעים אליהן פצועים וכאובים, איש איש עם הפצע שלו ועם כאבו. על פי רוב, הפצע הוא כפול. השכבה העליונה שלו היא פצע היצירתיות. מישהו/י אמר להם פעם, או טפטף להם בהתמדה, שהם לא אנשים יצירתיים, שכתיבה זה לא בשבילם, שהם לא קראו די והותר ספרים כדי לכתוב, או שהעברית שלהם היא עברית של מהגרים, של דיסלקטים, גבוהה מדי או נמוכה מדי, שלעולם לא יהיו סופרים או סופרות, שמוטב להם לכתוב רק עיון, או רק שירה, או רק סיפורת, או רק למבוגרים, או רק לילדים, או רק לעצמם ולא להראות זאת לעולם לאיש, שאסור להם לכתוב כי הם עלולים להיחשף, ואז להיפגע, או לחשוף סודות משפחתיים ואז לפגוע באחרים, ובכלל, שכתיבה אינה פרנסה, ומוטב להם ללמוד מקצוע מועיל. וכך הם כבים, נמנעים מכתיבה, או כותבים ומשמידים מה שכתבו, וכבים, נספגים אט אט בתוך עצמם, נאלמים, נעלמים.
הבעיה היא, שמתחת לפצע היצירתיות חבוי פצע אחר. על פי רוב הוא עמוק וקשה וכואב עוד יותר. אולי פצע של בן הדור הראשון או השני לשואה, אובדן של מישהו קרוב, פרידה לא גמורה מאהוב או מאהובה, התמודדות עם שבר משפחתי, עם ניצול מיני או גילוי עריות, עם דימוי עצמי ירוד או עם דחייה חברתית ישנה. אתם כבר יודעים. כולנו, כול אחד מאתנו, נושא עמו פצע כזה, בהיותו אדם.
והפצע הזה ישן, וכואב, ומציק, ודוחק, ונוגש. והוא אף פעם אינו באמת מתרפא. עד שלא כותבים אותו לדעת.
ואני, אם יש משהו שאני מבין בו, זה כאב. כי אני אדם, כי אני כותב מגיל ארבע עשרה, וכי מעולם לא ברחתי מן הכאבים שלי. תמיד הבטתי בהם, נברתי בהם, לפעמים לבד, לפעמים בעזרת איש מקצוע. ובסוף למדתי להפוך אותם ליצירה.
אנשים שלא כתבו מימיהם, או כתבו והשמידו כול מה שכתבו, באים אלי, וכותבים אצלי. הם כותבים יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, עד שנהיים להם ספרים. זה מה שאני יודע לעשות, זה מה שאני אוהב לעשות. אני מרפא כאב בכתיבה.
ואני מזמין אתכם ואתכן למרפאת הכאב שלי.
סדנת הכתיבה שלי און ליין מתקיימת מדי יום חמישי בשמונה בערב. סדנת הכתיבה הבאה שלי בתל אביב תתקיים בימי ראשון בשעות 17.00-20.00 בבית הסופר בתל אביב. סדנת המתקדמים שלי מתקיימת באותו מקום בימי שלישי בבוקר, בשעות 10.00-13.00.
אתם מוזמנים ומוזמנות להצטרף. אפשר ליצור אתי קשר במייל ilan@isheinfeld.com או בטלפון 0522300098.
אשמח אם תפיצו זאת הלאה,
שלכם/ן,
אילן שיינפלד.
